עינת ארגוב רוזנפלד: "היה לי חור בנשמה"

כמות הדירות, המקומות והחוויות שעינת רוזנפלד עברה עד גיל ארבעים, הם משהו שבנאדם סטנדרטי לא מצליח לעבור בפרק חיים שלם: החל מפלורנטין התל אביבית, עבור בנחלאות הירושלמית, וגם קמפוס בצלאל. לאחר מכן מאה שערים – שם הכירה את חסידות ברסלב, ואז לאומן. היא לא פסחה על חב"ד, וביקרה גם ב-770 בניו יורק. בתוך כך, הספיקה להתחתן ולהפוך לאם, להוציא סרט, לצייר, לפסל, לעבור לברזיל כשליחה לקירוב יהודים, ועכשיו גם להוציא אלבום ראשון, שהוא גם ראשון מסוגו.

ולמרות הדרך הארוכה שעברה, באורח מפתיע, רוזנפלד עדיין לא מרגישה שהיא הגיעה הביתה. "זה יקרה רק כשתבוא הגאולה", היא אומרת ועיניה משקפות לרגע עצבות, שנמהלת מיד באופטימיות שובבה. ובאמת, מאז שהתקרבה ליהדות, היא עושה לא מעט בשביל שהיום הזה יגיע.

"שנים הייתה לי שנאה כלפי היהדות"

עינת ארגוב-רוזנפלד, 44, נולדה בשכונת בית הכרם שבירושלים למשפחה שרחוקה מיהדות כרחוק מזרח ממערב. "גדלתי בבית מנותק לגמרי משמירת מצוות, ממש אנטי דתי. היו סטריאוטיפים מאוד חזקים כנגד הדת, שהלכו איתי הרבה מאוד שנים", היא מתארת.

כבר מילדות, התגלתה היצירתיות המפותחת שלה. הוריה, שזיהו את הכישרון, שלחו אותה לתיכון לאמנויות. שם, כבר בגילה הצעיר, הפיקה סרט עם מסר חברתי במסגרת מגמת הקולנוע בה למדה, שזכה להשתתף בפסטיבל גרמניה.

מאוחר יותר, החלה רוזנפלד בנדודים האישיים שלה, שכללו חיפוש עצמי מתמשך ורצון פנימי עמוק להגשמה עצמית. היא התגוררה שנתיים באירופה, שם קיוותה ללמוד קולנוע בבית ספר של פליני ברומא – אולם לבסוף גנזה את הרעיון. לאחר מכן עברה לאמסטרדם, שם למדה אמנות פלסטית במשך כשנה, וכשחזרה לארץ, המשיכה להתמקצע בתחום בבצלאל, שם למדה במשך ארבע שנים, כשהתגוררה בשכונת נחלאות. לאחר מכן, עברה לפלורנטין התל אביבית, שם גם היה לה סטודיו לאמנות. לאחר מכן היא סגרה את הסטודיו וחזרה לסמטאותיה של נחלאות, ולמה שהיא מגדירה כ"היכרות עם ירושלים השנייה שלא הכרתי".

עינת רוזנפלד

אותה 'היכרות מחודשת' כדבריה – היא שהובילה אתה בהמשך הישר לחיק היהדות. "לנחלאות היה תפקיד חשוב בחיים שלי", היא מתארת. "שם התחלתי בגיל 30 לראשונה את תהליך התשובה שלי. עברתי תקופה קשה, כי אמי נפטרה. היה לי ממש איזה חור בנשמה, ובדיוק התחילו אנשים מהשכונה להזמין אותי לערבים רוחניים ולשיעורים.

"יש פסוק שאומר 'אבי ואמי עזבוני וה' יאספני'. האובדן של אמא היה הדבר הכי קשה. אני מגיעה אליה הביתה – והמקרר ריק ואין אוכל של אמא. זה היה חסך של חום ואהבה שלה, ובמקום זה, הערבים האלה החלו ועטפו אותי בחום גדול מחדש, ושינו עבורי את הסטריאוטיפ הכבד שהיה לי על היהדות.

"מעצמי, אף פעם לא התקרבתי לחוזרים בתשובה או לדתיים. אפשר לומר אפילו שחוסר אהבת העולם הדתי שהיה לי עד אז, היה משהו שנבע מחוסר היכרות ומהמקום שממנו גדלנו, ושזו הייתה ממש שנאה, לא נעים להגיד. אני חושבת שלא הייתי מתקרבת ליהדות אם זה לא היה מתחיל דרך נחלאות, כי שם הבנתי כמה היהדות שונה וצבעונית ממה שחשבתי. שם נחשפתי לגוונים ולסגנונות שונים של עבודת ה', כמו קרליבך, וגיליתי שם יהודים צבעוניים שאוהבים את כולם.

"בהמשך, השתתפתי בהופעה של הרב שטרן, שהוא חסיד ברסלב, כשהוא מנגן בגיטרה ומדבר דיבורים של אמת, לבוש בשחור לבן – וזה פירק אותי". עם הזמן, הכירה לעומק את הזרמים השונים. אם בתחילה התחברה מאוד להווי של קרליבך, מהר מאוד הגיעה לאומן, והרגישה שהנסיעה הזאת הפכה לה את החיים. מאוחר יותר, הגיעה גם ל-770 בניו יורק, מקום משכנו של הרבי מלובביץ', ונשבתה בקסם המקום.

בשלב מסוים אף נכנסה למדרשה ללימודי יהדות, וככל שהעמיקה את הידע התורני שלה – החלה לחוש פספוס, על מה שהגדירה כ'שנים אבודות' שבזבזה. "ראיתי נשים בגילי עם עשרה ילדים, והרגשתי שבזבזתי את הזמן. רק כשהגעתי לרבי מלובביץ', הבנתי שלכל יהודי יש שליחות משלו, ואין מה להשוות בין מסלולי החיים אחד של השני או להתחרט. ה' יכול היה לתפוס אותי כבר בגיל 18 כדי שאתקרב ליהדות, וזה לא קרה, רק כדי שאני אחזור בגיל 30, ירידה לצורך עליה. ה' לא מסבב את האדם סתם בכל מיני מקומות, אלא כדי שנעלה את הכל לקדושה בסופו של דבר, ונקרב דרך זה את מי שעבר במקומות דומים".

אלבום ראשון: "החיבור למוזיקה? הפתעה גם בשבילי"

במשך השנים, ובמקביל לתהליך החיפוש וההתקרבות שלה, התעסקה רוזנפלד מלבד באמנות פלסטית גם בציור וקולנוע. אחת היצירות המפורסמות והמיוחדות שלה, עליה עמלה במשך למעלה משנה, הוא קליפ של ארבע דקות, שנקרא "אבינו מלכנו", וזכה כבר למאות אלפי צפיות. השיר בקליפ בוצע בידי סולן להקת אורפנלנד, קובי פרחי, והוא מהווה תיעוד מצולם לביקור שערכה ב-770 בניו יורק ונחרת בה עמוקות.

שנים עברו מאז. בזמן הזה הספיקה להתחתן ("גם בעלי חיפש במשך 15 שנה את הדרך שלו") ולהפוך לאם לשני ילדים. בשנים האחרונות, הגיעה גם להתעסקות במוזיקה וכיום היא מוציאה את אלבום הביכורים שלה, שנקרא "טאטע תודה", עליו עמלה במשך שנתיים.

דומה, שבאלבום של רוזנפלד גנוזות כל חוויות חייה, כל המקומות בהם ביקרה וההשפעות אותן ספגה במהלך השנים. כך, למשל, השיר "טאטע תודה", מתאר את החיבור שלה לחסידות ברסלב, שמדגישה את החשיבות שבהודיה תמידית לה'. זאת לצד השיר "אבל הרבי אמר שכולן כבר עשו תשובה", שמצביע באופן מובהק על הקשר שלה עם חסידות חב"ד. בעטיפה הצבעונית המיוחדת, שציירה יחד עם בעלה – ניכר כשרון הציור שלה, ובין המילים תוכלו לחוש היטב גם את מאה שערים ונחלאות הירושלמיות, לצד פלורנטין התל אביבית, וכמובן ברזיל הקצבית.

גם האלבום עצמו, כלל אינו נמנה על אלבומי הסטנדרט שהכרתם. המקצב השולט לכל אורכו, הוא של מוזיקת הבוסה-נובה הברזילאית, והמסר שעובר לכל אורכו הוא של אופטימיות מהולה באמונה.

"למען האמת, החיבור למוזיקה זה לא משהו שהיה מההתחלה, אלא רק כתחביב. לא חלמתי להקליט דיסק באופן רציני. הייתי מחוברת תמיד למוזיקה, ניגנתי בגיטרה וסקסופון כבר כילדה, אבל בברזיל זה הפך למשהו משמעותי יותר בחיים שלי".

את הרגע המוזיקלי הראשוני ההוא שהבשיל לבסוף לאלבום, היא מתארת כרגע נונשלנטי לחלוטין. "בדיוק שטפתי כלים, כשפתאום התנגן שיר ברדיו המקומי, במקצב בוסה-נובה, שזה המיינסטרים של ברזיל, וזמזמתי אותו לעצמי". היא מתארת. "לאט לאט, התחלתי להלביש למקצב הזה פרק מתהילים וזה היה נשמע לי נורא מוצלח. כך התחלתי את העבודה על הדיסק".

"משתמשת באמנות שלי כדי לקרב יהודים"

אם תהיתם על הקשר לברזיל, הרי שרוזנפלד מתגוררת בשנתיים האחרונות בסאו פאולו שבברזיל, שם היא מקיימת יחד עם בעלה שליחות של קירוב, אותה היא מגדירה כ"שליחות בדרך האמנות". "אני ובעלי שנינו אמנים בעלי תשובה", היא מתארת. "שנינו מתעסקים בציור, אמנות פלסטית, מוזיקה וקולנוע, ומשתמשים במה שלמדנו ובכישרונות שה' נתן לנו, כדי לקרב יהודים ולערוך הסברה לגויים על החיוב שלהם, לפי התורה, לשמור את שבע מצוות בני נוח.

"כשהגעתי לכאן, ראיתי שחסרים מאוד ערבי נשים חווייתיים. בארץ, חוויתי המון סוגים של ערבי נשים מכל מיני סוגים, אבל בברזיל אין את זה. לכן, בכל מוצאי שבת אני עושה סעודת מלווה מלכה לנשים, עם שירה וריקודים, כדי לקרב אותן, אפילו כאלה שבכלל לא מדברות עברית. אני מדפיסה להן את מילות השירים באותיות לועזיות כדי שכולן יוכלו לשיר, ולמשל מלמדת אותן לשיר בית מהשיר 'אתה קדוש' ואנחנו שרות את זה כתפילה, או את 'ירושלים של זהב' בגעגועים, וזה נורא מרגש ומחבר אותן", מתארת רוזנפלד.

טאטע תודה - עטיפת האלבום

המשפט שחותם את הדיסק, הוא 'הרבי אמר שכולן כבר עשו תשובה'. לכאורה, אם זה היה כך, המשיח כבר היה מגיע?

"הרבי מלובביץ' אמר ש'בדור שלנו כולם כבר עשו תשובה' ואני הפכתי את זה ל'כולן עשו תשובה'. הוא אמר שאולי יש עשרה אנשים שעוד לא התעוררו, אבל שכולם מבפנים כבר עשו תשובה. זה גם מה שהשיר מנסה להעביר, שלא כדאי לשפוט לפי החיצוניות של הנשים, כי רק ה' בוחן כליות ולב.

"אנחנו אף פעם לא יודעים אם החרדית עם הכיסוי על האוזניים, עשתה תשובה יותר מההיא עם הפירסינג שלכאורה נראית לנו כל כך רחוקה. וכמו שרבי נחמן מברסלב אומר, צריך לדון את כולם לכף זכות, ואולי הגאולה תלויה בי, שאני לא עוררתי מספיק את האנשים סביבי, ובעצם כל אחת צריכה להעיר את חברתה. השיר הזה מבחינתי הוא אולי אחד החשובים בדיסק. בעיני בזה הגאולה תלויה. אם כולנו נדון לכף זכות את האנשים שסביבנו ותהיה רק אהבת חינם בין כולם".

"אני נשמה כללית שקשורה לכל הצדיקים"

כיום רוזנפלד כאמור נשואה ואם לשניים, ומתגוררת בסאו פאולו שבברזיל, אולם חולמת כבר לחזור לארץ, ולקיים מופע שישלב את כל ההשפעות והכישרונות שלה.

"הדיסק הוא רק חלק בפאזל של החיים שלי", היא מתארת. "האמנות הפלסטית שעסקתי בה, לצד שאר האמנויות והפרטים שעשיתי בתקופות שונות בחיי – חשובים לא פחות, ואני רוצה להצליח לחבר אותם ליצירת אמנות ענקית אחת, שתכלול את כל היצירות של החיים שלי, שיבינו בדרך האמנות מה הבנאדם עבר. היום חשוב לי לחבר בין כל הצדדים שלי, בין האמנות וסיפור החיים שלי, לחבר את הכל לדבר אחד.

"אני חושבת שאולי שם גם גלומה הגאולה הפרטית שלי, כי לפעמים אדם שעשה דברים כל כך שונים, הוא קצת חצוי או מפורד, אבל כשמצליחים לתת מקום לכל הרבדים – זו גאולה. כמו שיש מקום לכל הזרמים ביהדות – יש מקום לכל האמנויות. יש לי רצון להביא גאולה לעולם, אז אני מתמקדת לכל הפחות בגאולה הפרטית ומייחלת שתביא לגאולה הכללית".

ואם אתם סקרנים לדעת איך היא מגדירה את עצמה מבחינה דתית, היום אחרי חיפוש בכל כך הרבה עולמות שונים, לרוזנפלד יש תשובה מעניינת בשבילכם. "אני לא מגדירה את עצמי דווקא חב"דניקית או ברסלב. אני אומרת שאני נשמה כללית שקשורה לכל הצדיקים. לפעמים אני מדליקה נרות לרבי נחמן, לפעמים לרב אושר ועוד. בעלי יותר חב"דניק ממני. אני חושבת שהכל משלים אחד את השני".

האם אחרי כל החיפושים, את מרגישה שמצאת את המקום האמיתי שלך?

"אני לא יכולה להגיד שמצאתי", היא צוחקת. "אבל אני שואפת לשם כל הזמן ומרגישה שאני בכיוון. למצוא את המקום הפנימי זו ממש גאולה פנימית, ולהיות שמח בכל מקום שאתה נמצא – זו עבודה לא פשוטה. אני מרגישה שאני עושה כל שבכוחותיי כדי להביא לגאולה, הפרטית והכללית. כשאני נזכרת בצעירה המחפשת שהייתי, אני יודעת שאני במקום בטוח והרבה יותר רגוע מאז, זה בטוח, אבל עוד לא מצאתי לחלוטין את השקט שלי. כמו כל עם ישראל, גם אני מנסה לעשות את השליחות שלי, את החלק שלי, עד הגאולה. אנחנו כולנו פאזל אחד, וכשכל אחד יעשה את התפקיד המדויק שלו – הגאולה תגיע. חסר רק עוד טיפ טיפה, עוד קצת. ככה אני מרגישה".