המשכן - GPS לאדם

מטייל נועז החליט להיכנס לבדו אל תוך שמורת טבע אדירת מימדים, ללא מפות, ללא GPS או אמצעי ניווט כלשהו. הוא הולך לפה, הולך לשם, ובעצם קולט שהוא איבד כיוון לחלוטין וככל שהשעות נוקפות הוא מסתבך יותר ויותר.

השמש נוטה לשקוע, והמחשבה שהוא יצטרך "לבלות" את הלילה לבדו, חשוף לחיות הטרף הרעבות, מעבירה צמרמורת בכל גופו...

את הלילה הזה הוא לא ישכח לעולם. 

למחרת, עם אור ראשון של בוקר, הוא קם בתקווה שהשמש תביא בכנפיה בשורה והצלה למצבו הנואש, ואכן, לאחר כמה שעות מתישות של שוטטות חסרת תועלת, הוא רואה מרחוק אוהל מרופט ובתוכו אדם מבוגר, זקן מאוד... הוא ניגש אל הזקן ושוטח בפניו את צרתו. אמר לו הזקן – ידידי הצעיר, אני אנווט ואכוון אותך... קלה עלי המלאכה... ידידנו הצעיר מביט בזקן בזלזול – אתה? אתה יודע טוב יותר ממני? אתה שייך לדור העבר, התקדמנו מאז... הצעיר לא מטה את אוזנו להוראותיו, הוא ממשיך לסמוך רק על עצמו וכמובן שאינו מוצא את דרך היציאה...

אה - אומר הצעיר לעצמו לאחר זמן – לו הייתי שומע לאותו זקן...

מיהו אותו צעיר?

כולנו.

כולנו חיים בתוך מבוך, מבוך החיים. אנו פונים "ימינה", פונים "שמאלה" ולא תמיד מוצאים את הדרך הנכונה לממש את עצמנו. מה עושים? - שואל האדם את עצמו, היכן ניתן למצוא את אותו "זקן" שינווט אותי במסלול החיים?

ישנה נווטת מעולה. אגלה לכם מיהי – פרשתנו, פרשת תרומה.

אלוקים פונה למשה בבקשה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה´, ח´). אלוקים רוצה שבני ישראל יבנו לו "בית" – מקום שבו יוכל להשרות את שכינתו, ופרשתנו עוסקת בפרטי הפרטים של בניית המשכן וכליו.

השאלה עולה מאליה, וכי אלוקים זקוק לטריטוריה מוגדרת כדי להשרות את שכינתו, הלא "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו´, ג´)? והראיה, יהודי יכול להתפלל בכל מקום בעולם – בקטמנדו ובמיאמי, ברוסיה ובניו זילנד... מה אם כן משמעות המשכן שאלוקים מצווה להקים?

שאלה נוספת שצריכה להישאל. המעיין בפרשה רואה, שאלוקים נותן למשה הוראות מדויקות ומדוקדקות ומצווה אותו בפרטי פרטים לעשות "ככל אשר אני מראה אותך" (שמות כה´, ט´), מדוע אלוקים לא "סומך" על כישוריו הארכיטקטוניים של משה, מן הסתם שמשה יבנה את הבית הכי יפה שרק אפשר, מהי סיבת הירידה לפרטים באופן כל כך חריג?

מתברר, שצורת המשכן וכליו הם כלי הניווט של האדם בעולמו. נבאר את הדברים, ולשם כך נפתח בדבריו של הנצי"ב מוואלוז´ין בספרו "העמק דבר" על פרשה זו.

המשכן וכליו מכוונים כנגד העולם ומרכיביו. המשכן הוא דגם מיניאטורי של העולם וכשם שבעולם אם אחד ממרכיביו או יסודותיו חלילה יתפרק, האיזון יופר והעולם עלול להתמוטט, כך המשכן צריך להיות מורכב מכל אותם פרטי פרטים מבלי אפשרות לשנותם, וזאת הסיבה שהתורה מציינת פרטי פרטים בהוראות בניית המשכן, ולא "סומכים" על משה שיבנה את הבית הכי יפה, משום שרק אלוקים, שברא את העולם על כל מרכיביו ויסודותיו, יכול להורות על בניית משכן באופן שיהיה בדיוק המקבילה של העולם...

כדי שנוכל לקרב את הדברים להבנתנו, נצעד בדרכו של המלבי"ם בביאורו לתורה.

המשכן מהווה לא רק מקבילה לעולם, אלא מהווה גם מקבילה לאדם, כך שנוצר "משולש הזהב" של משכן – עולם – אדם... נפרט את הדברים. 

כשמתבוננים באיברי האדם מגלים, שבנוסף לעובדה שכל אבר ואבר מושלם לכשעצמו בצורתו החיצונית ובתכונותיו הייחודיות, הוא גם פועל בהרמוניה נפלאה עם שאר האיברים, ולהיפך – אם חלילה אבר אחד יפגע ויינזק, הוא עלול להשפיע על כלל מערכות גוף האדם...

אלוקים מצווה "ועשו לי מקדש" – וכך, על ידי שנבנה משכן ונתבונן בפרטיו ובמרכיביו הרבים, נוכל להבין מה רצון אלוקים בעולם ומה תפקיד האדם, וממילא "ושכנתי בתוכם", וכמו שכותבים פרשני התורה (פירוש האלשיך לתורה, וכן ספר השל"ה) - "ושכנתי בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם" – בתוכו של כל אדם ואדם...

כשם שבאדם קיים כוח אחד המאחד והמניע את כל מערכות הגוף, כך בעולם יש כוח המאגד והמאחד את הכוחות כולם.

באדם, כוח זה הוא הנשמה אשר שוכנת במוח האדם (על פי דברי הרמב"ם), ברגע שהנשמה "מחליטה" לפרק את שותפותה עם הגוף ועוזבת אותו, הגוף נותר לבד וחוזר אל "המקור" – העפר ממנו בא. בעולם, כוח זה הוא הבורא, אשר מחדש בטובו בכול יום תמיד מעשה בראשית...

כשם שהעולם עלול להעלים את מציאות הבורא, כך גוף האדם עלול לשמש כמגופה (מכסה) לנשמה, ולהסתיר ולטשטש את קיומה. לשם כך מצווה הבורא להקים משכן, אשר על ידו יוכל האדם לזהות את כוחות נפשו וממילא לחיות נכון יותר.

הבה ננסה לשרטט לעצמנו את קווי הדמיון בין האדם למשכן.

גוף האדם מחולק "בגדול" לשלושה חלקים: א. ראש. ב. צוואר וחזה. ג. מהחזה ומטה. בראש שוכן המוח. מהצוואר עד החזה שוכנים הלב והריאות. מהחזה ומטה יש את איברי העיכול.

כנגד חלוקה זו יש את המבנה הכללי של המשכן. מבנה המשכן מחולק לשלושה חלקים – חצר המשכן [עזרה], היכל [קודש] וקודש הקודשים.

בקודש הקודשים היה מונח ארון העדות [ארון דומה לתיבה, סגור מכל צדדיו עם פתח מלמעלה]. בתוך הארון היו מונחות לוחות שניות שהוריד משה רבנו, כשעליהם חרוטות עשרת הדברות, ובנוסף, היו מונחים בארון גם שברי הלוחות הראשונות, אותם שבר משה ברדתו מן ההר כשראה את בני ישראל סביב עגל הזהב. על הארון הייתה "כפורת", הכפורת הייתה מכסה לארון. על הכפורת היו שני "כרובים" – פירוש, שתי דמויות בעלי כנפיים עם פני תינוק, זכר ונקבה, כשכנפיהם מופנות כלפי מעלה - "סוככים בכנפיהם על הכפורת". 

קודש הקודשים הוא המקום הכי קדוש במשכן, היחיד שיכול להיכנס לקודש הקודשים הוא הכהן הגדול, וגם הוא מוגבל לפעם אחת בשנה – ביום הכיפורים.

כעת נפנה למקבילה של קודש הקודשים בגוף האדם – הראש. כשם "שראש" המשכן הוא קודש הקודשים, בו מונח ארון הברית, כך גם בגוף האדם יש את החלק החשוב  ביותר – הראש, אשר בו שוכן האבר החשוב ביותר – המוח, מיד נראה את ההקבלות המדהימות.

החלק השני של המשכן – הפחות בקדושתו ביחס לקודש הקודשים הוא ההיכל. בהיכל היו מונחים השולחן, מנורת הזהב, ומזבח הזהב / מזבח הקטורת. ההיכל מכוון כנגד אזור החזה בגוף אדם, אשר בו יש את הלב והריאה. [כלים אלו מכוונים כנגד חכמה ורוחניות שבאדם. במנורה הדליקו שמן, ושמן מורה על חכמה. במזבח הקטורת הקטירו את קטורת הסמים, וריח הוא הנאה רוחנית, כך בגוף האדם הלב מסמל את החכמה (חכם לב), והריאות האחראיות על האוויר מסמלות את הרוחניות. ניתן להאריך רבות בעניין, המלבי"ם מאריך להסביר את ההקבלה בין המנורה, השולחן והמזבח ללב ולריאה – ניתן לעיין בדבריו הנפלאים].

החלק השלישי של המשכן הוא החצר, מקום זה פחות בקדושתו ביחס להיכל, ובו היה מונח מזבח הנחושת, עליו הקריבו את הקורבנות. החצר ובה המזבח אשר עליו הקריבו את הקורבנות, מכוונת כנגד החלק "השפל" יותר של האדם – החלק התחתון ובו איברי העיכול...

נתמקד בארון ובמקבילו הרוחני – מוח האדם.

המתבונן מגלה הקבלה מדהימה - אמרנו שבקודש הקודשים היה נמצא הארון, ובתוכו היו מונחות שני לוחות הברית, ושברי לוחות ראשונות.

מוח האדם מחולק לשנים, המוח הגדול והמוח הקטן. המוח הגדול נמצא בחלק הקדמי יותר של הגולגולת, והמוח הקטן נמצא יותר מאחור, לכיוון העורף. כל מוח מורכב משתי אונות (המיספרות) – סך הכול ארבע אונות. שני הלוחות השלמות הם כנגד שני חלקי המוח הגדול שבאדם, ושברי הלוחות מכוונות כנגד המוח הקטן על שתי אונותיו...

ישנה הקבלה נוספת בין הארון למוח. בארבעת צדדי ארון העדות, היה טפח פנוי - בין הלוחות לדופן הארון מבפנים. ארבעה חללים אלו הם כנגד ארבעה חללים "פנויים" שנמצאים במוח האדם.

פרט נוסף, הארון היה מורכב משלושה ארונות אחד בתוך השני – החיצוני זהב, הפנימי זהב והאמצעי מעץ. גם מוח האדם מוגן בשלוש שכבות – שלושה קרומים העוטפים את המוח...

נתקדם הלאה בהקבלה בין הארון לאדם.

מעל הארון היו את שני הכרובים.

משמעותם נפלאה: בארון היו מונחים שני לוחות הברית, לוח אחד עוסק במצוות שבין אדם לבורא, ולוח שני עוסק במצוות שבין אדם לחברו. מעל כל לוח ניצבת דמות.

כשעם ישראל היה במצבו האידיאלי היו לו שני סוגי מנהיגים, היו מלכים והיו מנהיגים רוחניים – נביאים, כשלכל אחד תפקיד מוגדר משלו. תפקיד המלך היה ליצור סמכות ולאכוף חוק ומשפט (כמובן על פי חוקי ומשפטי התורה), המנהיגים הרוחניים והנביאים תפקידם לתת דרך ונתיב בעבודתו הרוחנית של כל אדם ואדם.

על הלוח שבין האדם למקום הייתה דמות – רמז למנהיג הרוחני ולנביא שסוכך בכנפיו "ומגן" על הקשר בין האדם לבוראו, ועל הלוח של בין אדם לחברו ניצבת דמות – רמז למלך שאחראי על הדברים שבין האדם לחברו – על הסדר, חוק ומשפט.

אולם כאן מגיע פרט חשוב מאוד, והוא - "ופניהם איש אל אחיו". משמעות העניין הוא ששני המנהיגים חייבים להיות "פניהם איש אל אחיו" ולפעול בהרמוניה ובשיתוף מלא, ולא כמו שהיה למשל בתקופת בית שני, שמלכי ישראל – המנהיגים החוקיים, התנגדו לתורת ישראל ומרדו באלוקים, מלכים כדוגמת ירבעם בן נבט, אחאב וכדו´. צריך שלשני המנהיגים תהיה תכלית אחת – רצון האלוקים. אם חלילה, לכל אחד יש מטרה שונה, התוצאה קטסטרופלית – חורבן הבית... ולכן מדגישה התורה "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה", לאמור – ששני המנהיגים צריכים לשאוב ולנתב את כל הכוח שיש בידיהם אך ורק כלפי מעלה – לצורך רצון האלוקים ושחלילה לא ינצלו את מעמדם לאינטרסים אישיים...

נביא הקבלה נוספת, מדהימה ביופייה. אלוקים ציווה ליצוק שתי טבעות זהב בשני צדדי הארון, ולהשחיל לתוך הטבעות מוטות כדי שיוכלו על ידם לשאת את הארון. מצווה התורה "ויצקת לו ארבע טבעות זהב... ושתי טבעות על צלעו האחת, ושתי טבעות על צלעו השנית".

כשם שלארון העדות היו ארבע טבעות, שנים בכל צד, כדי שבני לוי יוכלו לשאת את הארון, כך גם באדם.

כדי שאדם יוכל לשאת את הארון הפרטי שלו – כדי שאדם יוכל ללמוד את התורה, הוא זקוק לשני חושים, לחוש הראיה כדי שיוכל לראות מה כתוב בתורה שבכתב – בספר התורה, ולחוש השמיעה כדי שיוכל לשמוע את התורה שבעל פה שעוברת במסורת. כנגד שני חושים אלו יש את שתי הטבעות בכל צד של הארון, שתי טבעות כנגד שתי העיניים, ושתי טבעות כנגד שתי האוזניים.

מה שמדהים הוא המשך הפסוק - "בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו". פירוש, אלוקים מצווה שהמוטות שנושאים את הארון יהיו מחוברים באופן תמידי לארון ושלא יסורו ממנו. ציווי זה מקביל לגוף האדם באופן מושלם. אמרנו שהטבעות מקבילות לעיניים ולאוזניים - גידי הראיה וגידי השמיעה צומחים ומחוברים ישירות מן המוח לעין ולאוזן! [כל איברי הגוף קשורים למוח, אולם רק בעיניים ובאוזניים ניתן לראות בחוש את סליל העצבים מחובר למוח].

משמעות החיבור היא, שהתורה מקיפה את חיינו בכל רגע נתון, ואין להסיר בשום מצב את "נושאי הארון", את התורה שבכתב והתורה שבעל פה...

וכך ממשיך המלבי"ם לגלות לנו את ההקבלות בין המשכן לאדם, אולם נעצור כאן, המעוניין יכול לדלות את המים הזכים מספרו באופן ישיר...

כעת, לאחר שהבנו שהמשכן וכליו מקבילים לאדם, אם האדם באמת רוצה לצאת למסע "בשמורת הטבע" של חייו - שמורה אדירת מימדים - יש בידו את כלי הניווט. יתבונן האדם במשכן וכליו, יבין את משמעותו של כל פרט, וכך יקבל מפה של אישיותו, ומה שהכי חשוב – הוא יקבל הכוונה והדרכה איך להגיע אל היעד אליו הוא צריך להגיע באופן הבטוח ביותר, בשביל הזהב... 

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת תרומה – כל הסרטים ב-VOD הידברות