מדברים אלי: איך הדיבר "לא תרצח" נוגע ליום-יום שלי?

נדמיין לעצמנו, שלשכת נשיא מדינה מפורסמת, מודיעה על נאום לאומה שיימסר מפי הנשיא בעוד כחודש וחצי. ביום המיועד, כל כלי התקשורת עומדים הכן, והם ממתינים בציפייה דרוכה להעביר את דבר הנשיא לאומה הנרגשת. והנה, עולה הנשיא על דוכן הנואמים היוקרתי, כולם עוצרים את נשימתם, והוא מכריז: "לא תרצח!"

האם אנשי אותה אומה לא היו חשים פגועים ונעלבים? האם הם לא היו חשים שמזלזלים בכבודם? זה מה שיש לנשיא לומר במעמד רב רושם שכזה? 

עוד לפני תהליך הגאולה, הודיע אלוקים למשה: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב). בני ישראל ידעו, שמעמד הר סיני הוא תכלית יציאת מצרים, והם התכוננו רבות לקראתו. הם ספרו חמישים יום כדי לקבל את התורה, טיהרו עצמם, כיבסו בגדיהם והתרגשו לקראתו. ואכן, המעמד בו נאמרו עשרת הדברות, היה מעמד נבואי רב רושם ועוצמתי מאוד.

האם מתאים היה לומר במעמד רב רושם שכזה את האיסור "לא תרצח"? הרי לכאורה זהו איסור כל כך "פשוט", שלא צריך לצוות עליו מתוך מעמד אדיר שכזה. הלא כן?

כשסוקרים את עשרת הדברות, כל אחד חושב לעצמו, שהדיבר שהכי "לא מדבר" והכי לא שייך אלי, הוא "לא תרצח". מה, שאני ארצח?

האמנם? הבה ונבדוק.

אחרי שהפרשה מתארת את מעמד הר סיני, היא מסיימת עם שלוש מצוות, המייצגות את שלוש העבירות העיקריות החותרות תחת יחסנו אל השם - עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. בין אדם למקום (עבודה זרה), בין אדם לחברו (שפיכות דמים), בין אדם לעצמו (גילוי עריות).

המצוה הקשורה לשפיכות דמים היא זו: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ, כב).

פסוק זה, אוסר לבנות את המזבח באמצעות ברזל. ההלכה היהודית קובעת, שכל אבן שנגע בה ברזל, אף על פי שהאבן נשארה שלמה, היא פסולה למזבח. מדוע? הפסוק עצמו כותב את הסיבה: "כי חרבך הנפת עליה, ותחללה". כלומר, "הברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אין זה בדין (אין זה ראוי) שיונף המקצר על המאריך" (משנה מסכת מדות, ג, ד, מובא ברש"י).

מדהים. כשאתה הולך לבנות מזבח, המאריך ימיו של אדם (על ידי הקרבנות, המכפרים על חטאיו), וברצונך לסתת אבנים למזבח, לא תניף עליו ברזל. לא מדובר דווקא בחרב, גרזן או סכין. כל סוגי הברזל. מדוע? משום שבאותו חומר, באותה מתכת, ניתן גם לעצב חרב, ובחרב אפשר להרוג בן אדם. אפשרות זו, פוסלת את השימוש בברזל לבניית המזבח (נכון שניתן להרוג גם באמצעות אבן, אולם אין ספק שברזל הוא יותר קטלני - רש"י במדבר, לה, טז).

יש כאן נגיעה, "זיז" כל שהוא של איסור "לא תרצח". המזבח לא מסוגל "לדור בכפיפה אחת" עם ברזל.

כעת נבין טוב יותר את המשפט הבא: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים" (בבא מציעא, נח ע"ב). זוהי השקפת התורה - הלבנת פנים, יש בה משום רציחה. כשהתורה מצווה "לא תרצח", היא מבקשת להתרחק עד הקצה האחרון של רציחה, ששום ברזל לא יונף על "מזבח האדם", אפילו לא מחט.   

רש"י על פסוק זה מביא את דברי המדרש: "ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות". אם הבורא מגן על אבנים מפני ברזל משחית, ודאי שהוא יגן מפני צער ויגון על כל אדם המטיל שלום בעולם. 

מישהו יכול לומר שהדיבר "לא תרצח" אינו רלוונטי עבורו?