גם אני הומלס

"אני יודע מה אתם חושבים כשאתם רואים אותי", סיפר לנו פעם הומלס שהיה סטודנט בקמפוס בו למדנו. "אבל, אתם צריכים לדעת שאני הייתי בדיוק כמוכם. לא לפני הרבה זמן גם אני למדתי, היו לי חברים והלכתי לשיעורים, אבל לא השתמשתי במה שהיה לי... לא רציתי להתעסק עם החיים במושגים שלהם".

הוא הרים את שרוול חולצתו הבלויה וחשף את קווי הסבל שרישתו את זרועו. היינו בפארק גדול במרכז העיר ומבטנו נדד אל החשיכה ואל ערימות הלכלוך שהיו על המדרכה. כשהוא פתח את המנה החמה שהבאנו לו, הפננו מבטינו לכל מקום, רק לא אל תוך עיניו. הבל נשימתנו עלה אל האוויר הקר של החורף, בעוד השאלה שלא נשאלה ריחפה סביבנו בדומייה...

למה אתה עדיין כאן? למה אתה לא מנסה לצאת מהמציאות הנוראית של להיות הומלס ברחובות?

חשבתי לעצמי, והייתי משוכנעת למדיי, שגם החברים שלי שאלו את עצמם את אותה שאלה, אבל אף אחד לא אמר מילה. החלפתי רגליים בחוסר נוחות, וניערתי אותן כדי להתחמם. הייתי בחוץ רק חצי שעה, וכבר הקור חדר דרך מעיל הסקאי שלי והזדחל אל חמימות כפפותיי.

הוא לבש רק מעיל קל ומכנסיים ממולאים בעיתונים. איך הוא מחזיק מעמד בצורה כזאת? ניסיתי לדמיין אותו צועד בקמפוס עם תיק מלא בספרים, בדרכו חזרה אל חדרו במעונות המחוממים. איך תוך כמה שנים הוא הגיע משם לכאן? הוא כאילו קרא את מחשבותיי, סיים את המרק ונעץ מבטו בעיניי.

"את יודעת, זה לא כל כך גרוע. אחרי כמה חודשים כבר התרגלתי. אנשים מסוגלים להתרגל לכל דבר אחרי כמה זמן", הוא משך בכתפיו וחייך. לאחר מכן בירר אם יש לנו עוד מנות להביא לו.

"אראה לכם איפה החברים שלי. הם גרים שמה, בקצה ההוא של הפארק...".

לי זה לא יקרה

המפגש איתו גרם לי להרהורים רבים. בתחילה כעסתי עליו וחשתי שהוא לא לוקח אחריות על חייו, ולא עושה מספיק מאמצים לצאת מהמצב שלו, אך במחשבה שניה מצאתי את עצמי שואלת - האם ההומלסים באמת כל כך רחוקים מאיתנו?

כמה פעמים אנחנו פוטרים סבל של אחרים במחשבה ש"לי זה לא יקרה". הרב נח וינברג זצ"ל, היה אומר תמיד שאם אנחנו שומעים על ניסיון קשה שעובר על מישהו שאנחנו מכירים, עלינו לשאול את עצמנו: מה אני יכול ללמוד מזה? אם מכר שלנו מתגרש, אנחנו צריכים לחשוש שזה עלול לקרות גם לנו. עלינו לעבוד על הנישואין שלנו, ללמוד משגיאותיהם של אחרים וגם מאלה שלנו.

לפני מספר שבועות נתקענו בפקק תנועה בדרך הביתה מחופשה. לאחר שעמדנו על הכביש במשך שעתיים, כשמספר אמבולנסים חלפו על פנינו, הבנו שקצת לפנינו התרחשה תאונת דרכים קשה. אנשים החלו לצאת מהמכוניות ולהסתובב. חלקם יצאו לחלץ עצמות וחלקם התחילו לעשן. אני זוכרת שכמה רגעים לפני התאונה, הערתי שכל כך הרבה אנשים נוהגים בצורה ממש מסוכנת. מכוניות עקפו כמעט בלי שהיה להם לאן, נהגים נצמדו אלינו עד שאפילו לא יכולנו לראות את המכונית שלהם... ובשביל מה? כדי לחזור הביתה מהחופשה 20 דקות קודם.

כשהתנועה התחילה סוף סוף לזרום שוב, עברנו דרך הזירה המחרידה של התאונה הקטלנית. זכוכיות ודם היו פזורים בכל מקום, והמכוניות היו מעוכות לגמרי. למרות זאת, שלוש דקות אחרי שעברנו ליד התאונה, רוב הנהגים סביבנו חזרו להיות חסרי סבלנות. לא יכולתי להאמין. מכונית ובה משפחה שלמה ניסתה לעקוף משאית ממש מולנו, למרות שלא היה כל רווח לפניה.

מה חשב האבא הנהג הזה מייד לאחר שראה תאונה קטלנית? ידעתי מה הוא חושב: "לי זה לא יקרה".

אבל זה יכול לקרות לו. לכולנו. למדתי את זה באותו יום חורפי וקר בקצה הפארק.

החיים שלנו כל כך שבריריים; אנחנו מתאמצים מאוד לא לחשוב באיזו מהירות הם עלולים להתהפך מהקצה לקצה, והאמת היא, שבסופו של דבר אנחנו צריכים להשלים עם כך, שמבחינות רבות החיים שלנו נמצאים מחוץ לשליטתנו. מרגע לידתנו אנחנו מקבלים רשימה ארוכה של נתונים שלא בחרנו: ההורים שלנו, המראה שלנו, מנת המשכל, המצב הכלכלי, הבריאות....כשאנחנו גדלים, אנחנו מבינים שהרשימה הזאת רק הולכת ומתארכת בכל שנה. בסופו של דבר, אין לנו יותר מדי אפשרויות בחירה. ובכל זאת, בחירה בסיסית אחת אכן נמצאת בידינו: מה לעשות עם מה שיש לנו.

האם אנחנו בוחרים להאמין באלוקים ולמשוך קדימה מול פני מצוקה, או שאנחנו בוחרים לשקוע ברחמים עצמיים על כל אותם חלקים בחיינו שנמצאים מחוץ לתחום שליטתנו? האם אנחנו בוחרים בחיים של אמת, מוסריות וצמיחה, או שאנחנו מסתתרים מאחורי אינספור התירוצים שנשמעים הגיוניים, עד שמישהו אחר, עם קצת יותר אומץ, מתגבר על אותם המכשולים בדיוק?

ומה אנחנו עושים עם מה שיש לנו? מה אנחנו עושים אחרי שאנחנו מסיימים בהצטיינות פרויקט מסוים? מה אנחנו עושים עם ההתפעמות משקיעה מדהימה? מה אנחנו עושים כשאנחנו מגיעים בסופו של דבר לפסגת ההר? מה אנחנו עושים עם הרעיונות המבריקים שלמדנו או התפילות הנרגשות שניחמו את ליבותינו השבורים? מה אנחנו עושים עם מתיקותו ומלכותו של ראש השנה? איפה אנחנו שמים את ההתבוננות הפנימית ואת המחשבות על שינוי החיים שהיו כל כך חזקות ביום כיפור?

הומלסים בסוכה

זוהי מתנתה של הסוכה. מייד אחרי שיום כיפור מגיע לקיצו, אנחנו מצווים לבנות דבר שמשקף את הקרבה והביטחון של השבועות שעברו. אנחנו מקבלים הזדמנות להשתמש בכל מה שיש לנו: בגוף שלנו, בבריאות שלנו, בכמיהה הרוחנית שלנו; ניתנת לנו הזדמנות להקים מבנה שהופך את הכוחות הפוטנציאליים שלנו למציאות. ואז, כשהדפנות, הסכך וכל הקישוטים מונחים במקומם, אנחנו יכולים לשבת מתחת לכוכבים ולזכור שהבית שהותרנו מאחור אינו מקלט אמיתי.

עלינו להזכיר לעצמנו שבדיוק כמו שדפנות הסוכה נראים כל כך שבריריים מול גשם ורוח, כך גם אנחנו עצמנו. איננו יכולים לבחור מה יהיה מבנה החיים שלנו, אבל אנחנו יכולים לבחור למי נהפוך להיות. ובמידה מסוימת, כולנו הומלסים עד שנשתמש בכלים שקיבלנו, כדי לבנות לעצמנו מקלטים עמוקים ורחבים, שיוכלו להכיל את אורן הנצחי של נשמותינו.