היום לפני: כ"ב בטבת – פורי הקלעים

בשנת 1623 (למניינם) אבדו קלעי ווילונות יקרים מאריגי דמשק, מחצרו של נציב העיר פראג, הנסיך ליכטנשטיין. השלטון חשד שמדובר בפשע גניבה, ושיהודי המקום ביצעו אותו. כדי לתפוס את "הגנב", הורה הממונה על בית הנסיך לתלות מודעות בכל בתי הכנסת היהודים, בפקודה ואזהרה שכל מי שהווילונות נמצאים בידו, ימסור אותם לגבאי בתי הכנסת.

יהודי אחד בשם רבי יוסף טיין אשר קנה את הווילונות מידי שני אנשי צבא, מסר אותם לרבי חנוך אלטשול, גבאי אחד מבתי הכנסיות. אלטשול מסר את הווילונות לפרנס רבי יעקב תאומים, אשר החזיר אותם לבית הנסיך.

שר העיר, רודולף ולדשטיין אשר לפי עדותו של אלטשול היה "איש מהיר במשפט ודן דיני נפשות כהרף עין", שמע על דבר מציאת הגניבה, ודרש מרבי תאומים לגלות את זהותו של הגנב. ולדשטיין איים על רבי תאומים כי אם יסרב, ידון אותו לתלייה במקום הגנב. רבי תאומים אמר כי הוא לא יודע מי הגנב, וכי רק הגבאי רבי אלטשול אשר קיבל את הווילונות יודע במי מדובר, אך הוא מושבע לפי תקנות הקהילה היהודית לא לגלות את זהות הגנב כדי לא לנעול בעתיד את שערי התשובה בפני השבים.

ולדשטיין קרא לגבאי רבי אלטשול כדי שיגלה לו את זהות הגנב, אך רבי אלטשול סירב. לאחר שהשר איים כי ידון את רבי אלטשול לתלייה במקום הגנב, גילה את זהותו של רבי טיין שבידו היו הווילונות.

השר הרשע דן את רבי יוסף טיין למיתה בתלייה על עץ ביחד עם שני כלבים, על מנת לבזותו גם לאחר מותו. הגבאי אלטשול חש חרטה כבדה על כך שגילה את זהותו של רבי טיין, וניסה למנוע את ביצוע הדין.

יהודי הקהילה ערכו משא ומתן עם שר העיר, ובסופו של דבר הלה התרצה והסכים לקבל כופר גדול של עשרת אלפים זהובים מן הקהילה היהודית, בתמורת הסרת עונש המוות מרבי טיין. כדי להקשות עליהם, ציווה להביא את הכסף בעשרה סלים, שבכל סל אלף זהובים במטבעות קטנות של נחושת.

כל אותו הלילה עמלו פרנסי היהודים כדי לפרוט ולמנות את עשרת אלפי הזהובים למטבעות קטנות של נחושת. כשהביאו פרנסי הקהילה לשר את הכופר, סירב לקבלו. כדי לבזותם דרש השר שראשי הקהילה היהודית יביאו את הכופר בשקים על כתפיהם, בליווי שוטרי הצבא מדרך רחוקה עד לבית העירייה.

ביום כ"ב בטבת השפ"ג, לאחר שקיבל את הכופר והשפיל וביזה את ראשי הקהילה היהודית, שחרר השר את רבי יוסף טיין מבית הכלא בו שהה עם שני הכלבים.

לזכר הנס, חיבר הגבאי רבי חנוך אלטשול מגילה בשם 'מגילת פורי הקלעים' בו ציווה לבני משפחתו לקבוע את יום כ"ב בטבת בו אירע הנס, ליום חג ולקרוא בו את 'מגילת פורי הקלעים' שכתב לזכר הנס הגדול שאירע באותו היום.