יוסי נטיב, הדבר הבא במוזיקה היהודית: "שיר חדש - תחושת גילוי אלוקות"

כששמעתי אותו בפעם הראשונה הרגשתי שאני כמעט נופלת מהכסא. שנים שאני מכורה למוזיקה, ואחרי שהתחלתי בתהליך התקרבות ליהדות, עשיתי שינוי פאזה בחיים, שמטבע הדברים הוא גם מוזיקלי בחלקו והופתעתי לגלות הרבה מאוד מוזיקה יהודית במיטבה.

אבל שום דבר לא הכין אותי לאיכות המוזיקלית המיוחדת הזאת. ההמלצה הראשונית לשמוע אותו, חיכתה לי בתיבת המיילים, כעוד מייל תמים ממפיקה כלשהי, שהמליצה על שיר שלו שגילתה לאחרונה. האמת היא, שלא באמת התכוונתי להקדיש לזה יותר מאורכו של השיר ההוא, שלוש דקות וקצת, אבל אחרי ששמעתי אותו הבנתי מאוד מהר שבתוך הרצועה הזאת, גלומה בשורה של ממש בעבור כל חובבי המוזיקה היהודית למיניהם.

ומה שהפתיע אותי אולי יותר מהכל, היה כשגיליתי שהוא בכלל לא חדש בנוף. למעשה, מדובר במוזיקאי שנמצא כבר לא מעט שנים בעסקי המוזיקה, ושברזומה המקצועי שלו יש כבר שני אלבומים מצוינים. אבל יותר משלא הבנתי איך לא שמעתי עליו עד היום, לא יכולתי להבין איך כמעט אף אחד אחר מעולם המוזיקה היהודית עוד לא גילה אותו. לכן, את הראיון הזה, אני רוצה לפתוח עם תעודת עניות לכל תעשיית המוזיקה היהודית ולכל חובבי המוזיקה המושבעים שכמותי, שלא זכו להכיר אותו קודם לכן. במבט שני, בעיניים של אמונה, מסתבר שלכל אחד הזמן שלו, והנה זה קורה.

"כבר כילד, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל חיי"

יוסי נטיב (36) נולד וגדל בנתניה. את הרומן שלו עם המוזיקה החל כבר בגיל צעיר מאוד, כמי שגם גדל בבית עם מוזיקליות לא מבוטלת, בדמות אמא שהיתה סולנית בלהקה והתעסקה רבות במוזיקה. כך שהאהבה למוזיקה, לדבריו, תמיד היתה שם. "אני יוצר מגיל מאוד מאוד צעיר", הוא נזכר ומחייך. "השירים הראשונים שלי נכתבו כשהייתי בגיל 16. תמיד היו תקליטים בבית, המון מוסיקה, בעיקר ישראלית. אני זוכר את הצביטות שהרגשתי בלב כשהייתי שומע מנגינה יפה.

"כבר אז התעניינתי מאוד בהרמוניה ובמבנה של שיר והתחלתי לחבר מנגינות", הוא מתאר, "ולאט לאט וביסודיות למדתי ממה מורכבים שירים. כבר אז, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל חיי. זה ריגש אותי, ותמיד כשהגיע שיר חדש - זו היתה ממש תחושת גילוי אלוקות, ממש אושר גדול. עם הזמן, השירים הצטברו ותמיד היה פחד שפתאום לא אצליח לכתוב ולהלחין. שעות שהייתי יושב ומחפש מנגינות. לפעמים מוצא ולפעמים לא".

ההופעה הראשונה של נטיב על במה אמנם היתה כבר בגיל 16 בתחרות להקות צעירות, אולם הפעם הראשונה שבה יוציא חומרים מקוריים בצורה מקצועית ולא רק כתחביב – תיקח עוד לא מעט שנים. זאת, כיוון שהאומץ וההבנה שגם לו יש 'חיידק מוזיקלי' פנימי שהוא צריך להוציא החוצה ולא רק לכתוב למגירה - הגיעו יחסית בשלב מאוחר יותר.

"פתאום ראיתי את הערבי מולי מתעופף בעוצמה אחורה"

את דרכו אל היהדות החל לפני כעשר שנים. המסע שלו בדרך לשם היה רצוף בחיפושים. לכאורה, ה'מסלול הטיפוסי' של מרבית הצעירים הישראליים: תיכון-צבא-טיול-לימודים כלשהם. את שירותו הצבאי שירת נטיב בצנחנים, לאחר מכן טס לטייל בהודו ובארה"ב, וכשחזר לארץ עסק בעבודות מזדמנות.

בצבא חווה נס הצלה מיוחד, שהוא מתרגש להיזכר בו, אבל לא משהו שהוביל אותו בשלב ההוא להתקרב ליהדות. עדיין לא. "הייתי בגדוד 202 בצנחנים ויצאנו לפזר איזו הפגנה ליד חברון", הוא משחזר. "פתאום נקלעתי לסיטואציה עם איזה בן מיעוטים, שהתקרב אלי ממש פנים מול פנים, ולא כל כך ידעתי איך להגיב, מה גם שאני מאוד עדין בקטעים מסוג זה מטבעי. פתאום, אני רואה אותו מתעופף בעוצמה אחורה, ואת מפקד הגדוד שלי מכוון עליו נשק. מסתבר שבהשגחה פרטית מדויקת, הוא ראה אותי ברגע הזה ובא לעזרתי בדיוק בזמן. באופן כללי, הייתי בלבנון במוצבים החודרים ביותר, בימים מתוחים ביותר, בהם נפלו פצמ"רים על המוצב - וחזרתי הביתה בשלום. ולמרות שזו הייתה חוויה מכוננת בחיי, מעולם לא כתבתי בשירי מילה וחצי מילה על החוויה הזו". 

עם סיום השירות הצבאי, ה'מסלול הטיפוסי' החל לתפוס כיוון אחר לגמרי, כשאחד החברים הכי טובים של נטיב, אותו הוא מכיר מכיתה א' – החל בתהליכי התקרבות ליהדות. "בהתחלה ממש לא הייתי בעניין", הוא מתאר. "הוא היה מחלק לי כל מיני ספרים, אבל הכל היה שוכב אצלי במגירה. למרות הפער הדתי בינינו, המשכנו היינו חברים, ונפגשנו בעיקר לנגן ולשמוע מוזיקה, כשאני חילוני, והוא כבר חסיד ברסלב".

אבל מה שהחל כטפטופים דקים של קירוב – הפך בסופו של דבר לנחל נובע של ממש. "ספגתי דרכו לאט את האמונה" נטיב מתאר. "משהו החזיר אותי אליו כל פעם. משהו משך אותי בפשטות שהוא חיפש, בחברות האמיתית שלא תלויה בדבר, ובשילוב בין השניים".

"ידעתי שאת התחושה הזו אני לא רוצה להחליף"

וכך, בגיל 26 עובר יוסי נטיב את המהפך הפרטי שלו. בשלב זה הוא כבר סטודנט לחינוך עם התמחות בהוראת מוזיקה, שעובר לגור לגמרי לבד בדירה שכורה במושב אביחיל. אבל נראה שדווקא ה'לבד' הזה – מצמיח הרבה מאוד ביחד, מהסוג שנטיב לא הכיר מעולם קודם לכן. "אני מתחיל להתבודד, לומר תיקון הכללי, מתחיל להקפיד על ברכות השחר ועל טבילה במקווה. חוץ מזה – כלום. לא תפילין ולא שום דבר מעבר.

"לאט לאט, אני מגלה חיבור חזק מאוד ליהדות, שמתחיל דרך רבי נחמן מברסלב, שיש לי הרבה ספרים שלו. אבל עדיין, אף אחד סביבי לא יודע מכל זה כלום. אני מתחיל ללמוד בספר 'ליקוטי עצות' ומרגיש ששמעתי בעבר את הדיבורים הללו, שהנשמה שלי כבר מכירה אותם. אולי מהר סיני או מגלגול אחר", הוא צוחק. "אבל התחושה היא שהאמת מתחילה לעטוף אותי ולחבק אותי. אני מרגיש שזו דרך שתרתק אותי ותכניס תוכן אמיתי לחיי".

אמרה ידועה טוענת שצרות באות בצרורות – אצל נטיב זה נראה שכך זה בדיוק קרה, אבל עם בשורות טובות. באותה התקופה בה החל לגלות זיק ראשון של חיבור ליהדות, גילה במקביל שני דברים נוספים שעתידים לשנות את חייו: הראשון, הוא ההבנה שמוזיקה היא חלק משמעותי מהייעוד שלו, ולא רק ככותב למגירה, והשני, הוא ההיכרות עם אשתו ואם ילדיו, ענבל.

"בדיוק באותה תקופה אני מתחיל לראות שמשהו קורה בחיי אחרת: אני מתחיל להתייחס ברצינות למוסיקה שלי, באים לי שירים טובים יותר ואני מקליט כמה סקיצות יפות על מכשיר הקלטה ראשון שקניתי", הוא משחזר.

בניגוד לנטיב, ענבל מגיעה במקור מבית מסורתי דתי, והיא ונטיב הכירו כשלמדו יחד הוראה במכללה לחינוך. ביחד, מחליטים השניים להתחזק, וכעבור תקופה גם להינשא. היום, ענבל היא אשתו של נטיב, ואם ארבעת ילדיו, וכשהוא מדבר עליה קשה לפספס את ההערכה העמוקה שהוא רוחש לה כדמות משמעותית בחייו.

לנטיב שלל זיכרונות מתוקים מאותה תקופה ראשונית של התקרבות ליהדות יחד עם אשתו, עליהם הוא מדבר בערגה. אחד החזקים בהם, הוא השבת הראשונה ששמר בחיים. "השבת הראשונה שלי הייתה במושב אביחיל, שם שכרתי בית קטן לבדי בכפר. הייתי אז בתחילת הקשר עם אשתי, שכאמור הייתה שומרת שבת עוד לפניי, ואני לעומתה הייתי רק בצעדיי הראשונים בעולם היהדות. הייתי בשבת לבד בדירה, כמובן ללא בית כנסת וללא קידוש, ולא באמת ידעתי איך שומרים שבת, חוץ מזה שלא נוסעים ולא מדליקים כלום. היו לי רק את הספרים 'ליקוטי עצות' ו'השתפכות הנפש', שאותו חבר נתן לי כמה שנים קודם לכן ועדיין נשארו במגירה, ואני זוכר את עצמי קורא ויוצא לטייל קצת במושב. במוצאי שבת הייתי מאושר כל כך, שצלצלתי לענבל ופשוט צעקתי לה בטלפון בהתרגשות ששמרתי שבת, והיא התרגשה איתי ביחד".

ומתוך אותו העונג שנצרב עמוקות בתודעה, החליט נטיב לשמור גם את השבת שלאחר מכן. "בשבת שאחרי זה, קראתי בספרונים קטנים של הרב ארז משה דורון, שמאוד חיזקו אותי. אני זוכר שהרגשתי בשמיים, היה לי כל כך כיף וכל כך רגוע פתאום. ידעתי שאת התחושה הזו אני לא רוצה להחליף. אני יודע שלא כולם חוזרים בתשובה בנסיבות הללו, ואני מודה להשם על הימים הקסומים הללו של ההתקרבות. אני ואשתי תמיד נזכרים בזה בערגה", הוא אומר וצוחק.

אולם עם כל הקסם, עברו יחד בני הזוג גם מהמורות לא פשוטות, שהחלו עם תגובות לא אוהדות למהלך ההתקרבות, בלשון המעטה. "ההורים שלי והחברים היו בהלם", הוא מתאר. "גם בספסל הלימודים עברתי תקופה לא קלה. הרגשתי מאוד נבוך לשבת עם כל החברים ומול כל המרצים בתור 'אדם אחר' פתאום. הרגשתי הרבה פחות שייך, מוזר ואפילו לפעמים קצת בזוי. אבל למרות כל הקשיים, היו לי המון כח והמון תקווה. לא היה לי ספק בכך שאני רוצה להקים בית יהודי אמיתי - ופתאום היה לי גם עם מי לעשות זאת, התחלתי לרצות ליצור מוסיקה מלאה באמונה ובמשמעות חדשה, ורציתי כמו שלא רציתי מעולם, להתקרב לבורא ולעצמי".

"כולם מסביב חקרו ושאלו אותי מה קרה, אם עברתי איזה משבר או מה היה לא בסדר. חברים אפילו נעלבו והרגישו שבגדתי בהם, ההורים בכלל קיבלו את זה קשה. פתאום בבת אחת סיפרתי להם גם על חתונה וגם על חזרה בתשובה, ואלה היו יותר מדי שינויים משמעותיים עבורם בבת אחת. הם ממש הרגישו שקרה לי משהו. אבל אני הייתי ממש איתן בדעתי. ידעתי שזו הדרך בה אני בוחר, ולא נבהלתי מכל הרעש החיצוני, וגם לא מהרעש הפנימי, והיה הרבה ממנו. למדתי מזה כמה ברגע שאדם בטוח בדרכו ללא ספקות - אף אחד לא יכול לעמוד בדרכו. היום אמא שלי המקסימה מאוד מכבדת. במרוצת הזמן, היא אפילו הפסיקה לנסוע בשבתות וקנתה פלטה, וכשאנו באים להתארח אצל ההורים שלי יש אווירה נעימה, והם מאוד אוהבים את הנכדים ומאוד מעריכים את הדרך שלי".

"החיבור לילדים מאוד טבעי לי"

כיום, עשר שנים אחרי, נטיב ואשתו ענבל מתגוררים ביישוב חריש, יחד עם ארבעת ילדיהם. כאיש משפחה, את האהבה למוזיקה הוא חולק עם הצורך להתפרנס, ומשכך בחר להיות מורה למוזיקה. "לחינוך הגעתי באופן טבעי מאוד, זה כאילו נבחר בשבילי", הוא מסביר. "התחלתי לעבוד בתור סטודנט בפנימייה של נערים עם חיים מורכבים, ולאחר סיום לימודיי התחלתי עם בתי ספר. המחשבה הייתה להתפרנס ולהיות עדיין בשטח המוסיקלי, ובמקביל להמשיך ליצור. החיבור עם ילדים מאוד טבעי לי, וזו עבודה חשובה שאני מאוד אוהב".

אבל בניגוד לאורח החיים התורני שלו – נטיב מלמד דווקא תלמידים בבית ספר יסודי חילוני. "זה לא מפריע לי, נוח לי שם", הוא מסביר. "צוות המורים מעולה ואני ממש חלק מהם. אני לא בעד פירוד וחלוקה, אנו עם אחד, אני בעד חיבור ומאמין שזו הדרך. היהדות והתורה הן אמת, אז הדבר האחרון שצריך לעשות זה להחביא אותן. אני מאמין גם שהאנשים שעובדים איתי, בעקבות ההיכרות איתי, מקבלים את היהדות יותר, פתוחים אליה יותר ומקווה שדעות קדומות ושנאת חינם יפחתו כתוצאה ממפגשים שכאלה".

ובכל זאת, לא קשה כחוזר בתשובה לעבוד דווקא בבית ספר חילוני?

"היות ואני אדם שגדל כחילוני, אני מאוד מבין ומקבל את הלך הרוח. כבעל תשובה, הרבה מהמאפיינים של שפה וסגנון עדיין מאוד שייכים לי. בהפסקות למשל, אני לרוב יושב ומנגן, או קורא ולומד משהו בזמני הפנוי, ולא ממש נמצא בחדר המורים. אבל עם זאת, יש לי שם קשרים טובים עם הצוות".

ואין לך לפעמים התנגשויות, בין מקום העבודה לענייני הלכה למשל?

"אני מלמד אך ורק שירים עם תכנים חיוביים. כמובן שלא אביא משהו שיש בו כפירה או גסות. ולהפך, אני יכול לומר שמעולם לא הייתה התנגשות או חילוקי דעות ביני לבין האג'נדה הבית ספרית, מכיוון שאני מאוד נוח. באתי ללמד בבית ספר חילוני ואני שלם עם זה לגמרי. זו עבודה שמאפשרת לי להימצא בשטח המוסיקה תמיד, ללמד מה שאני אוהב ויודע, ליצור ולהתקדם עם היצירה שלי תוך שאני מתפרנס וזה מה שחשוב. הצוות וההנהלה מאוד גמישים לשינויים הפנימיים שלי. כשהגעתי ללמד בהתחלה לא היו לי זקן ולא פאות, אני מביא את מה שאני תמיד, וברגע שזה לא יסתדר למישהו אז נגיד שלום יפה".

אתה מרגיש שאתה סוג של שליח שם בעצם?

"בהחלט. אני חושב שהרבה פעמים אנחנו חוזרים למקומות היותר רחוקים, על מנת שנהיה חזקים שם ונלחם על הרוחניות שלנו, נפיץ אותה הלאה ונשמור על עצמנו. אני זוכר למשל שיעור שהעברתי לכיתות ו', והחלטתי ללמד אותם מהזווית האמיתית את מגילת אסתר. ילדים שכל מה שהם מכירים הוא את הסיפור הפשוט של המגילה, והצפתי אותם בסיפורי מדרשים וגמרא, והם היו מרותקים - מה שלא פשוט אצל כיתות ו'. בסופו של דבר היה מדהים, והרגשתי שיש כמה נשמות בחדר שיספגו את הדברים ויבוא יום ויבדקו לעומק. ברוך השם זכינו".

השילוב הזה של מוזיקה, עבודה ומשפחה נשמע כמעט כמו משהו בלתי אפשרי בכלל. איך אתה עומד בו?

"ברוך השם, אני לא יודע איך זה קורה. אני מאוד ממושמע ומנהל את זמני בקפידה. יש לי זמן ליצירה עליו אני שומר היטב. אין רגע דל. אני מאמין  שאם אדם עושה מאהבה - אז השם ייתן לו כוח כמה שהוא שצריך. כמובן שיש מגבלות זמן וכמובן שלפעמים חורגים מהן ומשלמים מחיר, אבל ב"ה זכיתי באשה אצילית וחזקה, שעצם הנוכחות שלה מרגיעה ועוזרת. מצד אחד, אני מוותר על זמן יצירה ועיסוק אומנותי על מנת להתפרנס, ומצד שני, אני מוותר על קצת פרנסה בשביל אומנות ויצירה, ומאמין שהפרנסה מהאמנות שלי תגיע בוודאי".

"מחובר מאוד לתורה, לא מחובר להגדרות"

אבל עם החיבור העמוק שלו ליהדות, לתורה ולמצוות, שניכרים היטב בדבריו וגם במוזיקה שהוא יוצר - נראה שנטיב, כמו אמנים רבים אחרים, נמנה על סוג האנשים שמבקשים להישאר בחוסר הגדרה עצמית, ואינם משייכים את עצמם לשום זרם דתי מסוים. "אני רואה יהודים מכל מיני צבעים", הוא מסביר. "שחור לבן ,משובץ, חליפות, חגורה, חולצה בחוץ ועוד, וזה מזכיר לי סיפור של רבי נחמן מברסלב, שבו הוא מספר על אדם שהיה מצד אחד ממש בעל תפילה, זאת אומרת שהתפילות שלו היו מאוד חשובות בשמיים, אבל מצד שני, הוא לא היה מקפיד על בגדים מסוימים כלל. אני חושב שלפעמים אפשר חלילה לסטות עם הדבר הזה ולהפוך את זה לתכלית, וזה ממש לא. ראיתי יהודים מתוקים לבושים בכל מיני סגנונות. מה שחשוב, זה המידות שלך וקיום המצוות, וכמובן לא להתלבש כמו גויים או משהו לא צנוע שהוא נגד התורה".

אוקיי, יכול להיות שהרבה אנשים יתחברו למה שאתה אומר. השאלה היא, האם בעולם שבו כל אחד נדרש להגדיר את עצמו, אתה לא חושב שהילדים שלך למשל עשויים להתבלבל בלי הגדרה דתית ברורה?

"אנחנו קודם כל מאמינים שהדרך של היהדות היא בריאה לילדים מבחינה חינוכית, אפילו ללא זרם או חצר מסוימים. בה כשלעצמה יש בסיס קבוע וחזק שלעולם לא משתנה: שבת וחג, תפילין, קידוש, נרות שבת, ציצית, וכל המצוות בשולחן ערוך שאנו חיים בהן, או לפחות משתדלים לחיות על פיהן. אני אישית חושב שזה אפילו יותר עוצמתי מלהשתייך לזרם מסוים. אנחנו מאמינים בכל הצדיקים האמיתיים, ובעיקר קשורים מאוד לרבי נחמן מברסלב, ואנחנו גאים והולכים על פי עצתם של צדיקים. היפה אצל רבי נחמן בעיני, זה שהוא לא מתאים דווקא לזרם מסוים או ללבוש מסוים או לשכונה מסוימת, אלא לכל עם ישראל. ואני חושב שככל שהמנהיג יכול להכיל יותר גוונים של אנשים - הוא יותר אמיתי. מנגד, בבית אצלנו, היהדות מאוד ברורה ובולטת: אין טלוויזיה ואין עיתונים, תמונות או כל דבר אחר שנוגד אפילו מעט את התורה הקדושה. כך שעם כל זה, אני אישית בתקופה האחרונה מאוד מנסה לשים דגש על אהבת ישראל ולהתעלות מעל למגדרים.

"אבא שלי שאל אותי פעם: 'מה זה הדבר הזה, חב"ד ככה, ברסלב ככה, ליטאים ככה. למי תאמין?', ועניתי לו שיש שולחן ערוך ומצוות שכולם מקיימים, ללא קשר לזרם מסוים. כולם בשורש הם אחד - רוצים לקיים את התורה ולהיות עם השם, לעשות רצון השם ולהיות יהודים כשרים. רבי נחמן אוהב את כולם, אין תחפושות וקבוצות. כולם כולם יהודים, ובכל יהודי יש נקודה טובה שאין בחברו. אני באופן אישי לומד בספרי כל הצדיקים, ומשתדל לחפש את הטוב שיש בכל יהודי, ולהתעלם כמה שאני יכול מהקבוצה אליה הוא שייך או לא שייך".

"הבנתי שניגון זה משהו אלוקי גבוה, זה לא שלי"

ואם נחזור לגזרת המוזיקה, בימים אלה מוציא נטיב את האלבום השני שלו "אף אחד לא נשאר". קודמו, "חזק לליבך", יצא לפני שלוש וחצי שנים בנענע דיסק. שיר הנושא מתוכו, הנושא את אותו השם של האלבום, הפך תוך זמן קצר ללהיט, שאף הפך לפסקול של אחת מסדרות הטלוויזיה המוכרות בערוץ 2.

אבל דקה לפני שאתם רצים לרכוש אותו, נזהיר אתכם שחשיפה לשירים שלו – צופנת בחובה גם סכנת התמכרות רצינית. נטיב, כמו יוצר ברמה אחרת לגמרי מעל מכל מה ששמעתם עד כה. האלבום השני שלו, צפוי להיות אחד האלבומים הטובים שיצאו כאן בשנים האחרונות, ושיר הנושא מתוכו, שנקרא גם הוא "אף אחד לא נשאר", כבר הוגדר באתר הידברות כ"שיר הכי טוב שתשמעו השנה, באחריות", על ידי עורך האתר, דודו כהן, שבין שלל עיסוקיו משמש גם כמבקר מוזיקה כבר לא מעט שנים בפלטפורמות נחשבות, ויצא מגדרו לשמע שני האלבומים.

עוד דבר שמדהים כל כך אצל נטיב בהקשר הזה, הוא שלמרות שמדובר בשני אלבומים שהם פרי יצירתו של אותו אומן - ההבדל ביניהם נשמע כמעט תהומי. בעוד שהראשון נשמע קצת יותר בוסרי – באלבום השני אפשר לחוש בקלות את תהליך ההתבגרות והשינוי הפנימי שעבר נטיב, שמרגיש כמו משהו שאדם ממוצע עובר לפחות בעשור, אולם אצל נטיב מדובר בפער של שלוש וחצי שנים בלבד(!) בין שני האלבומים.

אתה גם מרגיש איזשהו שוני תהומי בין שני האלבומים?

"בוודאי. קודם כל טכנית, האלבום הראשון היה מאוד מופק וכלל צוות גדול של נגנים ויועצים, ופרק הזמן שלקח לי להקליט אותו הוא הרבה יותר גדול, והוא מכיל שירים שמתפרשים על פני כמה שנים. מבחינתי, יש משהו ראשוני וקסום בשירים שבו, ויש עושר הפקתי שלדעתי יוצא החוצה יפה מאוד. מאוד בולט בו בעיני גם השילוב בין אמונה יהודית או אמונה בבורא, לבין נושאים כמו זוגיות או חברות. מי שמאזין מרגיש שיש שם תהליך של שינוי של הבשלה.

"האלבום השני שלי לעומתו, הוקלט באולפן ביתי. בחירת השירים וההפקה היו תהליכים אישיים לחלוטין. אני מאוד מחובר לאלבום השני שלי, דווקא בגלל שהוא יותר אישי ויותר חופשי ממסגרות ותכתיבים. הטקסטים לטעמי יותר ברורים ונוקבים ופחות מעורפלים, ומה שיפה זה שהוא עדיין נגיש לכל מיני סוגים של קהלים. בכלליות אני חש שאני עובר תהליך מוסיקלי בו אני מנסה כמה שפחות לעבד את השירים, ויותר פשוט ליצור אותם בצורה נקייה שתאפשר לרגש לבלוט".

מעבר לקסם שבהתעסקות במוזיקה, האם יש גם צדדים פחות נעימים? נניח, האם יש תקופות שההשראה המוזיקלית אולי פחות מגיעה? שזה קצת יותר מורכב או מתסכל להיות מוזיקאי?

"כן, כיוצר, יובש יצירתי תמיד הבהיל אותי. כשהייתי יושב שעות בניסיון להלחין משהו או לכתוב משהו, ופשוט חווה חסימה מוסיקלית, במקום להניח לזה, הייתי מנסה להתעקש, ואז זה היה עוד יותר גרוע. עם הזמן והאמונה, למדתי שניגון זה משהו גבוה ואלוקי ושזה לא שלי, והתחלתי להתפלל על שירים. הייתי מדבר עם הקב"ה, ואומר לו: 'אבא אני רוצה שיר חדש, בבקשה, שיר שיעורר אותי, ישמח ויחדש אותי', וראיתי ניסים. פתאום באה מנגינה חדשה וזה כל כך מרגש ומשמח, אתה מרגיש כאילו נולדת מחדש. 

"ומאז שהבנתי שאני בעצם רק צינור שהדברים עוברים דרכו, בזמן שהם צריכים לעבור - אני אמנם עושה את ההשתדלות שלי ומנגן כמעט כל יום, אבל אני רגוע רוב הזמן. לפעמים יכול פתאום להגיח שיר, עד שהוא מתגבש, ולפעמים זה לא קורה, והוא לא בא, אז אני יודע שלפחות ניגנתי ועשיתי את ההשתדלות שלי".

כמוזיקאי בעל זיקה יהודית דתית, האם אתה חושב שעולם היצירה היהודי - מפותח מספיק ומאפשר לפרוח כמו זה החילוני המקביל לו?

"אני חושב שעולם המוסיקה הדתי יהודי מאוד מתרחב ומתפתח. את הז'אנר החסידי למשל אני מאוד אוהב. יש שם הפקות נפלאות והכל מאוד מושקע, וברוך השם ההתעוררות לתשובה מביאה המון  מוסיקה חדשה, ובשורת האמונה והתכלית מתחילה להתפשט אל כל תחנות הרדיו. יש הרבה מוסיקה יהודית משובחת שניתן לרכוש, אבל לדעתי עדיין לא מספיק. אני באופן אישי עדיין מרגיש שחסרים לי אלבומים טובים".

האם כיוצר בעל זיקה דתית אין לך לפעמים את התחושה שאתה צריך להצטמצם באמירה, בתכנים או באיכות שלך?

"ממש לא. ליצור בתור אדם דתי זה מדהים בעיני דווקא בגלל הגבול הברור שיש סביבך. הוא זה שמכוון אותך למעלה, אל המקום הכי גבוה, אל שורש הנשמה. שם היצירה מרתקת יותר ואני חושב שהיום רוב האמנים מתחילים להבין את הנקודה הזו. מלבד זאת, גיליתי שהקהל הדתי מאוד עמוק ומחפש יצירה איכותית, נאמן ועדיין קונה דיסקים, כך שאני לא מרגיש שאני מתפשר על האיכות שלי.

בנוסף, אצלי באופן אישי כיוצר דתי, היצירה מלווה בחיי משפחה חשובים ובעבודת השם, כלומר, לימוד ותפילה. אני מנסה להכניס את רצון השם בכל מעשיי ובכל מהלך היצירה שלי והכל מקבל משמעות נפלאה כאשר אני יודע שתפקידי הוא להפיץ אור של אמונה, אמת, שמחה והשראה בעולם".

לרכישת האלבום "אף אחד לא נשאר".

תודה לצלם המוכשר דניאל ישי, על סדרת הצילומים המושקעים שליוו את הכתבה, באתר ובמגזין הידברות.