הקודש שבלשון הקודש

אחר שקראנו על ההיסטוריה של לשון הקודש, ניגש לברר את מהותה. תחילה נשאל מדוע נקראה העברית "לשון הקודש"? הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג, פרק ח), מסביר כי מה שמרומם ומקדש אותה מכל לשון, זו העובדה שהיא מבוססת על לשון נקייה ונטולת מלים לא ראויות, כי "המה דברים שהשתיקה יפה להם, וכשיביא הצורך לזכרם - יעשה לו תחבולה בכינויים ממילות אחרות".

אולם הרמב"ן (שמות ל, יג) לא מסתפק בטעם זה ומציע נימוק המבוסס על השימוש שנעשה בלשון הקודש: "וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה לשון הקודש, שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים: אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ: אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם".

ומה נכלל בלשון הקודש? האם כל מלה שמורכבת מאותיות עבריות שייכת לשפת הקודש ויש בה קדושה? אמנם הביטוי במשמעותו המצומצמת הוא כינוי המקובל במשנה ובתלמוד רק ללשון המקרא. וכפי שכתב החתם סופר בחידושיו על התורה (מהדורה חדשה בראשית י, א) שרק מה שדיבר ה׳ בתורתו והדברים שמסר לנביאיו הם לשון הקודש, והמלים האחרות הן לשון שבדו חכמים. אולם, במשך הדורות השתמשו במשמעות המורחבת של הכינוי, וגם ללשון חז"ל קוראים "לשון הקודש".

לשון הקודש – דלה או עשירה?

לכאורה נראה כי לשון הקודש (במובן המצומצם הכולל את שפת כתבי הקודש), היא שפה דלה שחסרות בה מלים רבות. אולם, למעשה ודאי שלא כל אוצר לשון הקודש נמצא בידינו, והיו מילים ושורשים רבים שלא באו לידי ביטוי בתנ"ך, כיון שלא נמצאה לכך הזדמנות. וכמו שאנו רואים מילים שכיום הן נפוצות, ובתנ"ך הן יחידות. וכך מוכח מהרמב"ם (הקדמה לספר המצוות, לפי התרגום של הרב קאפח): "...כיוון שאותו הלשון המקודש מצומצם מדיי בשבילנו היום להשלים בו כל ענייני הדינים". מכאן שלפנים היא לא היתה מצומצמת. וכבר שאל המלך הכוזרי: מה המעלה שיש לעברית על פני שאר הלשונות?! הלא בין הלשונות האחרות יש שלמות ועשירות ממנה? והשיבו החבר: אל תדון את השפה העברית כפי שהיא נראית היום, כי היום קרה לה מה שקרה לעם-ישראל. היא נחלשה והתדלדלה בעקבות החולשה והדלדול שפקדו את נושאיה - עם ישראל בגלותו הקשה. אבל מצד עצמה היא הלשון האצילית בלשונות.

עם זאת, מאחר שמשתמשים בערבוביה בלשון המקרא, בלשון חז"ל ועוד, לשוננו עשירה במלים נרדפות: עץ - אילן, שמש - חמה וכו. כמו כן שמעתי ממרן הגר"מ מאזוז שליט"א שבבעלי חיים ובחקלאות יש בלשון הקודש עשירות לשון, כיון שהיו עוסקים בזה הרבה.

צריך לזכור כי לא בכל מקום, הפגנת עושר לשוני היא הדבר הנכון. מרן הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א מציין כי מלבד המקומות בהם מובאת שירה (כמו שירת האזינו), התורה בכוונה לא נכתבה בעשירות לשון, וזאת כדי שדיני התורה יהיו מובנים לכל, בשפה פשוטה ובלי לשון מגוונת ומליצית. [להבדיל, כמו שהוראות הפעלה נכתבות בשפה פשוטה, כדי שכל משתמש יבין]. והביא לזה דוגמא ממצוות תפילין המופיעה בתורה ארבע פעמים ותמיד באותו נוסח כמעט: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך", "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם".

שפה מהותית

עיקר ייחודה של לשון הקודש, נעוץ בכך שהיא אינה שפה הסכמית כיתר הלשונות, אלא שפה מהותית. כל שפה היא בסך הכל אמצעי תקשורת מוסכם ושרירותי בעל הברות מקריות שהומצאו לצורך העברת מידע. אין סיבה הכרחית לקרוא למשל ל"אור" בשם "אור", ול"גשם" - "גשם". שמות אלו יכולים היו להתחלף ביניהם, אילו רק יסכמו בני האדם אחרת. לשון הקודש לעומת זאת, לא הומצאה, אלא נבראה על ידי הקדוש ברוך הוא לפני בריאת האדם. היא כביכול, אוצר הביטוי והמילים של הבורא, ולכן יש לה מהות עצמית-פנימית. לכל מלה יש סיבה מדוע מרכיבות אותה דווקא האותיות הללו, על פי התוכן האמיתי של כל אות, כאשר צירוף האותיות יחדיו בסדר הזה יוצר את אותה מציאות שמילה זו מבטאת.

המבין את סודה של כל אות בעומק, יכול ליטול מילה בלתי מובנת, לפרקה ולהבינה על פי המשמעות של כל אות מאותיותיה. מילים רבות מורכבות ממילים קצרות אחרות המתחברות זו לזו ופיענוחן מבאר את מהות המלה. למשל במלה עטלף האות עי"ן מתחברת לאותיות לף – עלף, ולאותיות טף – עטף, ולאות ף – עף, הרי לנו תכונותיו של עוף זה: עף, מתעטף בכנפיו, נראה מפוחד כמכסה עצמו להתגונן (כמו "ותכס בצעיף ותתעלף"). תופעה זו אין לה אח ורע בכל השפות שאינן אלא הסכמיות. ישנם מלים בלשון הקודש שניתן לעמוד על משמעותם רק מהאזנה לצליל שהן משמיעות בקריאתן. היגוי המלה ״בקבוק״ למשל, מזכיר את הקולות שמשמיע הנוזל הנשפך ממנו ("בק בק"). גלגל, מזכיר את קול הגלגול.

המרצה החשוב הרב צבי ענבל שליט"א, מומחה לחקר לשון הקודש, מביא בסדרת קלטות מרתקת עשרות דוגמאות לכך שיש משמעות פנימית במילות לשון הקודש. הנה כמה דוגמאות משמות בעלי חיים ואבריו של האדם: הגמרא מבארת שכלב, הנאמן ביותר לבעליו, נקרא כך כי כולו-לב, חתול משום שמחתל (מכסה) צרכיו ומסתירם, גמל - מסוגל להיגמל זמן רב ביותר מצרכיו המינימליים. ובאברי האדם: עין – מלשון מעיין (ואבוא היום אל העין בראשית כד, מב), שכן כל השפע החזותי זורם אל תודעתו של האדם דרך העין, והעין היא גם מעיין הדמעות. אוזן – בתוכה מצוי מרכז האיזון והשיווי-משקל של האדם (דבר שהתגלה רק לפני כמאתיים שנה...), הלשון – לשה את האוכל הנכנס לפה.

לדבריו, הסדר המצוי בלשון הקודש גורם לכך, שכל השורשים בלשון הקודש המקורית הנבנים מאותו גרעין, שומרים על המשמעות בצורה מושלמת ומוכיחים שמקור אחיד להם. האות פ למשל מציינת תנועה כלפי חוץ, פירוק. האות צ משמעותה תוספת כח. יחדיו הן מסמלות פירוק בתוספת כח. כגון: פ.צ.ה. - פתיחת הפה בקושי. פ.צ.ח. - פיצוח גרעינים. פ.צ.ל. - שימוש במכשיר חד. פ.צ.ע. - פיצול העור. וכשיש כפילות של האות, הדבר מסמל הכפלת הכח ובמקרה שלנו - פ.צ.צ. שמשמעותו כמו פ.צ.ח. אולם לרסיסי רסיסים.

מאחר ולכל אות בלשון הקודש יש משמעות ותוכן פנימי, הרי שכאשר מצרפים אותיות, למעשה, מחברים גם את הרעיונות הטמונים באותיות, ואז המילה כוללת אוסף של רעיונות מסודרים לפי סדר האותיות שבמילה. מילה בעלת אותן אותיות, אך בסדר שונה, תביע רעיון אחר! אחת הדוגמאות שמביא הרב ענבל היא מהמילה "קבר". סדר שונה של מלה זו הוא "רקב" - אחת ממטרותיו של הקבר היא להביא לידי רקב הגוף. יש לציין, שרקב מורכב מ-רק-ב, האות ב במשמעותה הפשוטה היא מלשון בית, רקב הוא התרוקנות הבית החומרי המכסה ומלביש את הפנים - הגוף המולבש על הנשמה. אותיות "קבר", "רקב" הם גם אותיות "בֹּקר", בוקר מרמז על העולם הבא. אם כן, קבר, רקב, בקר - הם שלושה שלבים זה אחר זה, קבר מביא לרקב, המכשיר את רוח האדם לבֹּקר (לעולם הבא).

בספרו, מחשבות חרוץ, מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל, שמכיוון שלשון הקודש היא לשון מהותית, רק בלשון זו אנו יכולים למצוא שאותו שורש מבטא דבר והיפוכו, על יסוד "זה כנגד זה עשה האלוקים". לכל מקבץ אותיות מהן מורכבת מלה, ישנו צירוף בעל משמעות חיובית – כמו למשל "ענג", וישנו צירוף בעל משמעות שלילית - כמו "נגע". וכן לקלס פירושו לשבח, ומנגד: לעג וקלס. לחטוא – לזהם את הנשמה, ומאידך לחטא - מלשון חיטוי וניקוי. להשריש פירושו לחבר, ולשרש זה לעקור. יתכן שאתה חלש ועל כן אתה תחת מישהו אחר, ויתכן שאתה חולש בחזקה על אחרים. יש גאה – למעלה, ויש גיא – למטה. אפשר להיות דל, ומאידך אפשר לדלות ולהרים. יש רֵע ויש רַע. יש קדושה ומנגד קדישה. וכהנה רבות.

גם לערך המספרי של האותיות המרכיבות מילה מלשון הקודש (גימטריה) ישנה משמעות. ביד למשל, יש יד פרקים (3 בכל אצבע ובאגודל רק 2 = 14), ובכדי לעשות פעולה הזקוקה לכח נזקקים לשתי ידיים (יד+יד=כח). גם הושטת יד אל יד לשם אמירת שלום יוצרת את המלה "ידיד". בגלגלי העין יש 70 חלקים כמנין ״עין״ (הגר״א). ועוד ועוד. מילות לשון הקודש גם נדרשות בנוטריקון, למשל: אברהם - אב המון גוים.

העיקרון החוזר בכל אותן תופעות סמנטיות ייחודיות, הוא העדר המקריות. כל חלקי השפה תואמים ומשלימים זה את זה והם בעלי משמעות - גלויה או סמויה. תופעות אלו מעידות כאלף עדים כי לשון הקודש היא יצירה אלוקית מופלאה שיד אדם אינה יכולה לכתוב או להמציא. וכבר אמר החזן מלוזן, ר זכריה ברקוביץ ז"ל: "אפשר לתרגם את לשון הקודש, אך אי אפשר לתרגם את הקודש שבלשון...".

ככל ששפה משקפת בצורה אמיתית את מהות הדבר, היא מושלמת יותר. וכך כותב "הכוזרי" (ד, כה): "והלשון האלוקית הברואה... היא מבלי ספק השלימה מכל הלשונות והנאותה לקרואיה יותר מכולם, כמו שאמר: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", רצה לומר שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו ומלמד על טבעו...". כלומר, העברית היא השפה המושלמת ביותר, כי בה הכל נברא, ולכן היא משקפת מהות בצורה מושלמת. והפסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" מוכיח שהאדם השיג בקריאת השמות את המהות האמיתית של בעלי החיים, ומתוך כך קרא להם בשמות. אם כן, רק לשון כלשון הקודש מתאימה לנתינת התורה, מכיון שרק בה ניתן לצפות שהחכמה תינתן בשלמות!

שימוש בלשון הקודש בספרות התורנית

העברית של ימינו בלולה מסוגי לשונות רבים. במשפט אחד ניתן למצוא מלים קשישות בנות למעלה מ- 3000 שנה מן המקרא, יחד עם מלים צעירות שנולדו בשנים האחרונות. במשפט פשוט כמו: צריך להדפיס את העלון, כל מלה נולדה בתקופה אחרת. המלה "צריך" - התהוותה בתקופת חז"ל, "להדפיס" - בימי הביניים, "את" - בתקופת המקרא, ו"עלון" - בלשון החדשה.

בכתיבה התורנית, נוהגים הכותבים לתבל את הלשון בלשון המקרא ובלשון חז"ל בערבוביה, יש יותר ויש פחות, אך אין מצוי לכתוב הכל על טהרת לשון המקרא. הרמח"ל בספרו "לשון למודים" (ח"א למוד אחד עשר) כותב כי ניתן להשתמש בלשון מליצה, על ידי שימוש במלות המקרא, מבלי לקחת חלקי הפסוקים כהוייתם. וסיים שדרך זו תיטב לכל, אם היא נעשית בצורה טובה. או לא אל גם אחד, אם לא יהיה נכון ונאה מצד עצמו. ע"ש. וכך גם סגנון כתיבתו של הרמח"ל עצמו. עם זאת, יש סופרים וכותבים שמשתיתים סגנונם רק על לשון חז"ל, ולדוגמא במקום לכתוב "הלך אליו", הם כותבים "בא אצלו".

אחד המאפיינים של שפת המקרא, הוא מה שאמרו ביבמות (י"ג ע"ב): רבי נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, הטיל לה הכתוב ה"א בסופה וכו ע"ש. ולכן במקום לכתוב "נסע למירון" (לדוגמא), ניתן לכתוב "נסע מירונה". אך גם כאן, לא מקובל לכתוב כך יותר מפעם אחת באותו מאמר. אגב, לא בכל למ"ד השימוש ניתן לכתוב כך (שהרי אי אפשר לכתוב "נתן מתנה שמעונה", במקום "נתן מתנה לשמעון"), אלא רק כאשר מגדירים בלמ"ד השימוש את המקום שבאים אליו (ולכן כותבים "נכנס פנימה", במקום "נכנס לפנים").

בכתיבה התורנית, נהוג לשלב גם ביטויים בלשון ארמית, שמקורם בתלמוד ובספרות הקודש, כמו: "בסייעתא דשמיא", "לכל מאן דבעי", "חוכא ואיטלולא", "רחמנא ליצלן", "גירסא דינקותא", ועוד רבים. אולם כאשר מדובר במאמרי שאלות ותשובות ובפרט בחידושי ש"ס, משתמשים ממש בניב ארמי. אין הכוונה שכל מילה נכתבת בארמית, אלא בעיקר מילות הקישור והמילים המוכרות (דוגמא לכתיבה כזו: "אין להקשות דלמא אנשי החצר הוו תרי ונימא דתרי גבי חד הוי אורח?..."). התוצאה שיוצאת היא שפה שבה העברית משמשת כשפה עיקרית, ובתוכה שזורות מילים מארמית. בסגנון זה נכתבו רוב החיבורים ההלכתיים והתלמודיים מאז תקופת הראשונים ועד ימינו, ויש המכנים לשון זו בשם "עברית רבנית".

ראיתי מי שכתב כי הסיבה שעד היום אנו מחזיקים בסוג כתיבה בלולה זו, ואיננו משנים לעברית עכשווית, כי יש חשש שנאבד את הרגישות הדרושה לקריאת מקורות שכתובים בשפה ההלכתית המסורתית, ובהחלט יש חשש שנחמיץ משמעויות שנחבאות מאחורי הדברים. עם זאת, בניגוד לספרות התורנית בעבר, שגם חידושים על התורה היו נכתבים בניב ארמי, כיום אין הדבר נהוג, כנראה כדי לקרב את הדברים לקהל הרחב.

לגבי השימוש במילים לועזיות (מילים השאולות משפות אחרות, לעז נוטריקון: "לשון עם זר"), מבחינה עקרונית, אין נמנעים מכך בספרות התורנית. ובפרט מילים שהתאזרחו כבר ורגילים להשתמש בהן (כגון: אנציקלופדיה). מאות מילים שָׁאֲלָה לשון הקודש מלשונות שכנות, ולכל אורך ההיסטוריה השתמשו בספרות התורנית במילים לועזיות. עם זאת, ודאי שאין נאה לבכר את השפחה הלועזית על פני גבירתה - העברית. ולכן נהוג לעשות שימוש במילים לועזיות רק בשלשת האופנים הבאים: א. במקום שאין מילה תחליפית בלשון הקודש (למשל, כותב השורות השתמש במשפט האחרון במילה תחליפית ולא במילה הלועזית אלטרנטיבה, כי יש לה תחליף במילה תחליף). ב. כאשר המילה העברית אינה מצליחה להעביר את המשמעות המדויקת (כמו אוניברסלי במקום עולמי). ג. במקום שמילה לועזית אחת חוסכת משפט שלם בעברית (כמו אינסטינקט, וכן בשאר מילים בינלאומיות בעיקר מתחום הטכנולוגיה והמדע).

על כל פנים, ריבוי יתר על המידה של מילים לועזיות, צורם ומשדר התנשאות וזרות. הקורא גם מתרשם שהכותב עושה זאת מתוך רצון להתגנדר במילים של בית מרקחת. מה גם, שחלק גדול מהקוראים אינו מבין את משמעותן של מילים אלו.

כל האמור עד עתה, חל על מאמרים עממיים, אולם במאמרי הלכה עיוניים וסיפורים על גדולי ישראל, נהוג להתרחק ממילים לועזיות ככל שניתן. שימוש במילות לעז, הופך את המאמר לפחות יהודי, ומסיר ממנו את הילת הקודש. במקרה שאין ברירה ונצרכים לכתוב מילה לועזית, כותבים את המלה בלשון הקודש ומוסיפים את המלה הלועזית בין סוגריים. לדוגמא: סתירה פנימית (פרדוקס בלע"ז).

מקורות: "הצופן" (הרב זמיר כהן שליט"א), "לשון קדושה" הרב יואל שורץ שליט"א ועוד.