עם אילו חברים מסתובבים ילדיך?

כמה מבררים כשקונים נכס?

יהודה היה טרוד מעסקה חדשה שערך הבן שלו. "אני לא יודע מה הוא קונה. כזה אברך צעיר וכבר לוקח על עצמנו חובות. ממשכן את הדירה, קונה נכס לא ידוע בחו"ל. מה יהיה איתו? אם ייפול עם זה? מי יציל אותו? אני כבר אין לי מה לתת לו". יהודה, חיתן את בנו הבכור. הוא לא זוכר שבצעירותו היה לו אומץ כזה כמו לצעירים של היום. הוא שופך את דאגותיו בפני השותף שלו ללימודי הדף היומי. "אני טרוד מעסקה אחרת שעושה הבת שלי", מספר צביקה. הבת שלו רק בת שלוש עשרה! "הגיעה אליהם בת חדשה לכיתה והבת שלי מתיידדת אתה. זה לא מוצא חן בעיני ואני לא יודע למה. דווקא זו בת מבית טוב, אבל אני רואה שהבת שלי הולכת ונעשית מסוגרת. מאבדת מן הביטחון העצמי שלה. מאבדת משמחת החיים".

'וקנה לך חבר', חבר זה קניין שצריך להשקיע בו. חבר זה קניין שצריך לבדוק אחריו. חבר זה עולם מלא שמשפיע כה רבות על עולמו הפנימי של האדם. לא רק בגיל הנעורים, אבל אז בפרט וביתר שאת. בשורות אלו נתייחס לתפקידם של הורים העוקבים אחר ידידויות הנרקמות בין ילדיהם לחברים שלהם. על חומרתה של ידידות ראויה ועל הדרכים לעקוב אחריה.

כל אחד לחוד, אך לא שניהם ביחד

ידידות אמורה להיות חוויה. חוויה נפלאה ומתוקה, לא? אז למה חשה אמא של שלמה שהידידות החדשה הנרקמת בינו לבין אריק היא אסון?

אריק היה ילד טוב, ולא כפי שחששתם ברגע הראשון. אריק היה ילד חיובי ואיכותי, מבית טוב ומחונך. ובכל זאת ידידותו עם שלמה לא היתה טובה.

שלמה לעצמו היה ילד נפלא, גם אריק בפני עצמו ילד חיובי לגמרי. אבל ביחד? לא. ביחד זה לא טוב. בפעם הראשונה שבה פנתה האמא למחנך, הוא לא הבין. "הוא ילד מצוין, מה הבעיה?" אבל אחרי ששמע דוגמאות מן השטח הוא הבין לגמרי. הילד נהרס. הוא איבד את הדעה העצמית שלו, הוא איבד פתאום את שמחת החיים. אריק עוצמתי מדי בשבילו. ליד אריק לא מעז שלמה להביע דעה אמיתית, הוא רק דרוך כל העת למצוא חן ולהשביע רצון. חבל. מבחוץ נראה כאילו אריק מעצים את שלמה, תורם לו וסוחב אותו למקום מרכזי יותר בחברה. אבל למעשה המקום הזה אינו מקום טוב ונוח בשביל שלמה. שלמה ילד רך ועדין, הוא לא צריך להיות כל הזמן במרכזה של עשייה חברתית תוססת וקדחתנית. שלמה – טוב היה לו בירכתיים. שם חש בנוח לחשוב את מחשבותיו בקצב שלו ובסגנון שלו. לאחרונה הוא מרגיש מאוים. כל דבר צריך לחשוב בקול ומהר וביחד. זה לא מתאים לו. הלימוד המשותף בבוקר לא משמח אותו. הוא רק מלחיץ. הפך למבצע כיתתי מתוקשר וסוער. זה לא המזג שלו.

אמא של שלמה התעקשה להפריד את החברות. אמא של אריק כאבה. "עד שסוף סוף הוא מוצא חבר עדין וכל כך אוהב אותו". אבל אמא של שלמה ידעה שזה לא טוב לילד שלה. הוא צריך לחזור שוב להיות הילד הרגוע שהיה. אי אפשר לאבד את שמחת החיים בשביל הידידות הזאת.

וקנה לך חבר

לחברות יש מחיר, אחרת מנין הכוח שלה. חברות מטביעה חותם על נפש, משליכה על האישיות וגורמת לשינויים פנימיים. שני חברים לא רק הולכים ביחד, לא רק משוחחים זה עם זה. הם מקרינים כל הזמן זה על אישיותו של זה. בפרט בגיל ההתבגרות, כאשר הקשרים החברתיים הופכים להיות משמעותיים במיוחד, מעמיקים הקשרים והשפעתם ממילא גם היא הולכת ומעמיקה. הורים רבים משכילים לעקוב בשתי עיניים פקוחות אחר ידידויות נרקמות. זהו אחד המוקדים המשמעותיים ביותר של השפעה על הילדים ועל נפשותיהם הרכות. חברות טובה יכולה לשפר ולהעצים. חברות קלוקלת עלולה חלילה להחריב ולהזיק.

איך עוקבים אחרי חברות נכונה?

הורים רבים חשים את עצמם אבודים בתחום הזה. הם חוששים שמא יחמיצו סימנים לא טובים של חברות שלילית. אך המציאות מוכיחה שהורים ערניים יכולים לשים לב לנקודות תורפה אף הרבה יותר ממחנכים. הורים ערניים עשויים להציל את עולמם הרוחני והנפשי של ילדיהם אם יבחינו באיתותי מצוקה של חברויות חדשות באבן.

עצות להורים שעוקבים אחר קשרים חברתיים של ילדיהם

1. אלוקים עשה את האדם ישר. חברות טובה בדרך כלל מביאה לטוב. טוב מביא שמחה. עקבו אחר הילד שלכם: האם הוא באמת שמח? האם מאז שהוא מתרועע עם החבר המסוים הזה יש בו שמחה פנימית יותר? הכוונה במילים אלו לשמחה אמיתית ופנימית. לא למרץ תוסס וסוער שעלול לחפות על מצוקה. לאו דווקא לעשייה חברתית מרובה שעלולה להיות תסמין של לחץ ולא רגיעה. שמחה פשוטה מקרינה שלווה ונחת. שמחה פשוטה מקרינה פרגון וחביבות. אם הילד לחוץ ותזזיתי, עצבני וחסר מנוחה – יתכן בהחלט שהחברות מזיקה לו. אין זה אומר שהחבר עצמו שלילי. אולי זה רק הצירוף ביניהם. אבל אם ילד מתהלך ועיניו אינן שמחות, התנהגותו אינה רגועה – הרי שיש לכם אור אדום ומאותת של אזהרה.

2. לחשושים מוגזמים הם סימן רע. אם ילדכם מרבה להסתודד ולהסתגר עם החבר החדש, ראו בכך סימן לפגם. ידידויות טובות וחיוביות אינן זקוקות לפרטיות מוגזמת. נכון שמתבגרים רבים נוטים לערוך מדי פעם שיחות נפש מעמיקות, ובכל זאת – אין הן אמורות להתנהל לעתים תכופות מדי ובאווירת לחץ ומתח. אם הם נוטים להיבהל ממש כאשר הדלת נפתחת או כאשר מישהו חולף בחדר המדרגות, ראוי לחשוש מה קורה שם. שיחות חשאיות יותר מדי אינן סימן מבורך. היזהרו מכך. לא פעם אלו הם סממנים לנושאי שיחה בלתי רצויים ולקשר שלילי שראוי לעצור אותו מבעוד מועד.

3. הבית... הבית... נשמע קטלני מדי? אבל הבית הוא המקור שממנו בא החבר של הילד שלכם. הבית הוא המצע שעליו הוא גדל, זו הקרקע שממנה הוא צמח. תנו דעתכם מאיזה בית מגיע החבר של ילדכם. הרי רוב התפוחים אינם נופלים רחוק מן העץ, וילדכם גם הוא ימצא את עצמו שותה ממימיו של הנחל הזה. האם הבית הזה מתאים לכם? משביע את רצונכם? תואם את עקרונותיכם? בדקו זאת בטרם תתחזק החברות, וזאת בגלל מה שנכתב בסעיף הבא.

4. ככל שהחברות מתהדקת, קשה יותר לעצור אותה, ולאו דווקא בגלל שהיא טובה. לעיתים דווקא חברות שמעיקה על הילד, מלחיצה אותו וגורמת לו שיחשוש לפרק אותה. ילד שנתון בתוך חברות לוחצת, מאבד מן הביטחון העצמי שלו ובתהליך טבעי הוא גם חושש לפרק את החבילה. נכנס בו פחד כאילו פירוק החברות ישאיר אותו בודד חשוף ופגיע, ואז מה יישאר ממנו בכלל, מה הוא יהיה שווה.... ילדים שרוצים בתוך תוכם לפרק חברות, זקוקים לכוח רב כדי לקיים זאת. לפעמים הם רוצים ולא מסוגלים. לפעמים הם מנסים ולא מעזים. צריך לתת להם כוח. וכאשר ניתן – לעצור את הדברים מוקדם ככל האפשר. למנוע את התסכול מלגבור ולהעמיק. ככל שחותכים את החוט מוקדם יותר – הוא עדין רך וקל יותר.

5. שינוי קיצוני בהתנהגות – לא רק חברות קלוקלת גורמת לשינוי קיצוני בהתנהגות, אך בכל פעם שנתקלים בדבר כזה, חשוב לעקוב ולוודא מה קורה. אם הילד משנה מהתנהגותו הרגילה ומסגל לעצמו הרגלים חדשים שלא היו קודם לכן – יתכן שאלו נובעים מלחץ חברתי שלילי.

סימני מצוקה של חוסר תאבון, נדודי שינה, לחץ מוגזם ממראה חיצוני והתעסקות מוגברת בלימודים. אם כל אלו לא היו מנת חלקו של ילדכם קודם לכן – הם עלולים להצביע על מצוקה הנגרמת מחברות, או מסיבה אחרת. אל תזלזלו בתחושה הזו שאומרת לכם: משהו קרה לילד, זה לא אותו ילד. בדקו את העניין ואל תהססו לפנות לאיש מקצוע כדי למקד את הגורם לשינוי.

עניין של זמן

לחץ של ידידות חדשה יכול להיות גם חלק מתהליך בריא ונכון. אל תיבהלו מכל תגובה של לחץ זמני. ילדים יוצרים קשרים, קונים חברים וכמאמר המשנה באבות, משקיעים בכך מכוחם ואונם. זה ממש כמו לקנות נכס. גם נכס מוצלח ומניב – צריך להשקיע ברכישתו. אז אם אתם מגלים את ילדיכם מתאמץ ברכישת חבר ואפילו טרוד בגין כך – תנו לו את הצ'אנס. יתכן שזה חלק מתהליך טבעי שמתרקם. לחץ מסוים ומתון הוא עדיין בגבול הנורמה המבורכת. הילד לומד להשקיע, בוחן את עצמו, מתבונן במערכת הקשרים שנוצרת ובסך הכול גדל. המשיכו לעקוב קצת מקרוב וקצת מרחוק. אבל לא כל לחץ הוא סימן גרוע.

מכירים את הדקות האלו לפני שהחברה מגיעה הביתה? אוי, לפעמים זו ממש צרה צרורה. כל הבית יכול להתעופף מרוב לחץ. הנערה מסדרת את הבית בבהילות חפוזה, כאילו כל עולמה החברתי מועמד עכשיו לדין. כך היה אצל יעלי, ואמא שלה התקשתה מאוד לראות זאת.

כאחוזת תזזית הסתובבה יעלי בבית. סידרה בבהילות כל פינה, כאילו הבלגן הוא אויב מסוכן. היא קפלה את הכביסה במהירות מפתיעה ותחבה אותה לתוך הארונות במהירות בלתי אופיינית. כל רגע העיפה מבט דוחק בשעון. מה יהיה? כל רגע מישהו אחר זורק פה משהו על הרצפה. היא כעסה על שוקי שהעיף את התיק שלו, כאילו עשה מעשה נואל, שהיא מעודה לא היתה מעזה לעשותו. על כמה פירורים מסכנים שהתפזרו על הרצפה התבוננה כמו שמתבוננים בחיידקים תוקפניים. מה זה? אני לא יכולה יותר.

מעולם לא היתה יעלי כה חובבת ניקיון, עד שהחלה להיות חברה טובה טובה של יונית.

מאז היא מתרועעת עם יונית, עלתה רמת הניקיון והסדר לראש תחומי ההתעניינות. אי אפשר להזמין את יונית אם הבית לא נראה כמו בית מרקחת.

טובה, הלוא היא אמה של יעלי, כבר לא מסוגלת לעמוד בנטל הזה. בתחילה זה היה נראה עוד נחמד: הבת הבכורה שלה נרתמת מבלי שהתבקשה, מסדרת ומארגנת, מטאטאה ומקשטת. הכול במהירות וביעילות כמו שאף פעם לא חשבה לצפות.

אבל בהמשך זה היה מרגיז, אך נסבל: היא מחלקת פקודות, קצרת רוח, משבשת סדר עדיפויות. לא נותנת לקטנים לפזר משחקים אהובים. מגבילה את הפעילות.

אבל אחר כך זה נהיה כבר ממש מתסכל. אם בתחילה עוד היו עיניה בורקות כשהיתה מביאה לכאן את יונית, עכשיו לא נראה שיש בכך שמחה והנאה, אלא רק לחץ. אחרי הכנה מאומצת של ארגון הבית במאמץ עילאי, שליטה על סדרי הבית החדשים (לא לגו: זה מתפזר. חלילה לא פלסטלינה: היא נמרחת. לא גואש, בחיים לא: הוא מכתים!) אחרי כל אלו מגיעה יונית הגברת ומוכנסת אחר כבוד לחדר הסגור. שם לומדים. ואם יוסי צריך משם את הנעל שלו, (שנתחבה למגרה בלהט הסדרים) או שצביקה רוצה איזה ספר שהוא באמצע לקרוא - אסור להיכנס.

המריבות כבר סוערות עד לב השמים. כל הילדים הקטנים כועסים, נעלבים, מנסים דווקא להיכנס. אין כוח לזה כבר. "אני לא יכולה להביא חברות", יללה היום יעלי. "אף אחד לא מבין אותי..." היא בכתה בכי של בת עשרה תוהה ומבולבלת.

פעם ניסתה טובה להיכנס, ומצאה את עיניה של יעלי מפרפרות בפחד. היא פתחה ארון, ונגלה שם אי הסדר, כולל כל החפצים שנתחבו בבהלת הסדר לכבוד החברה. יעלי לא נושמת שם סדיר. היא חוששת מחברתה יותר מדי.

מה תעשה לה יונית אם תראה בלגן? האומנם תנטוש אותה? מה גורם לה לבת העשרה הטריה שלה, לפחד כל כך? האם אינה יכולה לסבול את העובדה שביתה של יונית מסודר יותר?

זה כבר אות לכך שהחברות הזאת לוחצת.

יונית מלחיצה את יעלי. רק בנות שלוש עשרה, וכבר מסבכות לעצמן את החיים.

טובה היתה חסרת אונים ואובדת עצות. מה עושים? האומנם יש משהו מזיק בידידות החדשה וה(לכאורה) קוסמת הזאת?

ההבנה הזאת היתה פתאום ברורה. המפגשים עם החברה כבר לא נעימים, ולא מהווים חוויה טובה ומענגת. הם קשורים רק לעבותות של לחץ, טרדה ומועקה.

אותו ערב יצאה טובה לקניות. פתאום מולה פוסעת גברת נחמדת, ותווי פניה דומים כל כך ליונית, החברה החדשה. "שלום לך אמא של יעלי", היא פונה אליה בחביבות, "אני שמחה מאוד בחברות החדשה של הבנות שלנו", כך! אמא של טובה נבוכה עד מאוד. האם תשתף אותה במחשבות הסוערות שלה לאחרונה?

"תחילתה של חברות בגיל הזה, היא פרשיה מתישה", אומרת פתאום אמא של יונית, וטובה תוהה: מנין היא יודעת? אבל היא יודעת.

וכאילו קוראת את מה שכתוב על מצחה של טובה, היא גם עונה על השאלה שלא נשאלת: "יונית היא הבת השלישית שלי. אני כבר מכירה היטב את הפרשיה הזאת. מכירה מקרוב. בטח את עייפה מזה, אולי אפילו מבוהלת. אבל זה הגיל, חכי עוד שבוע שבועיים והכול יירגע".

"גם יונית לחוצה? ודואגת? ומסדרת את החדר? ומזהירה את כל בני המשפחה?"

"כן, גם יונית כך. ואנחנו מכבדים את זה. יודעים שזה יעבור. תזכרי איך היינו אנחנו בגיל הזה".

טובה הפנימה את המסר. ביותר תפס אותה המשפט האחרון. איך באמת היתה היא בתמונה הזאת, כשהיתה בגיל הסוער והתוסס הזה?

תמונות החלו להציף את ראשה ולבקש רשות כניסה. איך התביישה בעבודה של אבא, איך הסמיקה כשפעם רבו שני אחים שלה בקול וחברות שמעו. איך היתה מתלבשת לפני אירוע שהיו בו חברות מהכיתה החדשה בסמינר. היו ימים. טרדות. פחדים. לחצים.

וככה התחשלנו, והתגברנו, ועברנו את זה.

עברו שלושה שבועות, (קצת יותר מן התחזית של אמא של יונית) אבל זה באמת עבר. מחברות לוחצת, מרתיעה ומסובכת, עלתה הידידות על דרך המלך. פתאום היה הקשר יפה ונעים. ופעם, כשאמא של יונית לא הרגישה טוב, הביאו לכאן את אחיה הקטנים וערכו ארוחת ערב משותפת. פתאום לא היו ההכנות קדחתניות כל כך. נרגעו הרוחות.

טובה למדה להכיר את המזג הסוער הזה של גיל הנעורים. מה שבא ועובר, מה שמסעיר וחולף. הסערות הללו, שצריך לעקוב אחריהן בשבע עיניים, אבל גם בקורטוב של סובלנות. אסור לזלזל בכל תופעה של קושי או מצוקה, אבל חובה נעימה לקחת בחשבון את סערות הגיל, שחולפות לפעמים מהר מאוד. לפני שמספיקים להיאנח יותר מדי.