שפת הדיבור בלשון המקרא

בתנ"ך ישנם שני רובדי לשון - לשון המקרא הרגילה, והלשון המיוחדת לפסוקים הנושאים אופי של שירה, שם היא גבוהה ומפוארת יותר. במאמר זה ננסה לבדוק, האם במקרא ניתן להבחין גם בין שפת הדיבור לשפת הכתיבה.

בבואנו לחקור זאת, המקור הראשון המזדקר מול עינינו הוא הכלל הידוע "דברה תורה כלשון בני אדם". מושג שהינו אחד היסודות המרכזיים שלימדונו חז"ל בגשתנו אל ספר הספרים. תחילה נעמוד על מקורו של כלל זה:

בתקופת המשנה, התפתחו בשני בתי מדרש שונים בארץ ישראל שתי שיטות שונות ביחס לסגנון לשון המקרא - בית מדרשו של ר ישמעאל מחד גיסא, ובית מדרשו של ר עקיבא מאידך גיסא. רבי עקיבא סבר כי לא ייתכן בתורה האלוקית כל ייתור לשון או אפילו אות מיותרת, והקב"ה כיוון שלכל מלה ותג תהיה משמעות, ולכן היה ר עקיבא דורש "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כ"ט ע"ב).

לעומתו, סבר רבי ישמעאל כי "דברה תורה כלשון בני אדם". כמובן שגם הוא הסכים עם הנחת היסוד שהתורה היא אלוקית, אך למרות זאת, דעתו היתה שכיון שהקב"ה כתב את התורה עבור בני אדם, צמצם את דבריו לסגנון בני אדם, כמו להבדיל - אדם שכותב מאמר, ופעמים מוכרח להשתמש בשפה דיבורית או אפילו סלנגית כדי שתובן לקוראים כוונתו המדויקת. לפיכך, אם יש כפילות או אריכות-יתר בלשון התורה, כגון: "הכרת תכרת", "המול ימול", לדעת רבי ישמעאל הכפילות אינה באה לשם דרשה, אלא כשם שאדם הרוצה לזרז את חברו כופל את דבריו, כך התורה כפלה את דבריה במקומות שמצאה שצריכים זירוז.

כפל – לתפארת הלשון

אמנם, מצינו שגם במקומות שבהם אין צורך להדגיש או לזרז, קיים הדיון אם דברה תורה כלשון בני אדם. לדוגמה הגמרא במסכת נדרים (דף ג ע"א) מביאה את כללו של רבי ישמעאל על כפל המילים בפסוק: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ" (במדבר ל, ג). כאן, לא ניתן לומר כי הכפל בא להדגשה, ויש להבין את המניע הלשוני של בני אדם לכפול.

ונראה כי במקרים אלו שהם סיפור דברים, דרך בני אדם לסלסל בדבורם ולכפול המלים לתפארת הלשון, שלא תראה ההוראה כקודים נטולי חיים. גם בזמננו, כאשר רוצה המספר להתפייט בסיפורו, הוא פותח בכפל המלים "היֹה היה". וראה לרבנו הרמח"ל בספרו המליצה (פרק ז) שכתב כי פעמים מאריך המקרא ומפרט כדי "להעמיד השכל על תוכן הדבר שיציירהו ציור ברור ולא יעבור עליו במרוצה".

שימוש בכלל "דברה תורה כלשון בני אדם" לצורך תפארת הלשון, מצינו גם בספרא (קדושים תחילת פרשה י): "ואל בני ישראל תאמר, ואל בני ישראל תדבר, אמור אל בני ישראל, דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל, ואתה תצוה אל בני ישראל - רבי יוסי אומר דברה תורה כלשון בני אדם בלשונות הרבה, וכולם צריכים להידרש...". בדרשת הספרא מסביר לנו רבי יוסי שהמקרא מחליף בין מלים נרדפות, ואין בכך קושי בפשט, שכן התורה מדברת כלשון בני אדם, ודרך בני אדם לגוון בלשונם ולהשתמש במלים שונות, כדי להביע את אותם רעיונות.

מדרש נוסף העושה שימוש בכלל הזה באופן דומה, הוא הספרי (במדבר, פיסקא כ"ג, ד"ה מיין ושכר), שמקשה על הפסוק "מיין ושכר יזיר": "והרי יין הוא שכר, ושכר הוא יין? אלא שדברה תורה שתי לשונות. כיוצא בו אתה אומר שחיטה היא זביחה וזביחה היא שחיטה, קמיצה היא הרמה, הרמה היא קמיצה, עמוקה היא שפלה, שפלה היא עמוקה, אות הוא מופת, מופת הוא אות, אלא שדברה תורה שתי לשונות...".

לבד מהמשמעויות של "דברה תורה כלשון בני אדם" במובן הלשוני (כפי שביארנו בגוף המאמר), מצינו בחז"ל שהשימוש בעיקרון זה בא לידי ביטוי גם בכל הנוגע לתוכן ולהבנת הדברים. לפעמים נוקטת התורה בלשון בני אדם כאשר היא מתארת תיאורים גשמיים כביכול של הבורא. וכך אמרו במדרש לקח טוב (סוף בראשית) על הפסוק "כי נחמתי כי עשיתים": "דברה תורה כלשון בני אדם, כי כיוון שאדם הורס מלאכתו בידוע שהוא מתנחם כי עשאו, לכך נאמר "כי נחמתי", אבל אין ניחום ואין חרטה לפני הכבוד, שנאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (ש"א טו, כט)". בספר הכוזרי (ה, כז) מרחיב את העניין ומסביר שישנן מצוות בתורה שטעמן מוסבר לפי השכל האנושי ולא על פי ההיגיון האלוקי, כמו הציווי: "והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה אלהיכם והיו לכם לזיכרון לפני ה אלוקיכם" (במדבר י, ט), או "זיכרון תרועה" (ויקרא כג, כד). ודאי שהקב"ה אינו זקוק לתזכורת באמצעות חצוצרות כדי לדאוג לעם ישראל, אלא "שהמעשים צריכים לשלמות ואז יהיו ראויים לגמוּל, כאשר צריכים ענייני התפילה לבטא בהם על השלמות הגמור מהתחינה והבקשה, וכאשר יהיה המעשה והכוונה שלמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם כאילו הוא זכרון, ודברה תורה כלשון בני אדם".

הוספת מילות רגש

אחר שנוכחנו לדעת כי פעמים כופלת התורה את לשונה לצורך הדגשה או תפארת הלשון – "כלשון בני אדם", מעניין לברר על אלו בני אדם מדובר - הרי לשונותיהם של בני אדם משתנים מדור לדור? קשה לומר כי מדובר רק בלשון של דור מקבלי התורה, שהרי תורתנו נצחית היא, ומדוע שתיכתב לפי לשון של דור כזה או אחר? (ומה שאמרו "דיבר הכתוב בהווה", הכוונה במצוי בכל דור ודור). ואם בשאר הנביאים ניתן לומר שדברו לפי שפת דורם (כידוע הנביא אינו מקבל בנבואתו את הנוסח), הרי שאצל משה רבנו לא שייך לומר כן, שכן אמרו בזוהר הקדוש (פינחס רל"ב א) שכאשר כתב משה את התורה, שכינה הייתה מדברת מתוך גרונו.

על כרחנו צריך לומר, שאין הכוונה ללשון של דור מסוים, אלא על צורת הבעה ואופני ביטוי אוניברסאליים המתאימים לכל דור ודור. דרכי החשיבה הטבעיות אינן משתנות מזמן לזמן ומשפה לשפה, וכל אחד שיקרא בכל שפה ובכל זמן מלים כפולות, יצטלצל יותר הדבר באוזניו. גם בדורנו, אם נפתח חומש ונקרא את המלים "מות יומת", נחוש את ההרתעה, או אם נקרא את הפסוק "הבוא נבוא אני ואמך" (בראשית לז, י), נרגיש את פליאתו של יעקב על חלומו של יוסף. וזאת על אף שלא מקובל כיום להשתמש בסגנון כזה להדגשה.

נמצא לפי זה, שכאשר אומר רבי ישמעאל דברה תורה כלשון בני אדם, ודאי שאין כוונתו שהתורה נכתבה בשפת הדיבור ולא בשפת הכתיבה, אלא כוונתו פשוטה – אם חשבת שהתורה שהיא אלוקית צריכה להינתן במילים מצומצמות ענייניות וקרות (להבדיל, כרשימת קודים להפעלת מכונה, או כדף הוראות הפעלה הנכתב ללא מילות רגש ותאור), דע לך שלא אלו פני הדברים, אלא התורה מדברת כלשון שבני אדם מדברים או כותבים. וכמו שבני אדם מכניסים בכתיבתם ובדיבורם מילות רגש או הדגשה, גם אם מילים אלו מיותרות להבנה הבסיסית, כך גם התורה.

ניסוח בלשון הדוברים

עם זאת, במקומות שהמקרא מנסח דיאלוג, אנו יכולים להבחין בניב דיבורי והיצמדות לניסוח שיצא מפי הדובר בזמן אמת. המאפיינים העיקריים לכך הם כפלי מלים, חזרה על ביטויים במלים שונות ואריכות הלשון. הירושלמי (שבת פי"ט ה"ב) מתייחס לתופעה לשונית זו, ומנמק אותה בכלל של רבי ישמעאל (לשון הירושלמי: דברה תורה כדרכה). דברי הירושלמי מוסבים על הפסוק המציג את טענת לבן כאשר הוא משיג את יעקב: "וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת-אֱלֹהָי?!" (בראשית לא, ל). ואכן, ההיצמדות כאן ללשונו האותנטית של לבן על ידי כפילות המלים, מעניקה לקורא את תחושת הזעם הטעון, המתלהט וגובר בדברי לבן.

דוגמה נוספת מביא הירושלמי מהפסוק המצטט את יוסף המספר לשר המשקים "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (בראשית מ, טו). גם כאן, הקורא מזהה בכפילות שיוסף מדגיש את העוול שנעשה בגניבתו. אילו משפט זה היה נכתב כהעברת אינפורמציה - "כִּי גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים", לא היינו חשים זאת.

אפשר להביא דוגמה נוספת בכיוון שונה: כאשר מאיץ עשיו ביעקב להלעיטו מנזיד העדשים, הוא כופל את מילותיו ואומר "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (בראשית כה, ל). ומסביר הרשב"ם: "דרך אדם הממהר לשאול מחברו כופל את דבריו... כאומר תן לי מהרה לאכול". אגב, גם בזמננו נהוג לדבר כך: "תביא, תביא את זה".

תופעה מעניינת יותר מצאנו, שכדי לקרב את הדו-שיח לדעת הקורא בצורה חיה, מנסח המקרא את לשונם המקורית של הדוברים, גם אם היא ארוכה, מסורבלת ואינה נכונה תחבירית. הקורא עלול לחשוב כי יש כאן ניסוח לא נכון, אך אם יקרא את הדברים וידמיין בעיניו את הדובר אומר את הדברים, יבין כי זו הצורה הנכונה להציג את הניסוח. נביא לכך מספר דוגמות בולטות מהתנ"ך, שמהן נראה כי הודות להיצמדות לנוסח המקורי, אנו למדים אודות מה שהתרחש מאחורי הקלעים:

בשעה שנענה שאול לנערו, והלך אל "הרואה" (שמואל) כדי לשאול אותו למקום אתונותיו, פגש בקבוצת נערות ושאל אותן למקומו של הרואה. בתגובה ענו הנערות תשובה מסורבלת מאוד: "וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה, יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ, מַהֵר, עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ, בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ, כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים, וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ" (שמואל א ט, יב-יג). במקום הדרכה קצרה, מקבל שאול שטף של דיבור לא-רציף וקטוע, המעיד שמשהו מסתתר מאחוריו. הגמרא במסכת ברכות (מ"ח ע"ב) עומדת על האריכות והסרבול שבתשובת הנערות, ומציעה שלש סיבות לכך. רבי נתן תולה זאת בטיבן של נשים שדברניות הן, שמואל - ברצונן למשוך את הזמן כדי להביט ביופיו של שאול, ורבי יוחנן - בהכוונה אלוקית הנובעת מהעובדה ששמואל הנביא עוד לא סיים את תפקידו "לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא".

דוגמות נוספות

לאחר שמוכיח אברהם אבינו את אבימלך על באר המים, אשר גזלו עבדי אבימלך, כדאי לשים לב להתנסחותו של אבימלך אשר נבוך ומסתבך בדיבורו: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי, מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְגַם-אַתָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם" (בראשית כא, כו).

כאשר בורח דוד אל אכיש ועושה עצמו כמשוגע, נאמר "וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי?! כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי?! הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי?!" (שמואל א כא, טו-טז). מהחזרה של הדברים, אנו שומעים את המבוכה וחוסר האונים של אכיש.

ונסיים בדוגמה מיוחדת וחריגה, שמצאנו בפירושו של הגאון רבי שאול הכהן זצ"ל ראב"ד גרבא על מגילת רות (נדפס במחזור "איש מצליח" לשבועות). כאשר משחזרת רות לנעמי חמותה את חוויותיה בשדהו של בועז, מציינת רות "גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין" (רות ב, כא). התמיהה הדקדוקית נכרת מיד לעין, הרי בועז אמר "תדבקין עם נערותי", ומדוע שינתה ללשון זכר? רבי שאול מתרץ תירוץ נועז ומחודש "שאולי עדין לא למדה לדבר צחות בלשון הקדש, ולכן לא ידעה להבדיל בין לשון זכרים לנקבות". ובזה הוא מסביר מדוע חזרה נעמי ואמרה לה "טוב בתי כי תצאי עם נערותיו" - "כלומר ולא עם נעריו זכרים כי אינו מדרך ארץ".