רק שתדע: דבר תורה לפרשת בא

"בישיבה יש טבח שיודע לבשל מעולה, אבל הוא כמעט ולא מבשל. תמיד יש לו תירוצים", התלונן שמעון באוזני חברו שלמד בישיבה אחרת. "הנהלת הישיבה דווקא מרוצים מהחיסכון", התמרמר.

חברו גיחך ואמר לו שיגיד תודה: "הרבה יותר גרוע טבח שלא יודע לבשל ומבשל כל יום"...

***

מדרגות והַבְדָלות בין מעמדות שונים קיימים בעולם. מן ההבדלות הידועות: היא בין הדומם, לצומח, לחי ולמדבר. בין קודש לחול, ועוד. אך כלל נקוט בידינו שבין דרגה לדרגה – למרות שנבדלות הן זו מזו – יש דבר אמצעי שמְמַצֵעַ ומחבר ביניהן.

הבדלה נוספת ידועה היא בין ישראל לעמים. וכך מודיע משה לפרעה שבמכת בכורות ויציאת מצרים "לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה, למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".

(צילום: Shutterstock)

הנצי"ב מוואלוז'ין, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, בספרו "העמק דבר", התקשה בלשון הפסוק: משמע שהכלבים לא יחרצו לישראל את לשונם בשביל שהמצרים ידעו שהקב"ה מפלה ומבדיל בין ישראל ומצרים. וכי בכל השנה האחרונה, לאורך עשרת המכות, לא הוכרה הפליה זו בכך שמצרים קיבלו מכות קשות ונוראות ואילו לבני ישראל לא אירע כלל שינוי בסדר היום ממכות אלו?!

הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן נוהג היה לסובב בעיירות שסביב לברנוביץ', מקום מגוריו, שם הייתה לו ישיבה גדולה לתלמידים, וכדי לכלכלם הוצרך רבי אלחנן להידפק על דלתות נדיבי-עם ולבקש מהם שיתמכו בבחורי הישיבה, שכן אם אין קמח – אין תורה. בכל מקום שכזה היה רבי אלחנן מדבר עם בעל הבית דברי יהדות, חיזוק ואמונה בכדי שאף הם יצאו נשכרים ברוחניות.

את המעשה הבא סיפר הג"ר שלום שבדרון משם עד ראייה שנכח במקום וזכר את הפרטים. אנו נכתוב פה את תמצית המעשה לצורך ההבהרה ללא הפרטים הנלווים: באחד הכפרים אליו הגיע רבי אלחנן וסרמן, הייתה מבואה לפני הבית, מבואה זו הייתה סגורה בדלת שחציה התחתון עשוי עץ וחלקה העליון זכוכית, כך שמן הבית – יהיה ניתן לראות את המתקרבים לדלתו.

ברווח זה שבין דלת הבית העשויה עץ, לבין הדלת שקודמת לה העשויה בחציה זכוכית, רבץ כלב שחור גדול-מימדים ומבהיל במראהו. תפקידו היה לשמור מפני גנבים, כמובן. כאשר התקרב רבי אלחנן לדלת הבית, קפץ הכלב הענק ממקומו בנביחה עזה ומיד השתתק.

בעלי הבית ששמעו נביחה – משמע, זר הגיע לחצר, ולאחר מכן השתרר שקט – מיהרו אל הדלת לראות מדוע שתק הכלב. ונוכחו לראות מחזה מפעים: הכלב זינק על דלת הזכוכית ו"נמרח" עליה בעודו דבוק לדלת באוויר ומשותק מבלי יכולת לזוז או לנבוח.

רבי אלחנן לעומתו פסע בצעד בוטח משל לא אירע שום דבר יוצא דופן, פתח את הדלת כשהכלב עליה, נכנס פנימה, ובעלי הבית שכבר חשו לפתח – חרדו לכבודו ומיהרו להכניסו. שעה ארוכה ישב הגר"א וסרמן בבית אותו יהודי והרעיף עליו טללי תחייה, כשבעל הבית עדיין נסער ממה שראו עיניו.

לאחר שהרים את תרומתו הנדיבה במיוחד, ליווה בעל הבית את רבי אלחנן החוצה, כשכל אותו הזמן הכלב תלוי באוויר בדבק בלתי-נראה. לאחר שיצא רבי אלחנן מן החצר, גלש הכלב בניחותא ממקומו וחזר לצורתו הטבעית כשאינו מודע כלל לתדהמתם של בני הבית.

נשוב לשאלתו של הנצי"ב מוואלוז'ין, ראשית הוא מקדים יסוד שהוא מביא בכמה וכמה מקומות בספרו: בכל מקום שנאמר "בין ובין" – פירושו שישנם שני קצוות, ובין קצה לקצה יש דבר אמצעי. והנה בכל מכות מצרים הייתה הבדלה בין ישראל ובין מצרים. אך בעשר המכות היו המצרים עסוקים בצרותיהם וייסוריהם ולא ניכרה להם העובדה שעל היהודים פוסחות המכות למגדולם ועד קטנם באופן גורף.

כעת יוצאים ישראל ממצרים לעיני כל האומה המצרית, או לעיני מה שנותר ממנה... הכלבים באופן טבעי אמורים לנבוח. אך כדי שישראל לא יפחדו מנביחתם, לא חרץ כלב לשונו. לא רק לצדיקים, אלא גם לאלו שנמצאים בדרגת הממוצע בין ישראל ובין מצרים, קרי: רשעי ישראל. ולא רק שלרשעי ישראל לא חרץ כלב לשונו, אלא אף לבהמות ישראל!...   

***

מה התועלת בנס שכזה, שכלב לא ינבח על בהמה של יהודי?

מלמדנו הנצי"ב מוואלוז'ין חידוש גדול בפשטות לשון הפסוק: "למען תדעון (המצרים) אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" – לא רק הצדיקים בעצמם זוכים לשמירה בכל ענייניהם, כדוגמת הסיפור על רבי אלחנן וסרמן. אלא חביבות ישראל אצל הקב"ה הינה כה גדולה, שאפילו הנלווים לצדיקים, ואפילו בהמותיהם – זוכים לנס, בכדי להראות חיבתן לפני המקום.

נס מיוחד 'בישל' עבורנו הבורא יתברך רק למען נדע את החיבה שרוחש הוא לנו. נדע, נודה לו, ונעריך...