על העוקץ: איך ניזהר מדבש מזויף?

תכונות רבות יוחסו לדבש הדבורים הטבעי, מלבד סגולותיו הרפואיות. אחת מתכונותיו הפלאיות, היא יכולתו לפרק ולהמיס כל חומר שבא לתוכו. אכן, במעבדות לזיהוי דבש מזויף מנצלים את התכונה הזאת עד תום, כאשר מחממים את הדבש כשהוא מהול במים, ומוסיפים לו תמיסת עמילן. לאחר שהתערב העמילן בדבש, שופכים לתוכו יוד. וראו זה פלא – הוא נשאר כבתחילה ולא ישתנה צבעו מאומה. וכבר הוזכרה תכונה זו באחד מפוסקי הגמרא הראשונים, שבגללה יש להתיר דבש שנפל לתוכו דבר אסור, ורק מחמת התכונה הזאת שהוא מבטל לגמרי כל דבר שבא לתוכו. אלא שמכאן ולהלכה למעשה הדרך רחוקה, וכבר תפס לו הדבש מקום של כבוד בספרייה היהודית, בדיונים הרבים שהוא מעלה.

אם הדבש הוא אכן דבש אמתי וטבעי, ולא כפי שאנחנו שומעים חדשים לבקרים, ובפרט בתקופות הללו, על פשיטות של המשטרה ויחידות הבילוש והפיצו"ח, על כל מיני מחסנים שקוראים לעצמם מפעלים, שמתגלים בהם ממצאים מדהימים – צנצנות דבש מכל הסוגים וההכשרים, שהן בעצם מים עם סוכר, שבהם חומרי טעם והסמכה, וספק רב אם היצרנים עצמם מודעים לתרכובת שהם רוקחים...

לכן הערובה הראשונה המבטחת שאכן אנו רוכשים דבש, שיהיו רשומים במפורש מספר היצרן וכתובתו. אם חסר אחד מהפרטים הללו, רוב הסיכויים שהדבש מזויף, גם אם יש עליו סימול כשרות. אולם, גם אם אכן אימתנו שהיצרן מוכר וידוע, צריך לבדוק היטב אם אין איזו כוכבית קטנה ליד המילה דבש, ומתחתיה במקום נסתר יהיה כתוב "בטעם", שאז, מבחינה חוקית, יהיה מותר לעשות את הדבש מכל מה שרוצים, ורק לא מדבש דבורים.

דבש טבעי – ראשית, צבע הדבש אינו מורה כלל על אמינותו. יתכן שהדבש יהיה במראה כהה, רק בגלל שנעשה מפריחת עצי אבוקדו, איקליפטוס, וכדומה, או שיתכן שצבעו יהיה בהיר, והפעם בגלל שנעשה מצוף פרחים, ואפילו יתכן שיהיה משווק גם במראה שקוף, מחמת שהופק מדבורים שמצצו צוף מעצי שיטה קוצנית. גם בטעם יתכן שיהיו הבדלים, שהרי אינו דומה טעם דבש המופק מפריחת פרחי בר, לטעמו של הדבש המופק מפריחת עצי הדרים, או מצוף העצים או התבואה. אולם ככל שהדבש סמיך ונוקשה יותר, יש ערובה להיותו טבעי יותר. אלא שפעמים שהדבש נמהל במים, ולעתים אף בחומרי טעם המשווים לו מעט מטעם הלימונית או ג'ינג'ר וכדומה. ולהזכירכם, גם אם על הצנצנת כתוב באותיות ענק "מאה אחוז טבעי" – זה עדיין לא אומר שזה מאה אחוז דבש, ויתכן מאוד שמעורבים בו חומרי טעם והסמכה טבעיים, שמחויבים בכשרות טובה...

מלבד זאת - עקב המחסור הגובר בשוק הדבש, שוק היבוא גדל מאוד, ויצרני דבש מארצנו הקדושה הנעזרים בדבש המיובא מחו"ל, נתון המחייב פיקוח כשרותי הדוק, שהרי הליך הפקת הדבש מצריך כמעין בישול. נכון שאם תוך כדי תהליך מתבשלות רגלי הדבורים עד הוצאתן לגמרי מהדבש, הדבש מותר באכילה לכתחילה. אבל כשמערכות הקיטור מחוברות לסירים שמבשלים בהם דברים אחרים, או אפילו אם במערכות הכלים עצמה בושל קודם לכן דבש עם מרכיבים אסורים, או דבש מלכות שהרבה מאתנו מחמירים שלא לאוכלו, הדבר שונה לחלוטין.

אלא שיש נידון מעניין מאוד, שהעסיק את פוסקי זמננו: האם ניתן לשווק את הדבש כאשר בתוך הצנצנת יש חתיכת חלת דבש, העשויה מדונג אמיתי בצורת משושים משושים? והאם בכלל יש אפשרות להתירו באכילה?

ונסביר, ידוע לכולנו שדבש דבורים מותר באכילה, אף שהוא נוצר על ידי בעל חיים טמא, וכלל בידנו, כל היוצא מהטמא נחשב כטמא האסור באכילה. זאת משום שהתורה בעצמה התירה את הדבש באכילה. והסיבה היא שלדבורה יש כמעין שתי קיבות, באחת היא מעכלת את מזונה, ובשנייה משתמשת כנקודת אחסון לצוף שהיא מוצצת עד הטלתו בתוך הכוורת, כך שהצוף אינו עובר שום שינוי מהותי עד היותו דבש. אף שבתחילה הצוף היה מלא בנוזלים, וכשנהפך לדבש נעשה לנוזל צמיגי, זה רק מחמת שהדבורה הצליחה להפריד בין המים לסוכר בלא שתשנה במאום את מרכיבי הצוף, ומבחינה הלכתית הדבש לא עבר שום מיצוי בתוך גוף הדבורה.

לעומת זאת הליך ייצור הדונג שונה בהרבה. יש הטוענים, שמכיוון שהשעווה היא תרכובת שומנים הנוצרים מפירוק מוחלט של הסוכר בדם הדבורה בהליך ביוכימי, וגם מופרשת מבלוטה אחרת המצויה בחלק התחתון של בטן הדבורה, ולא מאותה בלוטה שבה הדבורה מטילה את הדבש, יש לאסור את הדונג-שעווה, שגם אם התרנו את הדבש מחמת שלא עבר שינוי בבטן הדבורה, הרי שלא נוכל להתיר את השעווה הנוצרת מגוף הדבורה הנחשבת כשרץ טמא. ואולי, השעווה שניתנת בתוך הדבש יכולה לאסור גם אותו, מתוך הכלל שכבוש (מאכל שנשרה בתוך דבר נוזלי מעל ל-24 שעות) נחשב כמבושל, ואם כך הדבש נתבשל עם השעווה. לעומת זאת, יש הטוענים שהשעווה היא בעצם חומר הנמצא בצוף הפרחים עצמם, ואף מצוי בשערות (אפילו של האדם), ותפקיד הדבורה הוא רק להפריד בין הדבש לשעווה, ואף שהיא מוציאה את זה משני נקבים שונים, עדיין התהליך שווה, ומבחינה הלכתית גם הגדרתם דומה, ולכן מותר יהיה לאכול את השעווה.

למעשה, יש גופי כשרות שאסרו בתכלית את השעווה, ולכן אסור להבריק תפוחים בשעוות דבורים, ובעצם, רוב גופי הכשרות המהדרין כך נוהגים, אלא שמנגד רובם של הפוסקים התירו את השעווה באכילה, והטעמים רבים. הבולטים שבהם, שהשעווה מחמת עצמה, בלא שתתערב בדבש הטבעי, אינה נחשבת כדבר הראוי לאכילה כלל מחמת טעמה המר, ודומה מאוד במרכיביה ל"טוני רויאל" (דבש מלכות) שהתיר מרן זצ"ל, מה עוד שאין השעווה נחשבת כאוכל אלא כדבר יבש ללא טעם, ובנוסף, לדבורה נחשבת השעווה כפסולת גמורה. ובל נשכח שיש דעות המתירים את אכילת הדבש מטעם אחר לגמרי, שהרי יש פסוק מיוחד המתיר את הדבש וכולל בתוכו את השעווה, ובל נשכח, שמרן השולחן ערוך, שהתיר את הדבש, התיר גם את דבש הצרעין והגזין, שבשבילנו זה אומר, שכל ההפרשות שמייצרים המעופפים הללו הן מותרות, כולל השעווה.