מה אתה כל כך מסמיק?

שלום הניה,

אני בת 31, נשואה ואם ל- 5. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מוטרדת מתופעה מביכה מאד שפוקדת אותי לעתים מזומנות והיא "הסמקה". חשוב לי להבהיר, אמנם יש רבים וטובים המסמיקים מידי פעם, בעיקר כשהם הופכים להיות במרכז העניינים, וזה טבעי, אלא שאצלי הדבר שונה – לא מדובר בסומק קל החולף במהירות, אלא במעין גל חום ולהט פנימי העולה ומתפשט על פני, וגורם לי מבוכה רבה. כך נוצר גלגל חוזר – אני מסמיקה עוד יותר ונבוכה עוד יותר...

התופעה מתרחשת בכל הזדמנות, אם זה במפגש בלתי צפוי עם מישהו (גורם ההפתעה מביא אותי למבוכה וסומק עז), ואם בסתם שיחה עם חברה, כאשר לפתע, ללא כל סיבה, מתפשט בלחיי סומק עז ומביך אותי כהוגן (ואת בת שיחי לא פחות. המסכנה לא מבינה במה פגעה).

בסיטואציות כאלה אני חשה רצון להיעלם מהשטח. ממש כך. אולי כדאי לציין שאני עוסקת בהוראה בבית ספר יסודי, והעובדה שאני במגע עם אנשים רבים מחריפה את התופעה, ומציקה לי ביותר. בשל כך אני חשה תסכול עמוק, ההולך ומתגבר.

אודה לך מאד אם תואילי להתייחס לתופעה מטרידה זו, ואולי יהיה זה גם לתועלת "מסמיקות" נוספות כמוני (אם יש...).

תודה ויישר כח, דינה.

* * *

דינה יקרה,

את מתארת תופעה מטרידה ובהחלט לא נעימה. הסמקה היא סימפטום של מצב לחץ. זוהי אחת התגובות של הגוף המעידות כי הוא חש חוסר נוחות, מתח וחרדה. התופעה מתרחשת במפגש חברתי עם אדם אחד או יותר. תופעות אחרות הן: הזעה, גמגום, קוצר נשימה, ורעד בידיים או ברגליים.

רובנו מרגישים איזושהי חרדה במצבים חברתיים. לחרדה זו ישנו תפקיד הסתגלותי, היא מסייעת בידינו לשמור על הכושר והערנות במפגש עם הזולת. יחד עם זאת, כשהיא משתלטת עלינו, משתקת אותנו, ומונעת מאיתנו התנסות במצבים חברתיים, היא כמובן כבר אינה משרתת את המטרה ההסתגלותית ומפריעה להתפתחות קשרים בין-אישיים. בכך היא מצמצמת את הפעילות ואת האישיות בכלל. במקרה שלך איני חשה שההסמקה, שהיא כנראה ביטוי למתח כלשהו הקיים בקשרים חברתיים, הצליחה לשתק אותך. את ממשיכה לעסוק בהוראה ולהיות בקשר עם אנשים. זהו ביטוי לכוח. עם זאת, זה מביך, מטריד, וגורם לתסכול עמוק.

כאמור, חרדה קלה במפגש חברתי היא דבר נורמאלי ומצוי. גם נואמים, אנשי ציבור ואמנים, המופיעים לפני קהל, חשים אי נוחות ולעתים אפילו דפיקות לב, התרגשות ומתח קל.

אנצל את ההזדמנות שנתת לי לכתוב על נושא "חרדה חברתית" בכלל ועל תגובות מסוימות במצבים חברתיים, המתחזקות אצל אנשים שונים, כמו: הזעה, רעד ובמקרה שלך - הסמקה.

חרדה זו נפוצה אצל נשים וגברים כאחד. היא מופיעה בין גיל 15-25, מתפתחת בדרך כלל לאט במשך חודשים או שנים, בלי סיבה ברורה, ולפעמים מופיעה באופן פתאומי, לאחר אירוע מלחיץ או תקלה חברתית.

לדוגמא, בחורה שברירית וביישנית, שנכנסת לאולם מלא קהל, והנוכחים מתפרצים בצחוק בכניסתה, עלולה להסיק מסקנות אישיות מרחיקות לכת. מאז, כל כניסה לחדר שיש בו יותר משניים-שלושה אנשים, עשויה להוות בעיה עבורה.

החששות הם שונים מאחד לשני. יש החוששים שיתבוננו בהם, כי נדמה להם שמדברים עליהם. הם מוצאים את עצמם פעמים רבות נמנעים מלדבר, לאכול ולשתות ליד אנשים אחרים, וכן לשבת באוטובוס ליד או מול מישהו - שמא תרעד ידם, ירעד קולם, הם יגמגמו, יסמיקו או יזיעו - ואז ילעגו להם.

במציאות, הם רואים בעצמם שרק לעתים רחוקות החששות מתאמתים בצורה בולטת, המעוררת את תשומת לב הסביבה, אך אין בכך כדי להרגיע אותם. החשש נמצא במוחם, ודי בכך שהם מדמיינים את הסיטואציה המביכה העלולה להיגרם, כדי למלאם בחרדה רבה. במקרים מסוימים, כמו שלך, תגובה מסוימת אכן "מצליחה להתחזק". ההסמקה, שאולי הופיעה פה ושם, קיבלה כוח ותאוצה עקב הפחד ממנה. מכנים זאת "חרדת ציפייה". הציפייה לתופעה המביכה אכן מביאה אותה, כמו שהחשש מהגמגום מגביר את הסיכוי לגמגום, וכמו שהחרדה שלא להירדם בלילה, אכן מגבירה את הסיכוי שלא להירדם.

תופעות אלו מגבילות את החיים ופוגמות בקשרים החברתיים. אנשים הסובלים מהתופעות הנ"ל חשים נוח רק בתוך ביתם – מבצרם. הם מאופיינים, בדרך כלל, כאנשים ביישנים ולא אסרטיביים. קשה להם לעמוד על שלהם, לתבוע את המגיע להם ולהסביר את עמדתם במקום העבודה, בין שכנים, בחברה ולפעמים אפילו בתוך המשפחה. קשה להם לנהל שיחה נינוחה, כי הם חוששים איך ייראו ומה יחשבו עליהם.

כתבת: "אני חשה רצון להיעלם מהשטח". אם אכן זה כך, איך אפשר להביע דעה, להתחלק ברגשות, להקשיב בתשומת לב, ליצור מגע אמיתי וכנה?! את הופכת ל"מוגבלת" ומצטמצמת בתוך עצמך. אולי, אילולא ה"בעיה" שלך, היית חושבת על קידום בעבודה, על הרחבת עיסוקייך, על התנדבות, עשיית חסד וכו´. האנרגיה המבוזבזת יכלה להיות מנוצלת בכיוון חיובי, לא חבל?!

ובכלל, מתי אפשר לומר שאדם ביישן או חסר ביטחון סובל מחרדה חברתית? מהו הגבול בין הנורמאלי לחריג? מה עוד, שביישנות היא מידה טובה שנתברכו בה ישראל... אין כאן כללים מדויקים לקביעה, אך ניתן לומר שכשאנשים נעשים מאוד מוגבלים בתחומי חייהם העיקריים, וכשהם אינם מסוגלים ליצור קשרים חברתיים וידידותיים בגלל ביישנותם וחוסר ביטחונם, יש כאן בעיה וכדאי לטפל בה. יש לציין, שאותם אנשים גם יחושו בדרך כלל תחושה של בדידות וניכור.

דרכי טיפול

כמו ביתר החרדות, הטיפול המקובל היום הוא טיפול התנהגותי. כדי להתגבר על ביישנות וחוסר בטחון, עוזרים למטופל להיחשף לסיטואציות חברתיות הגורמות לו חרדה באופן הדרגתי - מדי יום מאלצים אותו להיחשף למצב המהווה קושי בשבילו. אם זה בעבודה, בלימודים, ברחוב או בבניין המגורים – מציבים לו מטרות מציאותיות והדרגתיות, והמטפל רושם מדי יום את הצלחותיו. לאחר שהמטופל מצליח לעמוד במשימה, המטפל מאריך את שהותו במקום שבו קשה לו להימצא. המטופל לומד לשאול מישהו ברחוב כיצד להגיע ליעד מסוים - דבר שלא עשה קודם, הוא לומד לענות על שאלה מבלי להרגיש מגוחך, להגיב בלי מבוכה, ולאט לאט גם ליזום שיחה בעצמו.

דרך יעילה נוספת להורדת חרדה היא להיכנס להרפיה ולהיחשף למצבי החרדה בדמיון. על המטופל לראות את הסיטואציה המעוררת אי נוחות, כשהוא רגוע ונינוח, "סוף מעשה במחשבה תחילה", ואז יוכל להיחשף אליה גם במציאות. מדענים חקרו ומצאו, שהמוח אינו מבחין בין דמיון למציאות. התופעות הנוירולוגיות המתהוות הן זהות. ככל שהאדם ידמיין ויצייר ב"עיני רוחו" שהוא מצליח לומר מילה וליזום שיחה - כן יפעל המוח להגשמת הדברים במציאות. הדמיון משמש כתוכנה הקוראת את המוח לבצע את הדברים במציאות. כך נוצרת אנרגיה הדוחפת את האדם לפעולה.

בנוסף, לאחרונה מתברר יותר ויותר, שאחת הדרכים היעילות להתגבר על קשיים חברתיים היא טיפול קבוצתי. המשתתפים בקבוצה מקבלים עידוד זה מזה, והדבר דוחף אותם להגביר את מאמציהם ולתת לעצמם יותר ביטוי. בקבוצה לומדים לדבר על הבושה ועל חוסר הביטחון, בלי להתמוטט.

באשר אלייך, דינה, נראה שהִתְכָּווְננוּת פרדוקסאלית יכולה להיות טכניקה יעילה. בדרך זו מבקשים מהאדם שסובל מפחד או מתופעה לא נעימה, להתאמץ בכל כוחו לגרום לה להתרחש... להסמיק דווקא, וכמה שיותר, לגמגם דווקא וכמה שיותר, להזיע, לרעוד - כמה שיותר. דבר זה משחרר את הפחד, ועל ידי כך מוריד את הסיכוי שהדבר יתרחש. כפי שציינתי, מה שמגביר את הסיכוי להסמקה הוא דווקא החשש ממנה. ככל שתתרגלי את זה יותר, ואולי בעזרת מישהו תומך, תלמדי להשתחרר מהחרדה.

כשהאדם מצליח לגייס את חוש ההומור ולצחוק על הסימפטומים, ואפילו לגרום להם להופיע - הוא מגלה, באופן מפתיע, שזה דווקא לא מתאפשר על ידו. כך הוא לומד להתגבר ולהתמודד. זו טכניקה יעילה מאוד לאנשים הסובלים מנדודי שינה - אומרים להם: "אנו משתמשים עתה בטכניקה חדשה. אתה תקבל הוראות, אולי לא מובנות ואין באפשרותנו להסביר את ההיגיון שעומד מאחוריהן, אתה מתבקש רק למלא אחריהן. ההוראות הן: לשכב במיטה כל הלילה, לא להירדם, להיות ער כל הזמן, להתאמץ לא להירדם, להשקיע מאמצים בלהישאר ערני" - מה שקורה הוא שהמטופל יתנצל שלא היה מסוגל לעמוד בהוראות, ושהוא במקרה נרדם!... כשהוא הצליח להשתחרר מהרצון להירדם בכל מחיר - הוא הצליח סוף סוף לישון שנת ישרים.

אם תצליחי, דינה, להשתחרר - לא מההסמקה, אלא מהחרדה המלווה את ההסמקה, גם ההסמקה תפחת. אני מכירה אשה עם נטייה להסמיק. אשה חברותית, כשרונית, בעלת בטחון עצמי, בעלת מקצוע המחייב אותה להיות בקשר עם הרבה אנשים. היא אפילו מרצה בחסד ומדי פעם היא מסמיקה עד עומק נשמתה, אבל זה לא עוצר אותה והיא ממשיכה בדבריה בחופשיות, בלי מעצורים, בלי רצון להיעלם מהשטח, כי היא פשוט קיימת בשטח ומאוד נוכחת בו ואי אפשר להתעלם ממנה. יש לה מה לתת ומה להקרין. אז אם תצליחי, אפילו במידה מסוימת, לקבל את עצמך עם הנטייה הזו שלך, כמו שאת בדיוק, ותביני שזה לא אסון, ואפשר גם כך לנהל שיחה, ולהיות במשא ומתן, תחושי משוחררת, וגם ההסמקה תפחת בהדרגה. תוכלי להביא את עצמך ואת כל מה שיש בך, ותיווכחי שאחרים נהנים ממה שיש בך, מבלי שההסמקה מעניינת אותם. זו רק נקודה אחת קטנה, כמו יבלת קטנטונת באצבע. היבלת אינה כל האצבע. שימי אותה במקום שלה ואת עצמך במקומך, ותצאי נשכרת.

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​