הרציונל שבאמונה: למה חברתי יצאה בשאלה?

בסתם יום של חול, התמונה הוותיקה שלה בפרופיל המייל התחלפה. בתמונה החדשה היה החיוך המוכר שלה, אבל שיערה לא היה מכוסה, ואת החצאית החליפו מכנסיים. אם נותר ספק, באו הסטטוסים שלה, שנהגו לדשדש בסתמיות בענייני מסיבת פורים לילדים ומתכונים לעוגות מהירות, צללו לפתע לפילוסופיה עמוקה: הדת, אם לא ידעתם, היא אופיום להמונים. נכון שקרל מרקס אמר את זה לפניה, אבל הוא מעולם לא למד איתי בכיתה א', או בכלל. 22 שנים של חברות, שהתרופפה בשנים האחרונות בגלל נסיבות החיים, ואף פעם לא ידעתי שהיא חושבת שהיהדות גזענית וההלכה ארכאית. היא התחתנה אחרי הכל בחתונה חרדית לחלוטין – אני הייתי שם, וגם בבריתות של הילדים. היא תמיד נראתה אחת מכולנו: מקפידה במצוות, משננת הלכות. מאיפה הם הגיעו פתאום, הסטטוסים שמצטטים את ריצ'רד דוקינס וכריסטופר היצ'נס?

אז דיברנו. היא אמרה שהדת לא מסתדרת לה. דברים רעים קורים בעולם, אז איפה אלוקים בכלל. כשהבעתי את הפתעתי מכך שרק עכשיו היא מגלה שהחיים הם לא פיקניק, היא הסבירה ששטפו לה את המוח, ורק עכשיו היא מתחילה להתעורר. מה הביא את היקיצה? היהדות היא דבר קשה ומיושן, היא אמרה, הערכים שלה לא אופנתיים ולא "קוליים". ומי אמר שבכלל יש בסוף עולם הבא? אולי סתם אנחנו מתאמצים. 'וגם אם לא', היא סיכמה, 'אני לא מבינה מה זה להתענג על זיו השכינה. איזה מין שכר זה בכלל?'. אם היו מבטיחים לה פנטהאוז ולימוזינה בעולם הבא, אולי אז היה על מה לדבר.

אחר כך הכרתי עוד כמה כמוה. חברת ילדות שהתגרשה מבעל אדיש, והחליטה להתגרש מאלוקים על הדרך. אחות של חברה שהמריאה לחיים חדשים בארה"ב עם בעלה – את היהדות הם לא טרחו לקחת עימם. שכן שהותיר את ילדיו ואשתו מאחור והלך לחפש את עצמו בחיים תל אביביים קלישאיים. ואלה רק האנשים שהכרתי בעצמי.

יציאה בשאלה היא תופעה אמיתית בציבור הדתי והחרדי. לא עצומה וסוחפת כמו שהתקשורת היתה רוצה שתחשבו, אבל היא בהחלט קיימת בשולי-השוליים. ובכל זאת, יציאה בשאלה היא בסך הכל הביטוי הקיצוני ביותר של תופעה רחבה הרבה יותר: תופעת הדתי-מתוך-הרגל.

הסופרת אליזבת' גילברט תיארה פעם איך בזמן שהותה ברומא היא התפלאה לגלות שאנשים לא בוחרים איזו קבוצת כדורגל לאהוד: אוהדי לאציו ורומא נולדים אוהדי לאציו ורומא. המשפחות שלהם משתייכות לאוהדי המועדון מדורי דורות. כשהם תינוקות מלבישים אותם בגופיית הספורט של הקבוצה הנכונה, וכשהם גדלים הם לא חולמים אפילו לפזול אל העבר השני. 'אתה יכול להחליף את הבית, את הרכב או את החברה', הסביר לה אחד מהם. 'אבל אתה לא יכול להחליף את קבוצת הכדורגל שלך'.

יש אנשים שעבורם להיוולד דתי – או חרדי – זו לא חוויה שונה מלהיוולד למשפחה של אוהדי לאציו. מישהו בחר עבורם באיזה מועדון לתמוך: יש להם מסגרת חברתית רחבה ותומכת בזכות הזדהות הזו, ולפחות חלק קטן בזהות מסומן עבורך אוטומטית וחוסך את הצורך להגדרה עצמית. יש מדים שהם לובשים כחלק מהזהות הזו, והם יודעים תמיד מי בצד שלהם ומי בצד השני. אלא שדת, אחרי הכל, איננה כדורגל. אפילו אוהדי הכדורגל השרופים ביותר יתקשו לייחס משמעות קוסמית, מוסרית או רוחנית לאהדת הספורט שלהם. באופן דומה, הדתיים-מתוך-הרגל מזהים בהחלט את היתרונות באורח החיים שלהם - הם פשוט לא מצליחים להסביר לכם מה הקשר בינו לבין אלוקים.

בשביל מי אני דתי, בעצם?

זה עצוב, אבל יש אנשים שמקיימים אורח חיים דתי בלי שמץ של מחשבה ועניין רוחני. אפשר להתפלל שלוש תפילות ביום – כשהמחשבות משוטטות הרחק ממי שלפניו אנחנו עומדים. אפשר לשמור שבת ולחגוג על עיתונים ופיצוחים - ולא לעצור לרגע ולנסות לראות מעבר לגרעיני הדלעת, סיר הצ'ולנט וחדשות המגזר. אפשר אפילו ללמוד תורה ולשאוב ממנה הנאה אינטלקטואלית אדירה, ולא לחלום לשנייה לקיים את דברי אגרת הרמב"ן: "וכאשר תקום מהספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".

איך אני יודעת שאפשר? כי כולנו לפעמים מתנהגים כך, או לפחות אלה מאתנו שטרם העפילו למדרגת צדיקים גמורים. כולנו מתפללים לפעמים שמונה עשרה תוך תכנון מפורט של הנסיעה הקרובה לירושלים. כולנו מעבירים לפעמים שבתות בהתמקדות בלעדית באוכל, שינה, ומגזינים באיכות מפוקפקת. כולנו נהנים לעיתים מדברי תורה עמוקים, ואז מתנהגים בדרך שאין שום דבר בינה לבין תורה. אז מה ההבדל בין מי שבפנים ומי שבחוץ, בלבו או בגופו? מה ההבדל בין אלה שלפעמים שוכחים שיש עולם הבא, ואלה שאומרים בגלוי: 'למה לי עולם הבא'? מה יתרון השוכחים, הנופלים, והמתבלבלים – על אלה שפשוט סוגרים את הדלת מאחוריהם, מי בשקט מי ברעש, ושואפים במוצהר לחיים אחרים?

ההבדל הוא אלוקים.

עצרו פעם דתי-מתוך-הרגל שכזה ונסו להוציא ממנו למה הוא טורח בשמירת מצוות. אם הוא כבר הרחיק לכת, התשובה הכנה תהיה לחץ חברתי: בכל זאת נוח לו בשבט שלו, והוא מוכן לקיים רוטינות מסוימות כדי להשתייך. אבל גם במקרה הטוב יותר, שבו הוא מאמין באלוקים, את המצוות הוא מקיים בתחושה ברורה של לצאת-ידי-חובה. למה הוא מקיים מצוות? כי השם דורש ממנו. למה השם דורש ממנו? הוא אף פעם לא חשב על זה לעומק. הוא אלוקים והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כולל לדרוש מאיתנו דברים קשים. ולא, לא מדובר בתופעה חדשה בת ימינו: כבר בישעיהו מופיעים דברי אלוקים על העם באותו זמן: "כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כיבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה".

דתיים כאלה לא מרגישים שהיהדות כדת (בניגוד להשתייכות לחברה דתית) בהכרח מיטיבה את חייהם. נסו עליהם את הרעיון שהמצוות נועדו לתת להם חיים טובים יותר, לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה – והם ילטשו בכם עיניים. נסו לספר להם שעבודת השם לא נועדה לרצות את אלוקים, שלו דומיה תהילה ואיננו זקוק לנו – והם יקמטו מצח. עבודת השם נועדה בשבילנו? זה רעיון "מהפכני" כביכול, שהם מתקשים להכיל.

ללמוד לראות את אהבת השם

זה נשמע מוזר, כי כל מי שלמד יהדות אי פעם מכיר את תפיסת היהדות על כך שהעולם כולו נברא לטובת בני האדם, שעם ישראל נבחר לעם סגולה כדי שייטב לו בזה ובבא, ושיחסו של אלוקים אלינו הוא 'אהבת עולם אהבתנו'. אבל אלה מסרים שדורשים נפש בוגרת וצלילות מחשבה כדי להפנים אותם. רבים מאתנו נתקעים בשלב של ילד קטן עם עיניים מתרוצצות, שבודק אם מישהו מהמבוגרים קלט אותו שובר כוס, והאם הגולות שלו בסכנת החרמה. לך תסביר לדתי מבוגר כזה – מזמן לא ילד – שלאלוקים לא אכפת מהכוס או מהגולות, לאלוקים אכפת ממנו. שאלוקים רוצה אותו, עם כל הפגמים שלו. שאלוקים לא מחפש לתפוס אותו על חם שהוא נופל, הוא מחפש לעזור לו לקום, אם רק יבקש.

שמירת מצוות מתוך הרגל יכולה להחזיק זמן רב, אבל נסיבות שונות יכולות למוטט אותה די בקלות. כאב גדול, פיתוי עז, אכזבה עמוקה – והדרך קצרה להחלטה שהחיים יהיו קלים יותר אם נוציא את אלוקים מהמשוואה. נכון, יש אנשים שבאותן נסיבות קורה להם בדיוק ההפך, והם נשענים על אלוקים יותר מתמיד: אבל אלה אנשים שיש להם קשר אמיתי עם השם, שיש להם ביטחון אמיתי באהבתו אותם וברצונו להיטיב להם. אנשים שגם הם לפעמים עושים מצוות על אוטומט, אבל ליבם לא רחק מהשם. ההתנהלות הכללית שלהם, הרצון, השאיפה – לא הגיעו למצב של 'מצוות אנשים מלומדה'.

מי שלבו לא רחק מהשם, יודע מהי קרבת השם. זו חוויה  שמי שזכה לה - תמיד זוכר אותה. אנחנו חיים בעידן של הסתר פנים, ולכן גם מי שזכה לה – זוכר רגעים קצרים, קול דממה דקה, רגש שהיה וחמק, אבל השאיר רושם. אבל בשביל לחוש את קרבת השם צריך לרצות אותה. "את פניך השם אבקש". ולמה שיבקש מישהו את קרבת השם אם אלוקים, כמו שהוא חושב עליו, אינו מעורר בו אהבה או רצון להיות נאהב על ידו?

החֲברה שלי לא מעוניינת בעולם הבא, שבו שכרם של הצדיקים הוא הנאה מזיו השכינה, קרבת השם האולטימטיבית. והיא לא רוצה אותה, כי אלוקים היה בשבילה תמיד מרוחק: פוקח עין מלמעלה לראות אם היא עוד פעם מועדת, מסמן לה עוד נקודה שחורה, מקרב אליה את רוע גזר הדין. היא מעולם לא זכרה לחשוב עליו כמי שהביא אותה לעולם וגידל אותה, כמי שנתן לה משפחה, חברים ועבודה. כמי ששלח לה שני ילדים בריאים ומתוקים. לימדו אותה שהכל מאת השם, אבל לא לימדו אותה להתבונן ולראות עד כמה השם אוהב אותה ומשגיח עליה. כמו שכותב הרב יהודה אשלג, בעל 'הסולם', בספר ההקדמות: " וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה שאנו רחוקים כל כך מהשי"ת, ומה שאנו עלולים כל כך לעבור על רצונו יתברך, אין כל זה אלא משום סיבה אחת... מיעוט ההבנה שלנו בהשגחתו יתברך על בריותיו".

מיעוט ההבנה הזה, בביטוי הקיצוני שלו, הוא זה שעומד בשורש התופעה של אנשים שגדלו בסביבה תורנית אבל בחרו להתרחק ממנה. כי אם יש משהו שההיסטוריה היהודית רוויית הסבל מלמדת אותנו, הוא שאין שום קושי, שום ניסיון, שיכול לגרום למי שמחובר באמת לקדוש ברוך הוא – לברוח ממנו. ניסיון כזה דינו להסתיים במרוצה מעגלית, בחזרה אל נקודת ההתחלה. 'אברח ממך אליך', תיאר זאת רבי ישראל נג'ארה בפיוט 'אנה אלך'. למי שהרגיש פעם את אלוקים, איזו בריחה אחרת יכולה להיות?

אפשר לכעוס, אפשר לכאוב, אפשר להתאכזב, אפשר לחטוא, אפשר למעוד, אפשר לשכוח, אפשר לעצום עיניים...ועדיין להישאר עמוק בחיק היהדות, ולא לרצות באמת להיות בשום מקום אחר. אם רק אפשר לדבר עם אלוקים על כל זה (אולי רק מחר, אולי בעוד חודש, אבל בסוף נגיע לשיחה הזו), אז יש לנו עוגן מוצק ואיתן. הסערות יתקשו להטביע אותנו. אבל אלה שמעולם לא הצליחו להכיר באמת את אלוקים? תתפללו עליהם. גם אם היום הם עדיין שטים עם כולם, זה רק עניין של זמן לפני שסופה כזו או אחרת תישא אותם הרחק. אולי לא תדעו בכלל שהם הלכו, אולי זה ייראה שהם בעצם עדיין כאן -  אבל הלב שלהם, שאף פעם לא נפתח לאהבה אלוקית, יהיה רחוק מתמיד.