"אמא, תקני לי גיימבוי" – על סמכות הורית ותוצאותיה המפתיעות

זה קרה לפני כמה שנים.

לבן הגדול שלי הייתה יומולדת והוא ידע בדיוק איזו מתנה הוא רוצה. "אני רוצה שתקני לי גיים-בוי".

"גיים-מה?", שאלתי.

"זה מן משחק שיש לכ-ו-ל-ם. יש שם משחקים מה-זה יפים - הורגים את היריב, מנצחים את הרעים, אוכלים את האויב...".

"אההה...", הזדעזעתי, "אני אבדוק ואשאל את אבא, טוב, חמודי?".

ניגשתי לערוך בירור קצר.

גיים-בוי, כך העליתי בחכתי, זה מן מחשב נייד קטן של משחקים שונים, שהילד שאוחז בו הופך לייצור פאסיבי לא שומע - לא רואה – לא מדבר, ורק עסוק כל כולו בייצור בלתי פוסק של צפצופים, פיצוצים ושאר קולות מרגיזים לאוויר העולם.

"מה עם המתנה שלי?", שאל בני למחרת.

"תשמע", אמרתי בחשש-מה, "ביררתי ודיברתי עם אבא. למען האמת זה לא מתאים לך. אתה ילד עדין, חכם וצדיק שאוהב לקרוא ספרים ולנסוע באופניים. מה אתה צריך משחק כזה? נראה לי", ניסיתי לשדר סמכות-אימהית ללא הצלחה יתרה, "שתנסה לחשוב על מתנה אחרת. יש בחנות צעצועים המון דברים יפים שאני בטוחה שיעניינו אותך".

"לא, אני לא רוצה שום משחק אחר", פתח זירת מאבק עיקשת, "רק גיים-בוי!!".

במשך השבוע שלאחר מכן שמעתי ממנו ללא הרף את מנטרת ה"תיקני לי גיים-בוי", והובאו בפניי כל סוגי הטיעונים האפשריים. טיעונים מצד ה"קדושה" (אם יהיה לי גיים-בוי אהיה שקט ולא אפריע/ זה יעזור לי להשתחרר אחה"צ ואז אלמד יותר טוב בכיתה וכו), וגם מן הצד ההפוך (אם לא תיקני לי אלך לשחק אצל אחרים/ אקנה מהכסף שלי/ לא אעזור בבית וכו). כמובן גם שלא נחסר מקומו של הטיעון המוכר שמצליח מיד לערער כל החלטה הורית בריאה: לכ-ו-ל-ם יש ורק לנו את תמיד לא מרשה...

בקיצור - שבוע מתיש ביותר עבר על כוחותינו.

יום אחד התיישבתי סוף-סוף עם עצמי. מצד אחד הטיעונים שלו אכן איימו עליי ועל שלוותי. לא אכחש שהוא אפילו הצליח להפחיד אותי. מה יהיה אם לא אתן לו את מבוקשו? אולי הוא ילך לחפש ב"שדות זרים"? אולי אני קצת מגזימה? אולי אני קשה מדיי?

מן הצד השני היה ברור לי מעל לכל ספק שמכשיר כזה בבית שלי לא מתאים משום סיבה. קודם כל, רוחנית - איך אני מצפה מילד שרגיל ל- 100 התרחשויות צבעוניות ומצפצפות בדקה לשבת וללמוד דף גמרא שדורש עומק וריכוז בשחור-לבן... ערכית - נראה לי שכל נושא ה"הריגות וניצחונות" לא מוסיף דבר לחינוך לוותרנות, סבלנות ואהבת ישראל שכ"כ חשובים לי. חוצמזה, זה עולה 450 ₪, לא פחות ולא יותר! ובכלל, אין לי שום עניין ב"שיתוק" הבן שלי בצורת משחק ממכר וחסר תכלית שכזה.

העזתי לעשות אחד ועוד אחד והגעתי למסקנה חד-משמעית. לא! לא אצלי בבית!!! החלטה ברורה ומשחררת התיישבה על ליבי. אין לי צורך לפחד או להסס, גם אין לי צורך להתנצל בפני הילד או להרגיש שאני קשה או קפדנית. זה משהו שאינני מעוניינת שיהיה בבית שלי וזהו.

אשמח לקנות לו, אם ירצה, כל משחק אחר.

תשמעו טוב טוב.

למחרת, ממש למחרת, מבלי שאומר לו דבר על ההחלטה שלי ביני לבין עצמי, הוא ניגש אלי ואמר "אמא, אני יודע מה אני רוצה ליומולדת - חנוכייה" (זה היה ממש לפני חנוכה)...

"חנוכייה", צהלתי מאושר,"איזו שאלה, בשמחה רבה!". עוד באותו היום רצנו איתו לחנות הקרובה והוא בחר חנוכייה חיננית... סיפור הגיים-בוי, ברוך ה, נשכח כלא היה וכולנו יצאנו מרוצים עד השמיים.

מה היה שם?

הייתה שם סמכות.

בואו ננסה לברר מהי סמכות הורית. מה קורה כשאנחנו סמכותיות ומה קורה כשלא? איך הגענו למצב שיש בדורנו בעיית סמכות כ"כ קשה? כיצד נוכל, כאימהות, לחזק את הסמכות שלנו בבית?

כדי לברר את השאלות האלו בואו נחזור אל התורה הקדושה ונבדוק את המושג סמכות בשתי דוגמאות בתורה: בספר ויקרא מתואר תהליך הקרבת הקורבן: "וְסָמַךְ, אֶת-יָדוֹ, עַל, רֹאשׁ הַחַטָּאת; וְשָׁחַט, אֶת-הַחַטָּאת..." (ויקרא, ד, כ"ט).

בספר במדבר מתוארת העברת מנהיגותו של משה רבנו אל יהושע בן-נון: "וַיֹּאמֶר ד אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו" (במדבר, כ"ז, י"ח).

במקרה של הקורבן – מביא הקורבן סומך את ידיו על הקורבן וממנה אותו להיות השליח שלו לכפר על חטאו. במקרה השני - משה רבנו סומך את ידיו על יהושע בן-נון וממנה אותו להיות מנהיג העם אחריו.

אם כן, מהי סמכות?

סמכות היא ייפוי כוח, מינוי או שליחות אותה מבקש בעל הסמכות לעשות במקומו.

אם נחזור חזרה אל הסמכות ההורית – בואו ניזכר לרגע - מי סמך אותנו להיות אמהות? מי מינה אותנו לתפקיד הנכבד והחשוב הזה?

התשובה הברורה שלא "מקובעת" מספיק בתודעתנו היא כמובן: הקב"ה בכבודו ובעצמו!

"שלושה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו" (נידה, ל"א, א).

האם נעצרנו פעם להתבונן ולהבין מהי משמעותה של השותפות הזו?

יש לך את זה!

מאציל הסמכויות הגדול, לא פחות ולא יותר, הפקיד בידינו את הפיקדונות היקרים ביותר – את ילדיו,הסמיך אותנו לתפקידנו וסמך עלינו במאת האחוזים שנבצע את תפקידנו נאמנה! אם ה לא היה סומך עלינו - בודאי שלא היה ממנה אותנו כשותפות בפרויקט החשוב הזה שנקרא גידול ילדים והמשכיות עם-ישראל. אם הוא, יתברך, החליט שאנו ראויות ומתאימות לתפקיד – משמע שאנו אכן כאלה! יש לנו את כל היכולות והכישורים לבצע את תפקידנו מעולה!

אז מישהי מוכנה להסביר לי למה אנחנו לא סומכות על ההחלטה של ה, מפסיקות לחשוש ולהסס ומתחילות סוף-סוף לסמוך על עצמינו?

בספר "הרבנית", על חייה של הרבנית קנייבסקי ע"ה, מובאת הקדמה שכתב בנה, ר אברהם ישעיהו קנייבסקי שליט"א, בו הוא מביא חידוש מסבו הרב אלישיב זצ"ל:

התורה מספרת על "חוה" שנקראה כך על שם היותה "אם כל חי", ומדוע אדם הראשון לא נקרא "אב כל חי" ורק אברהם אבינו ע"ה נקרא בערוב ימיו "אברהם" ע"ש "אב לכל העולם כולו"?

ומבאר, כי האשה נוצרה באופן טבעי כאם לכל חי, משום שבידה ובכוחה לחנך ולהקים דורות רבים על פי הלך רוחה וצביון חייה. בידה להעמיד עולם על תילו לכל אשר תחפוץ אם רק תשתמש בכוחה. זהו טבעה וכך נוצרה. אבל, האיש לא נוצר באופן טבעי עם כח זה, ומתי הוא מקבל אותו? כשעמל ועובד קשה על מידותיו באופן הגבוה ביותר כדרגת אברהם אבינו ע"ה. או אז יקבל את הכח להיות אב לכל העולם כולו".

בקיצור, אמא יקרה, יש לך "את זה", ובגדול! את אמא מבטן ומלידה! מדוע את כזו חסרת בטחון באימהות שלך?

נפלה לידי הזכות להכיר כבר מאות אימהות היכרות מעמיקה בחוגים, ועליי לציין בכאב רב, כי נדיר ביותר לפגוש אמא שבטוחה לגמרי בתפקידה כמנהלת. רובינו מרגישות אימהות "לא מספיק" או "לא בכלל"... גם אימהות וותיקות ומנוסות, עם עשרה ילדים ויותר, שואלות אותי ללא הרף על כל הנהגה שלהן עם הילדים "האם זה נראה לך בסדר? האם אני עושה טוב?"...

אמרו לי - איך הגענו עד הלום??

מה השתבש?

אם סמכות במקורה היא כל כך טבעית וברורה, מדוע באמת אני חוששת ומלאת רגשות אשם?

דור אחד או שניים אחורה המצב היה שונה בתכלית. אף אמא לא הכתה את עצמה על כישורי ההורות הלא-מספקים שלה ולא הייתה זקוקה להנחיית הורים או לקריאת ספרי חינוך רוויי עצות... (ראיתם פעם את סבתא שלכם קוראת ספר חינוך?...). אמא פעלה מתוך לב תמים ושלם וסמכה על האינטואיציה הטבעית שלה.

לעומת זאת, בדורנו, הצליחה החברה המערבית "להיכנס אל תוך הבית", לשפוט ללא רחם את האמא ולערער אותה במקום הכי טבעי ומהותי שלה - באימהות שלה.

איכשהו, עם כל התיאוריות האופנתיות של היום, על מה זה אמא ואיך היא צריכה להראות ולהישמע, הצליחו לעקור לנו את המצפן האימהי הטבעי.

היום לכל אחד יש מה לומר על איך שאנו מתנהלות עם הילדים. אומרים שההורים בדורנו מזניחים מדי, במקום אחר טוענים שהם קשים מדי או רכים מדי, לא משקיעים, לא קשובים, או לא מספיק נותנים חום ואהבה. חלק יאמרו שאנו חייבות להיות חברות של הילדים אחרת הם יחפשו בחוץ... ואחרים יאמרו שלהיות "בגובה העיניים" זו טעות פאטאלית. יש שייטענו שההורים מלחיצים מדיי או משחררים מדי... בקיצור אנו יוצאות מבולבלות לגמרי, נשפטות תמיד לחומרה ולא עומדות ברף היוקרתי והבלתי-מושג של אמא ראויה וטובה... שכחנו ש"בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט, ט"ו) זוהי מצווה דאורייתא שכוללת גם אימהות...

הנטייה השגויה הרווחת כיום היא להפנות אצבע מאשימה להורים בכל בעיה שמתגלית אצל הילדים. המחשבה שעומדת מאחורי זה היא שהטלת האשמה "תעורר" את ההורים הלא מספיק מודעים, וכך תיפתר הבעיה. הבעיה האמיתית היא שבדרך שוכחים שני דברים חשובים: א. לילד הזה יש אבא בשמיים שהוא זה שמחליט כיצד, בסופו של דבר, יסתדרו הדברים ב. גם לילד יש בחירה, לא רק לאמא!

כשאמא שומעת את הביקורת וההאשמה האינסופית הזו מכל עבר, האם היא שמחה ורגועה יותר? האם מתאפשר לה לפעול יותר בשיקול דעת? בודאי שלא! קודם היתה לה רק "חזית" מול הילד ועכשיו נוספה לה חזית בדמות ה"את לא בסדר" מבחוץ! עכשיו היא ללא ספק הרבה יותר מהוססת, מפוחדת וחסרת בטחון. "הוציאו לה את השטיח מתחת לרגליים", לקחו לה את הדבר המרכזי ביותר – את הסמכות ואת תפקיד המנהלת המובילה של הבית. מישהו כל הזמן שופט אותה וטוען שהוא מבין יותר טוב ממנה מה הכי טוב לילדים שלה...

מה קורה אצל הילדים? האם הם נרגעים? האם הם חוזרים אל התלם?

הילדים, מצידם, מרגישים היטב, ללא מילים, מתי אמא מבולבלת, מלאת רגשות אשם וחסרת בטחון - ודרך החולשה וה"סדק" הזה הם מרשים לעצמם לנסות להפר כללים והנהגות בבית. ככל שהאמא יותר תפחד ותחשוש, כך הילדים יותר יחברו אליה משם, וינסו להדאיג/ להפחיד/ להעסיק/ להדאיג אותה!

בדרך זו, אמנם רוצים להיטיב עם האמא, אך למעשה רק מחלישים ומערערים את בטחונה, ובכך מעצימים את הבעיות...

אז איך יוצאים ממעגל האשמה הזה?

אין לי ברירה אלא לחזק את עצמי בסמכות ההורית שלי.

לברר לעצמי איזה אמא אני מעוניינת להיות. אני ולא גיסתי, אני ולא השכנה, אני ולא האמא ה"מושלמת" שכתוב עליה בעיתון. עליי לשאול את עצמי בכנות איזה בית אני מעוניינת לראות וללכת עם החזון הזה בביטחון קדימה.

סמכות אמיתית, יש לציין, היא מקום פנימי ושקט. כשאני צועקת או מענישה אני לא סמכותית ולא חזקה, בדיוק להיפך – שם אני דווקא מתגלה בחולשתי... סמכות זוהי תחושה פנימית ברורה ושקטה שאני משדרת, אפילו בלי לשים לב. ניתן לראות זאת אצל מורה שנכנסת לכיתה וכולם מיד יושבים ומשתתקים. מה ההבדל בינה לבין מורה שנכנסת וכולם "חוגגים"? המורה הראשונה בטוחה בסמכות שלה. היא לא מחפשת אישור מהתלמידים על היותה מורה טובה... היא בטוחה במאה אחוז שהיא זו שכרגע מנהלת את הכיתה, והיא עושה את זה מצוין.

סמכות אמיתית, אם כן, היא תחושת בטחון פשוטה ונינוחה בהיותי המנהלת ומורת הדרך של ילדיי.

בית שבו האמא נטולת רגשות אשם, מאמינה בעצמה ומרגישה מלאת בטחון בתפקיד שלה - הוא בית רגוע יותר שבו הילדים שמחים לשתף פעולה והולכים בטבעיות אחרי ההנהגות והערכים שחשובים בבית.

בכל חוג הורים, אני נדהמת לראות מחדש, כיצד תוך מספר בודד של מפגשים העוסקים בחיזוק הסמכות - אימהות "זוקפות את הגב", מתחילות להיפרד מרגשי האשם, והבית, הפלא ופלא, מתחיל להירגע.

את ניצני השינוי בילדים ובתחושה הכללית בבית אפשר, בדרך כלל, להתחיל לראות כבר מיד, אבל "השלת" רגשות האשם לגמרי, היא תהליך, שעל פי רוב, לוקח שנים של קילוף שכבות על שכבות, אז אל ייאוש!

* * *

כשנה לאחר הסיפור עם ה"גיים-בוי" פנתה אליי חברה טובה. גם הם עברו מסע ארוך ומתיש עם הבן שלהם סביב קניית המשחק הזה. לבסוף החליטו, בלב כבד, לקנות אותו ולהגביל את הילד לשעת משחק אחת ביום.

הבן אכן עמד ב"הסכם" ושיחק לא יותר משעה, אבל באותה השעה החברה שלי הייתה שומעת בצער את הבן המתוק שלה עוסק ב"חיסולים וירטואליים" והייתה ממש יוצאת מדעתה.

"אז מה לעשות?", שאלה בכאב.

"את רוצה את הדבר הזה בבית שלך?", שאלתי אותה.

"ברור שלא, אבל את לא מתארת לך מה הוא עשה כדי שאקנה לו את זה...", ענתה בייאוש.

"את רוצה את זה?", שאלתי שוב.

"קשה לי להאמין שהוא יסכים עכשיו לוותר עליו", התחמקה בשנית, "זה יגרום לפיצוץ נוראי...".

"את. את רוצה את זה בבית שלך???", לא וויתרתי.

"לא".

"אז זהו. עכשיו כשברור לך מאה אחוז מה את רוצה ומה לא - את יכולה, אם את רוצה, להסביר את זה גם לילד שלך".אחרי מספר ימים ראיתי מודעה בעיתון המקומי ובו פרסמו למכירה גיים-בוי, תחתיו הופיע המספר של החברה שלי... התקשרתי אליה ושמעתי את הסיפור המלא: "דקלה, את לא תאמיני, החלטתי לדבר עם הילד שלי. הייתי מאוד ברורה והחלטית, אך נינוחה. לא כעסתי ולא חששתי. הסברתי לו שהמשחק הזה לא ראוי ושהחלטנו להוציא אותו מהבית. הוא שתק, הנהן בראש והמשיך באדישות בלתי-מוסברת לעיסוקיו(!)... נשארתי פעורת פה. זה היה הרבה יותר פשוט ממה שדמיינתי לי".

* * *

על הוידוי "על חטא שחטאנו בזלזול הורים ומורים", אותו אמרנו בתפילת יום הכיפורים, שמעתי חידוש נפלא מרב צדיק.

לצד הפירוש המוכר בו יש להתחרט על שזלזלנו בהורינו ומורינו, פירש אותו רב שהחטא הוא הזלזול וחוסר ההערכה שיש לי כלפי עצמי כאם. זהו היפך רצון הבורא וחטא שיש לשוב עליו בתשובה. אם היינו מעריכים את עצמינו כהורים, כך אמר בתוקף, וסומכים על שיקול דעתנו – הילדים היו באים אחרינו בטבעיות ורוב הבעיות בבית היו נפתרות!

בתפילה ש"נסמוך" על בורא עולם שסמך אותנו לתפקידינו.

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.