מותר לכעוס. האומנם?

בשנים האחרונות התפתחה תופעה מרתקת של פיתוח פתרונות וטיפול בבעיות אישיות ממקורות התורה, המכונה "פסיכולוגיה יהודית", אחד המובילים מאנשי המקצוע הטיפולי הוא הרב אלימלך למדן אשר פיתח תורה סדורה הנקראת "תורפיה", השיטה מובילה את האדם למימוש עצמי ולטפל בבעיות שונות באישיות. אחד הנושאים שבהם מטפל למדן הוא בנושא "איך מתמודדים עם הכעס?"

ראיתם ילד שכועס באותה טבעיות כפי שצוחק?  אולי זה כך בגיל שנה או שנתיים,.אך די מהר לומד הילד לא להביע את כעס,  כי התגובה מצד אמו ואביו היא, ברוב המקרים, גערה והשתקה,  ולפעמים אף גרוע מזה, חוש ההישרדות הקיים בכל אדם מדריך את הילד "לבלוע" את כעסו, כלומר, למרות שהוא כועס , אין הוא מרשה לעצמו להביע זאת בפיו. זה פשוט לא משתלם, ואף מסוכן, אך הכעס נשאר בפנים

כעס שאינו יוצא החוצה בדיבור או התייחסות כלשהי, הולך ומצטבר בלב הילד, הילד מתרגל לבלוע את כעסו, ואף להתעלם ממנו, עד שברבות השנים הוא כלל איננו מודע לקיומו, או לפחות לא לשורשים שלו. אך הוא עוד שם. ועוד איך!!! הכעס שהצטבר נהפך למעין הר געש,  וכמו בהר געש, כאשר הלחץ הפנימי עובר את הסף, יש התפוצצות . ההתפוצצות מזיקה ושורפת, אך היא גם משחררת את הלחץ... עד לפעם הבאה. אכן הכעס מתגלה, במוקדם או מאוחר. אך גילויו בא בצורות רבות, שהמשותף לכולן – התפוצצות שבאה כתגובה לאירוע כלשהו, שמצד עצמו איננו ראוי לתגובה כה חזקה. כלומר, למרות שאדם אחד נראה ככעסן כי זה טבעו, והשני נראה כאדם שלו ומאופק, הכעס שהצטבר אצל שניהם דורש פורקן. כל השוני הוא בתדירות, ובתדמית האישית המופגנת כלפי חוץ, בין התפרצות אחת לשנייה.

אסורלכעוס!?

לא רק ההורים משתקים את כעסו של הילד, החברה בכללה רואה את הכעס כדבר פסול, אך אותנו מעניינת דעת תורה. לא מצאנו יחס שלילי ומבטל כלפי רגשות הכעס והשנאה כמו במקורות שלנו. לשנוא, כתוב בתורה, זה איסור לא-תעשה מפורש: "לאתשנאאתאחיךבלבבך" ולכעוס, זה לרשת גיהינום: :"כלהכועסכלמיניגיהנםשולטיןבו" וגרוע לא פחות: "אפילושכינהאינהחשובהכנגדו" ועוד עשרות רבות של מקורות מדברי חז"ל המדברים בחריפות בגנות המידות הנוראות הללו, כעס ושנאה. לכן מובן היטב הצורך לבטל שני רגשות קשים אלה לחלוטין. הם הורסים את העולם. אין ערך לחיים כשהכעס והשנאה שולטים בהם. יובן, אפוא, מדוע הרמב"ם חייב ללכת לקיצוניות המוחלטת בביטול הכעס  ולהישאר בקיצוניות הזו לעולם!  בעוד שבשאר המידות הרעות יש לחזור לדרך הממוצעת , כי יש שימוש יעיל במידה כאשר היא מבוקרת, למידת הכעס אין שום שימוש, ולו במקצת. רק מסיבות של חינוך, התירו חז"ל לאדם להראות עצמו כאילו הוא כועס.   יוצא מדברי חז"ל שאמנם טוב ונכון לבטל מיד את הכעס בעת שעולה על פני השטח. ההורים צודקים, לכאורה, כשגוערים בילדם ואומרים: אסור לכעוס!"  אך, לאחר שהתעמקנו בנזק הנפשי שהכעס המובלע עושה בנפש הילד והמבוגר, איך נוכל להבין את השלילה המוחלטת הזו של מידת הכעס והשנאה? עינינו רואות בברור את המציאות הקשה הנגרמת עקב יחס משתק זה: הדחקה לתת-מודע )"כוחות הכהים" בלשון הרב ישראל מסלנט(, והתפרצויות הרסניות מפעם לפעם, במשך כל החיים. עובדה ידועה שההדחקות היותר כואבות וההתפרצויות החריפות הנובעות מהן, עלולות להיות מסוכנות לבריאותו הנפשית של האדם.

האםמותרלכעוס?

על כן, חייבים אנו לבדוק מקרוב את האיסור וההיתר הקשורים לכעס. מסתבר שכללאיןאיסורלכעוס! אדם לא עובר על שום איסור דרבנן, קל וחומר מדאורייתא, כאשר הוא כועס. כי איך אפשר לאסור דבר שהוא טבעי בנו? האם אפשר לאסור את היצר הרע?  הלא הוא נגזר עלינו על מנת שנעמול בעבודת ה' מסתבר שגם הכעס והשנאה נגזרו עלינו. אנו מצווים להכיר טובה להורינו ולהקפיד בכל פרטי מצוות כיבוד אב ואם. אין זה סותר את ההכרה שחלק גדול מהיצר הרע שלנו – בפרט מידת הכעס – התפתח בבית ההורים. כי למרות אהבתם אלינו, לא תמיד ידעו כיצד לתת לנו את כל צורכינו, כפי שהם עצמם לא קיבלו בתור ילדים. מ"חסכים" בלתי מודעים אלו נפגענו לא פעם ולא פעמיים. עלינו להכיר שתהליך זה הוא טבעי, ודווקא משום כך להקפיד בכיבוד הורים מחד גיסא, ולא להאשים את עצמנו על קיום כעסים אלו מאידך גיסא. אז אם קיום הכעס בתוכנו הוא הכרחי, כיצד אפשר לאסור את זה?

אדרבא, עצם האיסור של דבר מחויב המציאות, יוצר לחץ נגדי הולך וגובר עד שמתפוצץ הדבר בפני האוסר, ומזיק לו. אם נאסור את היצר הרע לחלוטין, רק נגביר את כוחו )שיצטבר בסתר(, עד שניפול ברשתו לחלוטין. עצם הדחקת הכעס נובע מאיסור קיומו, כפי שנתפס על ידי הילד מהתגובות השליליות החריפות של הוריו. על כן, אם יש לאסור משהו בתחום הכעס, זה דווקא את הצו ההרסני הזה שכה מרבים להשמיעו: 'אסור לכעוס'.

הבנהמחודשתברעהשלהכעס

יוצא מדברים אלה, שאי אפשר שלא לכעוס. ממש כמו שאי אפשר שלא לנשום. שניהם חלק טבעי של החיים. מה בכל זאת רע בנושא הכעס? הפיכתו למטען אדיר של לחץ נפשי בתוך לבו של אדם. כלומר, עצם הדחקת הכעס מתוך שלילתו המוחלטת, יוצרת בנפש מציאות רגשית שכולה רעל. אדם שצבר כעסים, התרגל לחיות חלק גדול מחייו עם אֵל זר בתוכו, משועבד ליצר הכעס, ורואה את עולמו כגהינום. כעת מובנים מאמרים כגון: "כלהכועסכאלועובדעבודהזרה" או "כלהכועסיורשגיהינום" אם כבר יש לאסור – וכאמור, אוסרים מה שיכול אדם לבחור לטוב או לרע – הרי זה דווקא את הגישה האוסרת כעס. במיליםפשוטות: אסורלומר" אסורלכעוס". אמא שאומרת מילים אלה לילד שלה כשהוא בועט ברצפה בכעס על כך שלא קיבל סוכריה, מזיקה לו, פשוטו כמשמעו. ואם הוא בועט בה עצמה, חלילה, גם אז אין לאסור את המידה המפחידה הזו של כעס. אדרבא, יש לומר לילד ולהגדיר עבורו את הרגשתו הטבעית:  "יוסי, אתהכועס. אנירואהשאתהכועסמאוד. אבלבאמאאסורלבעוטבשוםפניםואופן. בכלמקרהסוכריהלא תקבלמשוםשזהמזיקלך"(ולאמשוםשכעסת(. הרבה מדי ילדים לא זוכים להערה נבונה מסוג זה, והכעס מופנם בכוח הזרוע של ההורים, איומים, גערות וכו', בד בבד, נוצר בילד רושם שהוא לא בסדר. כי הרגש הנורא הזה כן קיים בו. כלומר, נבנה לו הדימוי עצמי סביב ציר זה של כעסים "לא נורמאליים", מחד גיסא, ורגשות אשמה שהוא מאכזב את הוריו. קשה למצוא ילדים שחונכו להוציא את כעסיהם הטבעיים בצורה לא מזיקה )כמו לבעוט ברצפה, או להכות בכרית(,  כי גם ההורים לא זכו לחינוך זה. הקיצוניות השנייה, השכיחה בדור מתירני זה,  היא לתת לילדים לכעוס ולהזיק ולהתחצף, לרוב אף מוותרים להם בסוף ונותנים להם את מבוקשם, חינוך )ליתר דיוק, חוסר חינוך( של חוסר גבולות של מותר/אסור, מזיק לא פחות להתפתחות הילד,  מאשר היד הקשה של שלילת רגשות שליליים, ובפרט הכעס.

אז מה כן? בספרו רב המכר תורפיה מציג למדן שיטה יסודית ומקיפה להתמודדות עם הכעס ופתרונות יעילים להתמודדות בנושא.