רגע של חוסר אונים: דבר תורה לפרשת שמות

אלוקים מתגלה אל משה רבינו ומצווה אותו: "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: השם אֱלֹקֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה להשם אֱלֹקֵינוּ" (שמות ג, יח).

מדוע מציג משה בפני פרעה את אלוקים דווקא בתואר "אלוקי העבריים"? בפרט שאם נשים לב נראה, שהתורה אינה כותבת "אלוקי העברים" עם יו"ד אחת, אלא "העבריים", עם אות יו"ד כפולה. הרעיון שזה בא לבטא הוא, שתכונת ה"עברי" איננה מאפיינת רק את הציבור, אלא כל פרט ופרט ממנו, כל אדם ואדם. וכך כותב רבי שמשון רפאל הירש:   

"די היה לו לקדוש ברוך הוא באיש אחד שגילה אומץ רוח כאברהם אבינו, כדברי רבי יהודה (בראשית רבה מב, יג): כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ולכן נקרא עברי. כן ירש אומץ רוח זה וחוזק אופי זה כל אחד ואחד מבניו. לכן, בהציג משה בפני המלך את התביעה בשם "העבריים", מכריז הוא בהשתמשו בשם זה: כל אחד מאתנו מייצג את הציבור, לכל אחד מאתנו אומץ רוח לעמוד לימין יעדי הציבור ולשאתם אתו לבדו, מול העולם כולו!"

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"תדע, בעוד שאומות העולם נזכרות בפי נביאינו לעיתים קרובות בדמות חיות, מיוצג ישראל לרוב בדמות אילן. כי במחי אצבע, בדקירת פגיון, אפשר למחוץ מנגנון של בעל חיים, לא כן העץ! חיוניותו חוזרת וניעורה בכל אחד מחלקיו, גם אם נכרת השורש – די בענף אחד, בבד אחד, בעלה אחד, לעיתים אף בפקע אחד, כדי להחזיר אותו צמח כרות לקדמותו, ולהבטיח את המשכו. לא עברים אנו, כי אם עבריים! הרוח הדובר בי, חי ופועם גם בזקנינו, חי בקרב כל יחיד ויחיד שבעמנו, עד לאחרון שבבניו. את עמנו לא יוכלו להשמיד. בכל יחיד משתקפים רוחו, אומץ לבו ומרצו של הכלל. ולא מן הנמנע, כי משום כך הובא כאן שם זה בכל מלוא משמעותו".

כל מילה זהב.

דברים אלו, אמורים לחזק את האדם, לתת לו תקווה ולטעת בו אמביציה. הזכרנו בעבר את דבריו של רבינו יונה (בספרו "שערי העבודה"), שהערכה עצמית במינון נכון, הוא הצעד הראשון בעבודתו הרוחנית של האדם.

על כל אדם לדעת שהוא "עברי", הוא מיוחד, יש לו יכולות להוביל את האומה. כשאדם מודע לכך, ישנם סיכויים גבוהים שהוא לא ייפול ברשתו של היצר. כשאדם מכיר בערך עצמו, הוא מרגיש לא בנוח להתלכלך ולהכתים את עצמו בעצת יצרו הרע.   

נסיים בנקודה נוספת:

בסוף הפרשה כתוב, שמשה ואהרן עשו את אשר נצטוו, וביקשו מפרעה לשחרר את בני ישראל. בעקבות פנייתם לפרעה, לא רק שמצבם של בני ישראל לא הוקל, אלא להיפך – מצבם הוחמר, ופרעה הכביד עליהם את עול העבודה. כשמשה ראה מה נגרם כתוצאה מבואו אל פרעה, פנה אל הבורא ושאל: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה, כב-כג). אלוקים עונה: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" – כך מסתיימת הפרשה.

רבי שמשון רפאל הירש כותב כך: "זה הרגע אליו ציפיתי. תחילה יתגלו נא במילואם חוסר האונים והייאוש, יוכח כי יד האדם לא תשיג מאומה, וכי בפניות אל פרעה אין כל תועלת. תחילה יהיו משה ואהרן ניצבים מול נציגי העם במערומי אפסותם הגמורה, ורק אז תחל הגאולה כפועל השם. ועם רגע זה, גם סולקו כליל עקבות כל דבר הנראה כאמצעי עזר טבעי, ויוכר וייוודע כי אין משה אלא המכשיר, ואין מעשיו אלא פועל השם".

עלינו לזכור זאת בכל הגלויות הפרטיות שאנו חווים בחיינו – דווקא כשאפסה התקווה האנושית, מופיעה ידו של בורא עולם במלוא תפארתה.