"אני עדיין זוכר את הידיים של קורצ’אק": האמן יצחק בלפר עם ספר ילדים חדש

1. "למה כתבתי את הספר הזה? לפני הרבה מאוד שנים, במאה הקודמת, הכרתי איש מיוחד במינו, איש שלעולם לא אשכח, ושמו ד"ר הנריק גולדשמיט. הוא חתם על ספריו בשמו הספרותי, יאנוש קורצ'אק. וכך כולם התרגלו לקרוא לו – ד"ר יאנוש קורצ'אק. כך נקרא לו גם אנחנו בסיפור הזה".

מאז שנמלט מפולין, עם הכיבוש הנאצי, ועד היום, האמן יצחק בלפר לא מפסיק לצייר. דרך הציור הוא מתמודד עם העולם שנשאר מאחור – הילדות בוורשה, ההתבגרות בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, ומאורעות השואה, בה איבד את משפחתו.

לאחרונה פרסם יצחק את ספר הילדים "האיש שידע לאהוב ילדים". הספר, שאותו כתב ואייר, מספר על התבגרותו בבית היתומים של קורצ'אק. ביום חמישי, י"א שבט, 21.1, הוא ישיק בגלריית שוקי קוק ביפו את ספר האמן החדש שלו, "בין שני עולמות", ואת התערוכה "מחווה ליאנוש קורצ'אק". "ספר האמן נקרא 'בין שני עולמות' כי אני חי בין שני עולמות", הוא אומר, "ואני מודע לזה. אני חי בזה. מעולם לא התנגדתי לעצמי, לא אמרתי לעצמי שאני חייב לשכוח את מה שקרה. זה פשוט מאוד היה בגורלי".

2. "ולמה אני רוצה לספר לכם עליו? כי אני הייתי אחד מכמה מאות יתומים שזכו לגדול עם האיש המופלא הזה, שאהב ילדים והבין אותם כפי שאף אחד לא הבין לפניו, ועוד מעט לא יישאר בעולם מי שהכיר אותו כילד. וכעת אני ממהר לספר לכם את הסיפור על האיש המופלא הזה, לפני שלא יישאר מי שזוכר ויכול לספר".

יצחק בלפר נולד בוורשה ב-1923. כשהיה ילד, נפטר אביו, והמשפחה שקעה בעוני. יצחק היה בן שבע כשאמו לקחה אותו לבית היתומים. היא קיוותה שכך הוא יזכה "לגדול כמו בנאדם". הוא עזב את בית היתומים רק שמונה שנים לאחר מכן, בגיל חמש עשרה, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בית היתומים של יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה בוורשה נחשב לחלוצי עוד בזמן אמת, פריצת דרך במה שהיום מכונה חינוך דמוקרטי, ותור ארוך של יתומים קיוו להיכנס אליו. זכותו של הילד לילדות של כבוד, והכרה בילדים כ"אנשים קטנים", בעלי זכות להגדרה עצמית – אלו היו העקרונות שהובילו את הבית. הבית פעל במשך כ-30 שנה, במהלכן קלט מעל 550 חניכים, והמשיך לפעול גם אחרי הכיבוש הגרמני של ורשה, אז עבר בין מספר מבנים בתוך הגטו. ב-5 באוגוסט 1942 הגיעו הגרמנים להעביר את היתומים ואת חלק מאנשי הצוות למחנה ההשמדה טרבלינקה. למרות שלשניהם הוצע להציל את חייהם, יצאו קורצ'אק ווילצ'ינסקה עם הילדים למותם בטרבלינקה.

האמן יצחק בלפר על רקע תמונתו של קורצ'ק

"היה לו אור בפנים, כן. אור כזה פנימי. היה לו עיניים טובות, ידיים טובות, הלא הוא היה רופא ילדים. הידיים שלו היו כאלה חמות, לא יותר מדי ולא פחות מדי. וכאלה נעימות, נעימות להחזיק אותן. לא פעם החזקתי את היד שלו, כלומר הוא החזיק את ידי בידו. וזה היה משהו מיוחד.

"והוא היה איש צנוע מאוד. עניו מאוד, מאוד. עד כדי כך שלפעמים כשדיברו על גדולתו, על פועלו, הוא היה עוזב את המקום. עד כדי כך. הוא לא אהב את זה, הוא היה עניו מדי. וכך הוא היה עד הסוף, תמיד, תמיד, תמיד.

"איתנו, הילדים, הוא היה ילד. אבל הוא לא היה ילד כמו מבוגר שעושה את עצמו ילד. פשוט מאוד, הוא היה חבר שלנו. מבוגר יותר, אבל הוא היה חבר שלנו. הוא הקשיב לנו. הוא התווכח איתנו. הוא נתן לנו עצות, ואנחנו הקשבנו לו – ולפעמים לא כל כך הקשבנו. אבל ככה זה היה. כל השנים הייתי קשור אליו מאוד".

3. "כשמלאו לי אחת-עשרה, ניגשתי לקורצ'אק ואמרתי לו: "דוקטור, נמאס לי. אני תושב כבר ארבע שנים, אני רוצה להיות חבר!" "כמה פעמים בשבוע אתה מתקוטט?" שאל הדוקטור. השפלתי ראשי במבוכה. "כל יום". "בוא נתערב", אמר קורצ'אק, "בשבוע הקרוב תנסה להשוויץ רק שלוש פעמים ולהתקוטט רק פעם אחת. אם תצליח – תקבל סוכריה.

"הייתה לנו גם רשימה מיוחדת למטרת תגרות. היא הייתה תלויה על לוח המודעות, כך שכל מי שרצה להרביץ לחבר היה רושם את שמו, עם מי הוא רוצה ללכת מכות ומתי. במקרה שהמכות פרצו לפתע פתאום, ללא תכנון מוקדם, היינו רושמים את עצמנו ברשימה בסיומן".

שיטת החינוך שהנהיגו קורצ'אק וסטפה בבית היתומים, אומר בלפר, הייתה ונותרה נדירה מאוד. "השיטה של קורצ'אק הייתה מהפכנית אז – והיא בעצם מהפכנית עד עצם היום הזה. גם היום, המבוגרים לא מעזים לתת לילדים את אותו החופש פעולה, שאז נתנו לנו קורצ'אק וסטפה".

בספר הילדים מקדיש בלפר פורטרט יפהפה למנהלת הבית, סטפה. המחנכת סטפה (סטפניה) וילצ'ינסקה נולדה למשפחה יהודית אמידה בוורשה, יצאה ללימודים בבלגיה, אבל חזרה לוורשה והייתה לשותפתו העיקרית של קורצ'אק בניהול בית היתומים במשך שלושים שנה. בשנת 38' ניסתה לעלות לארץ, וחיה בקיבוץ עין חרוד. כששמעה על הידרדרות המצב בפולין, החליטה לחזור לוורשה. עם הכיבוש הנאצי, אנשי עין חרוד ביקשו לחלץ את סטפה מוורשה, אבל היא סירבה והלכה עם קורצ'אק והיתומים אל מותם בטרבלינקה.

"סטפה, המחנכת הבכירה ומנהלת הבית, הייתה חשובה לילדים לא פחות מקורצ'אק", כותב בלפר. "גם מפני שטיפלה בכל הצרכים שלנו, וגם כי הייתה בשבילנו תחליף לאמא, שכולנו התגעגענו אליה כל כך".

כשמדברים היום על בית היתומים, לא כל כך זוכרים את סטפה?

"סטפה הייתה האם שלנו. היא הייתה מנהלת המוסד, אישיות מאוד חשובה בחיינו. היא דאגה לנו בכל דבר. בכל דבר הייתה ידה. היא ניהלה את הבית בצורה בלתי רגילה. היא ניהלה את חיינו, את הכל. נכון שמשנתו של קורצ'אק, שיטתו החינוכית, אז, לפני כמאה שנה, היתה משהו מהפכני – אבל סטפה ניהלה את חיינו, את הכל".

תמונת מחזור - ילדי בית היתומים של קורצ'אק

בן 14 סיים יצחק את תקופתו בבית היתומים – התקנות קבעו שבגיל הזה עוזבים הנערים את הבית, כדי שיתפנה מקום לנערים נוספים. בהמלצת סטפה, הגיש יצחק בקשה לוועדת הילדים וביקש להישאר שנה נוספת. הוועדה אישרה, ויצחק עזב את הבית רק בגיל 15. בן 17, אחרי פרוץ המלחמה, נמלט יצחק לברית המועצות. לפני שיצא לדרך, הגיע לבית היתומים, להיפרד מקורצ'אק וסטפה. "היה איזשהו משפט שקורצ'אק כאילו מלמל לעצמו, לא כל כך לנו. הוא אמר, 'כן, הגוזלים עוזבים את הקן...' ואת המשפט הזה אני זוכר, כי שמעתי אותו, הרגשתי אותו, זה היה רע מאוד, עצוב מאוד. היה עצוב לעזוב אותם ולצאת מהבית, בידיעה שאתה מתרחק, בלי לחשוב הרבה. כי קיוויתי, תמיד קיוויתי, שאני אחזור ואני אמצא אותם".

כשנה לאחר שעזב את בית היתומים, עם כיבוש ורשה על ידי הנאצים, ברח יצחק לרוסיה דרך היערות. ב-1946 הוא עלה עם יהודים נוספים משארית הפליטה על האוניה "אף על פי כן", אבל בארץ חיכו להם הבריטים וגירשו אותם לקפריסין. בקפריסין הוא שהה במחנות המגורשים, והחל ללמוד ציור. בארץ, לאחר מבצע סיני, סיים בלפר את לימודי האמנות במכון "אבני" בתל אביב.

אחרי המלחמה חזר יצחק לפולין, לחפש את משפחתו ואת העולם שגדל בו – את חבריו ואת צוות בית היתומים. "הייתי בסך הכל בן 16 כשפרצה המלחמה, והגטו הוקם כשהייתי בן 17. אחרי המלחמה חזרתי לוורשה, לחפש את ההורים. לא מצאתי אף אחד. הכל הרוס. הכל ממש בצורה כזאת, בלי אפשרית. ופתאום אני פוגש אנשים כמוני, בני גילי, יותר מבוגרים, פחות מבוגרים, שעברו את הגיהינום. והם חייבים לספר, מפני שהם כל כך עמוסים בזה. וברגע שהם מצאו אדם שמוכן להקשיב ולהבין קצת, אז כמובן שהם מספרים ומשתחררים. אחרי המלחמה, החברים שלי היו אנשים שעברו כל מיני גוונים של התרחשות במלחמה. ואני ישבתי איתם ושמעתי את הסיפורים האלה במשך אולי עשר שנים".

בית היתומים ושל קורצ'אק עם ילדים

"זה עולמי השני. אולי הראשון. הייתי אומר שזה עולמי הראשון. כי כשאני מצייר את קורצ'אק, אני נמצא עם קורצ'אק והילדים, אני מרגיש שוב קצת ילד. קורצ'אק נרצח בן 64, אבל היום, אני מבחין פתאום שאני מצייר אותו כאילו בן גילי. קורצ'אק מתבגר וגדל יחד איתי בציורי, בלי מחשבה תחילה. אחר כך אני עושה את זה גם במודע – אני כאילו שומר לעצמי את הזכות כאמן, לקחת אותו איתי יחד, כי אני רוצה את נוכחותו, אני רוצה שהוא יהיה איתי.

"והוא כמעט תמיד איתי. למשל, חדר העבודה שלי מלא בו, הוא כאילו נמצא איתי. יחד. ואני מאוד מרוצה מהמצב הזה. לפעמים כשאני מצייר אני שואל אותו, אם זה נכון מה שאני עושה".

5. "קורצ'אק התנהג איתנו הילדים בחמימות רבה, וכולנו הרגשנו כאילו הוא אחד מאיתנו. סיפרו שבביקוריו אצל חולים עשירים הוא לוקח תשלום מלא, ואילו מהעניים לא רק שלא גבה תשלום, אלא עוד השאיר להם כסף לקניית תרופות. גם הוא וגם סטפה עבדו בבית היתומים ללא שכר, ומעולם לא לקחו משכורת לכיסם".

בלפר מספר שקורצ'אק והצוות חינכו את הילדים בבית היתומים ליהדות, לחגים, לאהבת ישראל. "היהדות בהחלט חשובה לי. הלא אנחנו העם היהודי, אנחנו דת שהפכה לעם. פעם היינו מדינה ומלכות, וקרה האסון הזה של הגלות, למשך אלפיים שנים. אבל הנה, חזרנו. קרה נס. חזרנו לכאן ואנחנו עם. הדת היא שהחזיקה ואיחדה אותנו כל השנים האלה".

"יש משפט של קנדי, שתמיד מצלצל לי, והוא כל כך נכון לגבינו היום: 'תשאל את עצמך מה אתה יכול לעשות למען המדינה, ואל תבקש שהמדינה תעשה עבורך'. זה משפט שכל כך חשוב לנו כאן עכשיו. המטריאליזם הזה ממש שולט בנו. בחיים. ואנשים עושים שטויות למען זה.

"זה כל כך לא מה שהיה כאן בהתחלה, כשהתחלנו לבנות את המדינה. החלוצים היו מוכנים לתת הכל למען הארץ, ולא ביקשו שום דבר. וזה מה שחשוב. חשוב להקשיב לשוני, אבל לזכור את האחדות שלנו כעם, להתחשב בה. אנחנו פרודים, המפלגות, הפילוג, זה עושה לנו לא טוב.

"הלא יש לנו מטרה אחת: ארץ ישראל לעם ישראל. וזה צריך להיות נר לרגלינו. ואהבת לרעך כמוך. אנחנו כולנו עם של אנשים מדהימים. אני מאמין בזה, את מאמינה בזה, ויש לנו תחושה שאלה הן התחושות הנכונות. וזה מה שמחזיק אותנו".

מה הדבר הכי חשוב שלמדת מקורצ'אק וסטפה?

"החשוב ביותר זה היושר. כן. היושר. הנכונות לעזור לרעך. להקשיב לאחיך. להקשיב. להקשיב. להשתדל להבין. לא להתנגד. ולאהוב את הארץ. בכל פעם שיתומים עזבו את הבית, בגיל 14, בטקס הפרידה, קורצ'אק היה מציע לנו לנסוע לארץ ישראל. שם, הוא אמר, הוא מקווה שאנחנו נמצא את אלוהים, את אהבת האדם, ואת המולדת".

תצלום של האמן יצחק בלפר כילד קטן יתום

בלפר, כאמור, לא ביקש מעולם לברוח ביצירתו מן העבר, להפך. בספר "שואה" הוא מציג עבודות בשחור לבן: איש עטוף בטלית וידיו מורמות לשמיים, אמהות, אבות וילדים שגוועים או נעלמים לתוך עשן, ופורטרט של קורצא'ק, או קורצ'אק עומד וסביבו הילדים.

"כשהתחלתי לצייר פה בארץ, חיפשתי טכניקה ולא היה לי כל כך הרבה כסף לקנות צבע שמן ובדים וכן הלאה", הוא מספר על הטכניקה המיוחדת של ציוריו. "יום אחד הייתי בבית דפוס, וראיתי את הפחיות של הצבע דפוס. ביקשתי שיתנו לי קצת בקופסא, נתנו לי, באתי הביתה, וראיתי שזה הצבע שחיפשתי. לקחתי מכחול ישן ויבש בלי שום תוספת. הנייר היה הלובן שלי, בשביל אפור השתמשתי בפחות צבע, או במכחול יבש לגמרי, בלי צבע כמעט. וככה מצאתי את הטכניקה שאני משתמש בה כל השנים, עד היום הזה, מפני שהיא טובה בשבילי, היא קרובה לי, ודרכה אני יכול לבטא את מה שאני".

"יצחק ואני נפגשנו מעבר לפער הגילאים, נפגשנו מהמקום האנושי", מספר האמן שוקי קוק, שעיצב את ספר האמן של יצחק, ואצר את התערוכה. "הקליק האנושי במבטו הישיר במפגשנו הראשון", הוא כותב בהקדמה לספר האמן, "יצר בי תחושת שיבה הביתה, אל חום אנושי של שורדי המלחמה ההיא, שעוצמתם הנפשית הפכה אותם בעיני לסמלים של עוצמה ואהבת האדם. מעומקה של תובנת השאול, יצחק מדביק אותנו באהבת היש, המצוי כאן ועכשיו. תודה, יצחק, על הזכות שנתת לנו לעסוק בחומרים המיוחדים הללו, וליצור מאמנותך ומסיפורך ספר מכונן לדורות הבאים".

פתיחת התערוכה "מחווה ליאנוש קורצ'אק" והשקת ספר האמן "בין שני עולמות" ייערכו ביום חמישי, י"א שבט, 21.1, בשעה 20:00, בסטודיו שוקי קוק, רחוב רוחמה 11 יפו (מתחם נגה). התערוכה תינעל ביום ד', 24.2.

הציטוטים בכתבה מתוך ספר הילדים של בלפר, "האיש שידע לאהוב ילדים".