"פגשתי בנות שחיות חיים של עבדות": האשה ש"אספה" בנות מרחובות תל אביב מספרת

אחרי עשרות שנות עבודה עם צעירות ונשים, בנסיון לקרב אותן ולו במעט למקורן היהודי, אפשר לשאול את י' מה היא רואה, כשהיא מסתכלת לאחת הבנות האלה בעיניים. "אני רואה כל מיני דברים", היא אומרת. "זה תלוי במה שעובר עליהן. לפעמים רואים צער, או אכזבה, או שמחה. עם השנים למדתי להכיר קצת את העיניים היהודיות, שיש בהן משהו שונה לגמרי. תמיד יש בעיניים של היהודיה את החיים, את הרגש העמוק. לפעמים רואים את הרצון הטוב. משהו בעיניים מראה משהו אחר. וזו הנשמה".

י' נולדה בחו"ל, ונמצאת בתהליך תשובה כ-25 שנים. מאז שעלתה לארץ, היא מבקשת לקרב את בנות ישראל לאביהן, ועשתה זאת במקומות רבים, בדרכים רבות. אחרי שנים של התנדבות וקירוב, י' הרגישה שהיא רוצה לצאת לרחוב – ודווקא משם לאסוף את הבנות ולנסות לקרב אותן. בשיתוף פעולה עם "לב לאחים", היא יצאה למספר שנים של פעילות ברחובות תל אביב, שם ניסתה לדבר על לבן.

"פגשתי בנות שכלפי חוץ היו מאוד מחוספסות", היא מספרת. "מאוד מושפעות מהמדיה והסרטים, מהמסר של להתקדם, להצליח, להרוויח כסף. הייתי פוגשת בנות שרק הגיעו לתל אביב, מהצפון או מהדרום, וראיתי את ההתלהבות שלהן. את ההרגשה שהן הגיעו לעיר הגדולה, והאפשרויות אינסופיות: מקומות בילוי, אפשרות לזוגיות, אפשרות לממש את עצמה.

"אבל אחרי כמה שנים, את פוגשת את הפנים האמיתיות: את שעות העבודה האינסופיות, את הזוגיות שלא מתממשת לכדי נישואין. הרבה פעמים בנות היו נשברות, ומספרות לי על אכזבות מאוד גדולות. על קשרים של שנים שנגמרו בלא כלום. על תחושה של נבגדות. הן נשארו יהודיות, עם כאב בתוכן, רצון לבית אמיתי. אבל הן כבר לא יודעות שיש בהן את הכאב. הכאב לא ער".

האם ביום יום המחשבות האלה לא עולות אצלן?

"הן מאוד בתוך העכשיו של העשייה. בחורה לומדת, עובדת קשה, ובכלל לא מרגישה שהיא נמצאת באיזושהי עבדות. הצעירים האלה פשוט לוקחים את זה כמובן מאליו, שבנאדם צריך לעבוד מבוקר עד ערב. ולא שמים לב שהזמן עובר. כי כל הזמן אומרים להם שהם צעירים. והם לא מבינים שזה לא בדיוק נכון, החיים כן עוברים".

י' אומרת בפשטות: "אלה חיים שהולכים לאיבוד. בעולם הזה הן מתרגלות לעיוות מסוים. של הנשיות שלהן. של היהודי שבהן. ואני מנסה לומר להן, שהן לא חייבות עד אינסוף להישאר בסוג הזה של חיים. אני מנסה לספר להן על מה שקורה בחלק אחר של עם ישראל. אבל כמובן, צריך בעדינות. אני לא יכולה לקחת כל החיים של הבנאדם ולפוצץ אותם. אז אני מדברת בעיקר על שני מישורים חשובים שמתפספסים: הורות וזוגיות. כי המציאות בשני התחומים האלה היא לא מזהירה. והן אומרות את זה. הן רואות את זה".

כשהיא נשאלת מה בכל זאת מחזיק את הצעירות של תל אביב בתוך חיים לא פשוטים, י' עונה: "קודם כל, לצערנו הרב, יש טומאה שבנאדם מתרגל אליה. ויש הנאות רגעיות. בעולם הזה יש פיתוי בכל צעד וצעד. וכל המדיה וכל הסביבה שלהן שוטפת להן את המוח, שזה החיים האמיתיים.

"בנות מגיעות לעיר, אין עבודה, רוצות ללמוד, מה יעשו? הכסף הקל הוא להיות מלצרית. הן יודעות ומרגישות את הבעייתיות שבעבודה הזאת, בצורך למצוא חן בעיניי כל הקליינטים. אבל הן צריכות כסף וזה הכסף הקל".

איך ניסית לדבר על לבן?

"אני מנסה תמיד לחזור איתן לשורש, לזיכרונות. הרבה מהצעירות שפגשתי באות מבתים מפורקים, אבל אולי הן זוכרות סבא או סבתא, הן יודעות שהדבר הזה של משפחה קיים. ובעיקר, אני מנסה לדבר לנשמה. כי השם טמן בנשמה את הרצונות הנכונים".

"אבל הנשמה לא מתלכלכת"

אצל י', שמגיעה מתחום הטיפול הנפשי, הרצון לצאת לרחוב הגיע אחרי הבנה עמוקה אחת: "כשאדם שנמצא במצוקה בא לבקש עזרה, זה כבר סימן שהמצוקה שלו קצת פחות חמורה. האנשים שהכי במצוקה, שהכי יש להם צורך – הם האנשים שאף פעם לא באים לבקש עזרה. זה כמעט חוק, בכל סוג של מצוקה".

י' הבינה, שאלה שהכי צמאים לקצת עזרה, קצת אור – לאו דווקא עומדים להם הכוחות לבוא ולבקש. "נכון, היום יש הרבה חוזרים בתשובה ברוך השם, ויש הרבה דרכים שבנאדם יכול להתחזק. אבל דווקא אלה שנמצאים במצוקה הכי גדולה – לא מגיעים למקומות האלה, והמקומות האלה לא מגיעים אליהם. הם האחרונים.

"אז חשבתי מראש, שאולי לא תהיה לי הצלחה מסחררת. כי כאן צריכים להגיע לילדים של השם שמגולגלים בתוך הבוץ, רוחני או אפילו פיזי, ולא יודעים איך להוציא את עצמם ולהגיע למקור של התשובה. אז זו עבודה קשה, שלא מניבה פירות מידיים. אבל חשבתי שאולי זה יביא שביעות רצון לקדוש ברוך הוא".

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

בכל זאת, י' רואה את האמונה שעדיין זזה, עמוק בתוך הבנות שאיתן היא מדברת. "ביחס לבנות שפגשתי בחו"ל, אני רואה שלבנות בארץ ישראל יש הרבה אמונה. בדרך כלל לא מיישמים, זה לא מגיע לידי ביטוי, אבל זה שם. ולפעמים זה כן מתבטא, לפעמים יש תפילה, יש דיבור עם השם – אבל זה כאילו יש 'ספליט', יש פיצול. זה כאילו יש לבחורה שני חיים, חיים של אמונה ו'החיים הרגילים'. והיא לא מחברת אותם ביחד. ואולי היא אפילו לא רואה קונפליקט ביניהם".

איך את רואה את תל אביב אחרי השנים האלה?

"תל אביב היא לגמרי אחרת ממה שחושבים. אם אנחנו סובלים ממחלה, אז תל אביב היא הפצע, היא המקום שבו הכל יוצא. כשעמדתי בבוגרשוב, הייתה גינה ששימשה ילדים. יום אחד, הפכו אותה לפארק של כלבים ובעליהם. והכלבים טיפסו על המתקנים שהיו של הילדים, וראיתי את הבעלים יושבים ומסתכלים עליהם בנחת ובחיבה. זה סימל בעיניי הכל".

ומאיפה מצאת את הכוח לצאת שוב ושוב מהבית לרחוב, לעבודה לא קלה?

"אחרי כל הדחיות וכל האי הצלחות... מה החזיק אותי? שאני אוהבת את בנות ישראל. ושראיתי בעיניים נשמות יקרות שיצאו מהטומאה והקימו משפחה קדושה. וגם מי שהתקרבה, אבל עדיין לא התחתנה – יש לה חיים חדשים. היא טהורה, נקיה, עושה עבודת השם. היא פוגשת קהילה, אמונה, מצוות, אושר עם החברים ובשבת. הכל מקבל משמעות. אלה חיים אחרים לגמרי.

"הרבה כוח קיבלתי מהקירבה והעידוד של הרבנית קנייבסקי ע"ה והרבנית אדלשטיין ע"ה. הן מאוד חיזקו אותי באהבת ישראל. הידיעה שבכל יהודי יש נשמה נצחית שמקורה בעולמות עליונים. הוא נקי, הוא זך, ולא מתלכלך, ולא מתקלקל. עם השנים, התחלתי ללמוד לתקשר עם הנשמה הזאת. לפעמים אמרתי דבר שהבנאדם לא הבין, אבל ראיתי שהנשמה קלטה והבינה. זה נגע בנקודה".

"הלכתי לים, והרגשתי שיש פה מישהו שאחראי"

י' מדברת גם על צעירים מחו"ל, יהודים ולא יהודים, שנמשכים יותר ויותר בתקופה האחרונה לארץ ישראל, ומחפשים את מקור נשמתם. "אני רואה עכשיו שהרבה נשמות נמשכות לישראל, בדיוק בזמן הזה. יחידים מכל העולם, ממקומות נידחים. אבל כשהם מגיעים, לא תמיד יש מי שיפגוש אותם, שיתרגם את הכמיהה שלהם. אין מספיק מקוות לצעירים הבודדים האלו, שמגיעים מחו"ל לחפש את הנשמה שלהם.

"הם מגיעים מאמריקה או אירופה, יושבים בהוסטל, יוצאים לתל אביב, ורואים את מה שהן ראו בכל הערים הגדולות. הרי בשביל לראות נהנתנות יכלו להישאר בניו יורק. לא מביאים אותם להכיר את הצד הרוחני, את ההתעוררות של התשובה והקדושה בישראל. לא מסבירים להם למה זו ארץ הקודש. לא אומרים להם למה הם בישראל, ולא במקום אחר.

"פגשתי בחורה מברזיל שאמרה לי, באתי לפה ואני מרגישה אלוקות. הייתי הולכת לים, ומרגישה שיש מישהו אחראי. אני מרגישה פה את העוצמה של הרגשות אחרת. היא אמרה כל הזמן, זה ממש אחרית הימים. בגלות התפזרנו בין הגויים, כדי להחזיר את כל הניצוצות לכאן. ועכשיו הם חוזרים".

י' גדלה בחו"ל, באזור שכיום, לדבריה, 80 או 90 אחוז מתושביו היהודים מתבוללים. היא למדה באוניברסיטה, והרגישה לא שייכת. היא התחילה להרגיש כמיהה לארץ ישראל. "הדבר שהכי כואב לי היום, הוא הידיעה שכל המשפחה והמכרים שלי, אנשים טובים שנשארו שם, כמעט מאה אחוז מהילדים שלהם התבוללו. אם הייתי נשארת, זה היה קורה גם לי".

נדמה שאחד הנושאים שהכי כואבים לה, אחרי שנים ארוכות של עבודה, הוא נושא הזוגיות והמשפחה, והגעגוע לקדושה ולצניעות. "כל אחת מהבנות האלה מרגישה שהיא קצת התלכלכה בחיים בעולם הזה", היא אומרת. "וכל אחת יודעת, שהרבה מהגברים שפגשה לא התחברו לנשמה שלה, לצרכים שלה. הן רוצות שמישהו יראה אותן, את הנשמה שלהן, שיראה אותן באמת. שיהיה גב בשבילן. אבל הן יודעות שבעולם שבו הן חיות, העניין של נאמנות ומחויבות הוא חלש. ואני מנסה להגיע איתן לכמיהה הזאת, ולהגיד להן שאת מה שהן מחפשות, הן ימצאו במישהו שקרוב לתורה, שיש לו מושג של מה זה בית, אשה, נאמנות, שמירת עיניים, קדושה".

י' מספרת שלא מעט קרה, שבמהלך ההיכרות עם הבנות, הן הצליחו להתחקות יחד, אחרי שורשים מפוארים. "פגשתי בנות שהיו נצר לגדולי הגדולים, ואפילו לא ידעו. ניסיתי להסביר להן את החשיבות של זה. להראות להן שבוודאי שגם הן יכולות להיטהר מהשורש. ואז, לפעמים ראיתי איך נולד אצלן ערך עצמי חדש, קשר לזהות של עצמן. קשר לשרשרת של הדורות".

את מרגישה שיש גל מסוים של תשובה, בקרב הבנות בעיר ובכלל?

"מה יש לדבר. בלי שום ספק. וזה הולך וגדל. לפני 20 שנה הייתה הרבה יותר התנגדות. חוץ מזה, היום אנחנו גם רואים, שמצד הטבע, לעם היהודי אין קיום. זה מישהו אחר שמחזיק אותנו. ואנחנו מרגישים יותר ויותר, שכל יהודי חורץ את הגורל של כלל ישראל. המעשים שלנו משפיעים".

י' עבדה באיתור הבנות ברחוב כמה שנים, עד שהרגישה שכוחה לא עומד לה. היום היא ממשיכה במשימת הקירוב, ושומרת על קשר עם הבנות, דרך טלפון. "אני לא יודעת כמה עזרתי. אני זורקת את הלחם על פני המים. יש מאות ואלפים שלא ראיתי שוב מעולם, ואני לא יודעת מה קרה. אבל לפעמים יש הפתעות. הייתה בחורה אחת שלא ראיתי המון שנים, ופתאום ראיתי אותה אצל הרב זילברשטיין שליט"א, היא באה לקבל ברכה עם הארוס שלה. והיא ניגשה ושאלה אותי, את לא מזהה אותי?"