עקובה מדם: שיעים נגד סונים, סעודיה נגד איראן

כאשר מדברים על איראן, אין לכאורה צורך רב להכביר במילים, בייחוד כאשר שמה של הרפובליקה האסלאמית מוזכר בגבולי מדינת ישראל. לאזרחי ישראל תחת שלטונו של ראש הממשלה נתניהו, שמזה שנים הולם בנו השכם והערב ומתריע על הסכנה הקיומית והאימתנית מאיראן גרעינית, ובצדק, אין ספק מיהו משטר האייתולות, מהן כוונותיו ומהו כוחו במזרח התיכון.

מאז פרוץ האביב הערבי בדצמבר 2010, גם בעולם כולו יודעים שפני המזרח התיכון כבר אינם כתמול שלשום, וגם מי ששואף להאמין שעיקר האלימות באזורנו כבר אולי מאחורינו - כמו לדוגמה, נשיא ארצות-הברית ברק אובמה ושותפו לחזון החלום ההזוי, מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי - עומד להתבדות בשנים הקרובות ובגדול.

המזרח התיכון, מאז ומתמיד היה אזור לא צפוי ובלתי ניתן לחיזוי. האירועים וההתרחשויות משתנים כאן בקצב מסחרר, ולצערנו ממש לא במונח החיובי של המילה 'שינוי'. בחודש האחרון, חלקו המוסלמי של כדור הארץ שעליו חיים מיליוני מוסלמים שנחלקים לשיעים וסונים, בוער מתחת לרגליהם, ולהבות האש שהם מבעירים ביניהם עלולות להמיט על העולם כולו אסון כבד מנשוא.

הפעם, יש לציין, קיבלו המאורעות במזרח התיכון שדרוג בדרגה. מאות הנטבחים בסוריה מדי יום כבר ממש לא מרתקים איש; לאיראנים הוענקה מתנת חייהם ישירות מנשיא המעצמה העולמית בדמות הסרת הסנקציות הכלכליות, והשאיפות הגרעיניות של טהרן כבר לא מפחידות כל כך; העיראקים, הכורדים והלובים למדו להסתדר מול דאעש בכוחות עצמם; ואפילו הסכסוך הישראלי - פלסטיני אף הוא כבר לא בראש סולם העדיפויות של העולם, ודקירות היהודים ברחבי הארץ נמשכות.
למעט פה ושם, התעוררותם של שונאי ישראל כמו הליגה הערבית, האיחוד האירופי, ובשבוע שעבר, גם הצטרפותו של נשיא סין, שי ג'ינפינג, שבניסיון להפוך לגורם משמעותי באזור קרא בקהיר להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה מזרח ירושלים, הדאגה האמיתית והחדשה שמתפשטת במזרח התיכון, היא בעיקר, העימות החזיתי שהתפרץ לאחרונה בין שני הענקים - ערב הסעודית הסונית ואיראן השיעית.

אמרה ידועה הרווחת במיוחד בקרב יהודים, אומרת: "כל עוד הגויים (או הערבים) הורגים אחד את השני, שיהיה להם בהצלחה מרובה". אמנם, אצלנו מקבל המשפט השנון הזה משנה תוקף, כאשר אנו מייחלים שאויבנו יריבו זה עם זה כדי שלא יהיה להם זמן להפנות את שנאתם כלפינו. אולם, כששתי מדינות במזרח התיכון בסדר גודל של סעודיה ואיראן מתכתשות ביניהן, גם אנחנו משכילים מספיק להבחין שההשלכות מעימות עוצמתי מהסוג הזה, הן הרסניות ועשויות להשפיע גם עלינו לא מעט.

המאבק בין השיעים לסונים אינו חדש. הוא מתסיס ומבעיר את העולם הערבי כולו מזה עידן ועידנים. כמעט לכל העימותים המזוינים שידע המזרח התיכון בעשורים האחרונים, היה קשר ישיר ליריבות המרה בין סונים לשיעים. אלא שהפעם יש חריגה קטלנית ויזומה שמגיעה מבית המלוכה של המלך הסעודי החדש, שמוכן לקחת סיכונים ואף לשלם מחיר שבעבר הסעודים נרתעו ממנו.

ההתנגשות האחרונה החלה עם הוצאתו להורג על ידי סעודיה של מטיף שיעי, לאחר שהיה עצור בעוון חתירה והתססה נגד הממלכה הסעודית. תגובות השרשרת שהגיעו לאחר מכן רק הולכות ומחמירות, והסעודים עושים הכל כדי לאותת בבירור לאיראנים ולכל בעלי בריתה הסונים של סעודיה, כי הם לא מתכוונים לוותר על המאבק במשטר השיעי שמאיים להשתלט על העולם.

סעודיה מסירה את הכפפות

המהלך שהעמיק את הקרע בין השיעים לסונים, החל כאמור לפני כחודש, כאשר משרד הפנים בסעודיה הכריז בהודעה לקונית כי 47 מורשעים בפשעים שקשורים לטרור והסתה נגד הממלכה, הוצאו להורג ב-12 אזורים שונים בממלכה.

מי שחתם על צו ההוצאה להורג היה המלך סלמאן בן עבד אל-עזיז, מלכה השביעי של ערב הסעודית, שהומלך לפני כשנה, לאחר מותו של אחיו למחצה, המלך עבדאללה. סלמאן, המלך החדש, החליט לשנות את התנהגותה של סעודיה עוד קודם לכך, כאשר קיבל החלטה להתערב בנעשה בתימן ולשלוח כוחות צבא כדי להילחם נגד כל מי שהממלכה תופסת כשליחה של איראן הסונית, במקרה זה, החות'ים.

בין אלו שהוצאו להורג על ידי הממלכה, בלט במיוחד שמו של אחד מהם, ואשר בעקבות מותו אנדרלמוסיה באה לעולם הערבי. היה זה איש דת שיעי בכיר, השייח נימר באקר א-נימר, שהיווה סמל של האופוזיציה השיעית לבית המלוכה הסעודי, וכעת לאחר מותו הפך עוד יותר לסמל המרד של השיעים בסונים.

כלי התקשורת הסעודיים הודיעו כי המורשעים שהוצאו להורג הואשמו בין השאר בהתקפה נגד מטות של מנגנוני הביטחון וכוחות הצבא, חתרו לפגוע בכלכלה הלאומית, פגעו במעמדה של סעודיה וביחסיה ובאינטרסים שלהם עם המדינות האחיות והחברות.

למעשה, מבין 47 הנידונים למוות, רק חמישה היו שיעים וכל השאר היו סונים שהורשעו בקשרים עם ארגוני טרור כגון אל-קאעידה ודאעש. עם זאת, אין ספק, כי ערב הסעודית פעלה מתוך כוונה תחילה כשהיא ידעה אף בידיעה ברורה שההכרזה על הוצאתם להורג של 47 המואשמים, גם אם השייח השיעי נבלע ברשימה, תגרור תגובה עזה מצד האיראנים.
מבחינתה של סעודיה הסונית, איום או פגיעה בבית המלוכה חייב אותה להעביר מסר חד וברור לכל מי שחושב לאיים על ההגמוניה הסונית באזור. אוכלוסיית השיעים בממלכה הסעודית נעה בין 10 ל-15 אחוזים, שחיה במרכז המדינה באזור המכיל בארות נפט רבות וחולש על הגבול עם בחריין - מדינה בשליטת בית מלוכה סוני שעליו מאיים רוב שיעי.
ב-2009, דרש השייח אל-נימר מריאד לנתק את מזרח המדינה מערב הסעודית ולחברו לבחריין שתעבור לשליטה שיעית. הסעודים כמובן ראו בדרישתו ניסיון בוטה להחדיר טביעת אצבעות איראנית לאזור הממלכה וטענו כי הוא סוכן בשירות של הרפובליקה האסלאמית השיעית.

מכיוון שכך, המסר של הסעודים בהוצאתו להורג של השייח השיעי, כמובן לאחר משפט וגזר דין, היה חשוף וחד משמעי - לא ניתן לאיראנים לערער את המונרכיה האבסולוטית הסונית שהיא ערב הסעודית.

הפרשנים השונים שהתראיינו ברשתות התקשורת הערביות עם הכרזתה של סעודיה על ההוצאה להורג של 47 המורשעים, ביניהם השייח השיעי, הצדיקו את הצעד וכינו אותו "'סופה נחרצת' נוספת של הממלכה נגד הטרור", כאשר הכוונה היא ל-'סופה נחרצת', שהיה שמו של המבצע הראשון של סעודיה נגד המורדים החות'ים בתימן.

התגובות המילוליות כמו אלו הפיזיות, לא אחרו לבוא. מיד עם פרסום ההודעה של הסעודים, מסר משרד החוץ האיראני, כי מדיניותה הלא אחראית של סעודיה תעלה לה במחיר כבד. בהודעה של משרד החוץ האיראני נכתב: "בעוד ממשלת סעודיה תומכת בזרמים ה'תכפיריים' והטרוריסטיים, היא מטפלת במבקריה בתוך המדינה באמצעות הוצאות להורג ודיכוי. פשע הוצאתו להורג של נימר א-נימר מראה את עומק חוסר החכמה וחוסר האחריות מצד השליטים בסעודיה".

בסוכנות הידיעות של איראן, 'פארס', דיווחו כי חבר מועצת הביטחון הלאומי בפרלמנט האיראני, חוסיין נקווי, אמר כי מדובר באקט גרוע יותר מהפשעים של ארגון דאעש.

ההוצאה להורג גררה גם גינויים מקיר לקיר ברחבי העולם השיעי, כאשר ארגון הטרור חיזבאללה המזוהה עם איראן, כינה אותה "התנקשות" והוסיף: "הפשע שהשלטונות בסעודיה פתחו עמו את השנה האזרחית החדשה יהיה אות קלון שירדוף את המשטר הזה שביצע מעשי טבח מאז הקמתו ועד עכשיו".

גם המועצה השיעית העליונה בלבנון כינתה את המעשה "טעות חמורה", בעוד המורדים החות'ים בתימן אף הם הלינו על משפט הראווה, וחבר פרלמנט עיראקי טען שהמעשה ילבה את הסכסוך בין הפלגים השונים באסלאם. אלא שמורת הרוח ממשפט הראווה של הסעודים לא הסתיימה בגינויים ובתגובות מילוליות בלבד.

מהצתת השגרירות – לקריאות להפלת המשטר

יממה בלבד לאחר הדיווחים שהגיעו מערב הסעודית, המונים משולהבים שהפגינו מול השגרירות הסעודית בטהרן, בירת איראן, פרצו למקום, העלו אותו באש ושרפו אותו כליל. מוקדם יותר אותו יום, הפגינו אלפים מול הקונסוליה של ערב הסעודית גם בעיר משהד שבאיראן, שם הצליחו המפגינים להעלות באש חלק ממבנה הקונסוליה, ואחרים נראו מטפסים על הגדרות שמקיפות את המקום ומבקשים להכיל בו את זעמם.

הפגנות נוספות התקיימו בעיר הקדושה לשיעים, העיר קום, שם צעדו איראנים במחאה על ההוצאה להורג. כמו כן, נערכו הפגנות גם בעיר קטיף שבמחוז בעל רוב שיעי בסעודיה, למרות האיסור על הפגנות מצד בית המלוכה. המפגינים צעקו: "העם רוצה להפיל את המשטר", ו"להפיל את שלטון משפחת סעוד". בנוסף, גם בבחריין שכאמור, יש בה רוב שיעי שנשלט בידי הנהגה סונית, נערכו הפגנות ספונטניות.

לאחר הצתת השגרירות הסעודית בטהרן, המשיכו באיראן להשמיע ברטוריקה החריפה נגד הממלכה הסונית, כאשר האייתוללה והמנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי, כינה את ההוצאה להורג "טעות פוליטית", ואמר כי "שפיכות הדמים הבלתי הוגנת הזו תגרום ללא ספק לנקמה אלוקית בפוליטיקאים הסעודים".

השייח השיעי א-נימר, היה נחשב למבקר החריף ביותר של משפחת אל-סעוד, השולטת בממלכה מזה שנים רבות, עוד בטרם פרצו הפגנות המוניות בקרב הסעודים השיעים במהלך האביב הערבי ב-2010. כבר זמן רב שהשיעים בממלכה הסעודית מתלוננים על אפליה שיטתית כלפיהם מצד הממשלה שמכחישה את ההאשמות, וגם מצד הרוב הסוני בערב הסעודית שרואים בשיעים כופרים.

רוב אנשי הדת השיעים בערב הסעודית ומנהיגי קהילות מקומיים, הגיעו למעשה להסכם עם משפחת אל-סעוד עוד בשנת 1993, לאחר שנים של גלות, לפיו תלונותיהם יטופלו, אך ההתקדמות המוגבלת שנרשמה אז, דחפה אותם להשמיע קולות קיצוניים יותר.

כך הפך השייח א-נימר במרוצת השנים לקולם של אותם קיצוניים בדרשות בהן קרא להקמת 'חזית הוגנת' להגנה על השיעים, ואשר אותן ערך בביתו בכפר אוומיה, הידוע כמעוז האופוזיציה למשפחת אל-סעוד.

תומכיו של א-נימר, בהם שיעים סעודים צעירים רבים, טענו תמיד כי המטיף נזהר שלא לקרוא לאלימות, והדגישו את הביקורת הברורה שהשמיע נגד דיכוי מוסלמים סונים בסוריה. אך בעיני המשטרה הסעודית ובית המשפט שהרשיע אותו בסוף 2014, א-נימר היה מי שהסית לפיגועי הירי והתופת נגד הרשויות בשליחותה ובשם יריבתה הגדולה של ריאד - איראן השיעית.

המתיחות בין ערב הסעודית לאיראן הסלימה כשההתקוממויות בעולם הערבי הוסיפו שפיכות דמים למאבקן על השליטה במלחמות ובסכסוכים הפוליטיים במזרח התיכון. א-נימר וטהרן הכחישו את הקשר ביניהם, ומשפטו שבו הציגו ראיות התומכות בכך, היה סגור בפני עיתונאים זרים. א-נימר האשים את כוחות הביטחון הסעודיים בעינויים במהלך מעצרו ב-2006, אולם הם דחו טענה זאת.

הרשעתו של א-נימר כללה אישומים בגין הפרת אמונים נגד השלטון, הסתה לעימות עדתי, תמיכה בהפרות סדר והתנגדות אלימה למעצר. לזה נוסף גם צעדו העז של א-נימר כשנפגש ב-2008 עם דיפלומטים אמריקנים, והתעקש על זכותם של השיעים הסעודים לחתור לקבלת סיוע חיצוני לנוכח הסכסוך העדתי. א-נימר אף הכריז בעבר, כי אם יפרוץ עימות בין ריאד לבין קהילת השיעים, הוא יעמוד לצד העם, ולעולם לא לצד הממשלה. לא פלא שהסעודים החליטו להסיר את הכפפות, כאשר הכריזו על הוצאתו להורג של א-נימר יחד עם 46 מורשעים נוספים. אלא שעם מותו של א-נימר וההתגרות הפומבית של סעודיה באיראן, הסיכויים לכך שאכן יפרוץ עימות כזה בעתיד הקרוב, רק עלו ונהפכו לסבירים יותר מאי פעם.

אובמה ניצב לצד השיעים

הוצאתו להורג של השייח השיעי א-נימר, הייתה ללא ספק מאורע שההשלכות ההרסניות שיבואו בעקבותיו היו ידועים מראש. גם בממלכה הסעודית אף אחד לא השלה את עצמו שזה יעבור בשתיקה. עובדה שעצם הידיעה על ההוצאה להורג ההמונית שבה בוצע גזר דין מוות על 47 איש, לא גרמה לסערה גדולה כל כך כפי שעשתה הריגתו של איש יחיד מתוך כל אלה שהומתו, המטיף השיעי א-נימר.

הסיבה המרכזית שבבית המלוכה הסעודי החליטו בכל זאת להכניס את א-נימר לרשימת המוצאים להורג, חרף ההתנגשות החזיתית שהיא עשויה להוביל מול איראן, נעוצה בכלל בתובנה עמוקה וחשובה יותר, כשמאחורי הקלעים הזעם של ריאד נובע מהתנהלותו של הבית הלבן בחידוש היחסים של ארצות-הברית עם איראן השיעית והסכם הגרעין עמה שהובילו להסרת הסנקציות הכלכליות.

על פי הסעודים, הסרת הסנקציות מעל איראן והחזרתה אל חיק העמים במערכת היחסים הבינלאומיים, מעניקה לה חותמת הכשר אמריקנית כמעצמה אזורית. עובדה זו מהווה עבור ערב הסעודית מעין הוכחה לצעד אמריקאי להחלשת הסונים באזור, שכן ארצות-הברית החליטה לעמוד בצד השיעי של המאבק ולהעניק כמעט לגיטימציה לפעולה חופשית של איראן באזור כולו.
כבר עם חתימת המעצמות ואיראן על הסכם הגרעין, הביעה סעודיה את חששה מההסכם מנקודת מבט זו, וכאשר פגש שר החוץ הסעודי, אל-ג'ובייר, את מקבילו האמריקני, ג'ון קרי, בריאד, הביע תקווה שטהרן תשתמש בכספים שיוזרמו לקופתה לצורך שיפור הכלכלה ולא להרפתקאות באזור. "אחרת", הבהיר שר החוץ הסעודי, "אם איראן תנסה לגרום לצרות, אנחנו מחויבים להילחם בכך בנחישות".

דבריו של אל-ג'ובייר עוד הרבה בטרם הוסרו הסנקציות, שיקפו את חששותיה של ריאד מכך שאיראן תשתמש במאות מיליארדי הדולרים שיזרמו לקופתה כתוצאה מהסרת הסנקציות, כדי להגביר את אספקת הנשק שהיא מעבירה לבעלי בריתה השיעים באזור, ביניהם, המורדים החות'ים בתימן, שבהם ערב הסעודית נלחמת מאז חודש מרץ.

למעשה, שילובו של א-נימר בהוצאה להורג סיטונאית, הייתה מעין ניסיון של סעודיה להנמיך את הלהבות שעשויות להתלקח בעקבות הריגתו, כאשר הם ביקשו להוכיח שהם לא מפלים בין סונים לשיעים. אבל במציאות ההפך הוא מה שקרה, ודווקא בגלל מותו של א-נימר ניצתה תבערת ענק מאיראן ועד לחברותיה בנות בריתה השיעיות באזור כולו.

התגובות וההפגנות הנזעמות כולל הצתת השגרירות הסעודית בטהרן, הובילו את הסעודים להתבצר עוד יותר במאבק האישי שלהם נגד המשטר השיעי. הם ניצלו את ההזדמנות ומינפו את ההצתה למשבר דיפלומטי יזום שכלל הודעה על ניתוק היחסים עם איראן, כאשר ראשי מדינות סוניות נוספות, כגון: כוויית, קטאר, בחריין וסודאן, הצטרפו אף הן למהלך ניתוק היחסים עם איראן השיעית. אליהן הצטרפה גם איחוד האמירויות, שהורידה את דרג הייצוג הדיפלומטי עם איראן לרמה של יחסים כלכליים בלבד, וגם הטורקים, אף שטרם אמרו דבר, לכולם ברור שהם נטועים חזק בצד הסעודי.

אולם, כאמור, הכתובת האמיתית למשבר היזום הזה, נמצאת בכלל מעבר לים, בפאתי וושינגטון רבתי. כאמור, הסעודים לא הסתירו מהאמריקאים את התנגדותם למשא ומתן הגרעיני, ואת חששם מפני חתירתה של איראן להגמוניה אזורית. אלא שארצות-הברית לא עשתה די על מנת לפייס את דעתם.

מזה חודשים ארוכים שבסעודיה התחזקה התחושה כי היא ננטשת דווקא על ידי מי שיצר עבורה את המשוואה של נפט תמורת ביטחון אזורי, כלומר, היחסים הקרובים שהיו לה עם המעצמה האמריקאית הודות לכך שבתמורה לתדלוק מבארות הנפט שלה קיבלה סעודיה הבטחה ביטחונית מארצות-הברית.

סעודיה היא בעלת עתודות הנפט מהגדולות בעולם ואף יצואנית הנפט הגדולה, ומכאן חשיבותה של סעודיה בכלכלה העולמית, וגם לפוליטיקה הבינלאומית. חשיבותה של סעודיה ביחסים בינלאומיים במזרח התיכון ובעיקר בשאלת הסכסוך הערבי – ישראלי, היא אפוא בכך שללא סעודיה לא היו הערבים יכולים להשתמש בנפט כנשק דיפלומטי בעיקר מול ארצות-הברית, במטרה לשנות את עמדותיה בשאלת הסכסוך.

כוחה של סעודיה נעוץ ביכולתה לערער את מאזן האנרגיה העולמי על ידי שינוי מדיניות הנפט שלה ושל מדינות אופ"ק. זה היה הגורם להשפעתה הגדולה על ארצות-הברית, בעוד לארצות-הברית לעומת זאת, יש את יכולת ההשפעה הצבאית על סעודיה ובעיקר נכונותה של אמריקה להגן הלכה למעשה על המשטר הנוכחי בסעודיה. עם זאת, מאז הסכם הגרעין בין ארצות-הברית, המעצמות ואיראן, נוסיף לכך, את הורדת הסנקציות שוודאי תחזק באופן משמעותי את האיראנים גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה צבאית, לא פלא שבסעודיה חשים כי השפעתה באזור קורסת לנגד עיניה.

פקיסטן הגרעינית נכנסת לתמונה

בינתיים, מה שמעניין הוא שדווקא איראן, שיצאה מהכלים בעקבות הוצאתו להורג של בן העדה השיעית בסעודיה, ומנהיגה העליון, האייתולה חמינאי, אף איים בנקמה אלוקית איומה, היא זו שממשיכה לנקוט טון פייסני כלפי סעודיה ומבהירה כי אינה מעוניינת בעימות עמה.

"עימות לא ישרת את האינטרס של שום צד", אמר שר החוץ של איראן, זריף, בנאום בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, בשבוע שעבר. זריף אף הוסיף וציין, כי לאחר שהסתער המון איראני זועם על שגרירות סעודיה בטהרן, התבקש לנתק את הקשרים עם סעודיה אך הוא סירב.

אלא שבתוך כל הברדק הזה, למרות נאומי הרגיעה מצד איראן, נראה כי המצב רק הולך ומחמיר. מדובר בהתערבות חדשה ומסוכנת מאוד, שעל אף חומרתו משום מה הנושא לא תפס כותרות מרכזיות במרבית מכלי התקשורת בעולם ובעיקר בישראל. התפנית החדשה שקיבלה ההתנגשות בין איראן השיעית וסעודיה הסונית, מגיעה מכיוון בלתי צפוי לחלוטין. היה זה בהודעה פקיסטנית שנמסרה בעת ביקורו של שר ההגנה ויורש העצר הסעודי, שבו הציע ראש ממשלת פקיסטן, נוואז שריף, לארח בארצו שיחות בין טהרן לריאד כדי ליישב את המשבר בין שתי המדינות. בהצהרה יוצאת דופן, הצהיר המארח הפקיסטני, כי פקיסטן תגיב בחומרה רבה לכל ניסיון פגיעה בממלכה הסעודית.

להצהרה זו חשיבות גדולה מאוד, שכן ידוע שמדובר במדינה המוסלמית היחידה שיש לה נשק גרעיני. כך, שאם עד כה חשבנו שהנשק הגרעיני של פקיסטן נועד לשמש איום כלפי הקונפליקט בין הודו לפקיסטן, כעת אנו מגלים כי הוא משמש תפקיד גם במתרחש במזרח התיכון.

ברור לכל, כי אם פקיסטן אכן תחצה את הקו מהצהרה גרידא להתערבות פיזית במה שמתחולל במזרח התיכון, בייחוד במאבק האיתנים בין סעודיה הסונית ואיראן השיעית, הרי שמאזן הכוחות באזור ישנה את פניו ללא היכר ולממדים שלא העזנו לחשוב עליהם עד כה.

השאלה הגדולה ואולי הקשה ביותר לקבל עליה תשובה ברורה, היא לאן מועדות פניו של המשבר הזה וכיצד הוא ימשיך להתגלגל מכאן? פרשנים טוענים, כי מדובר במשבר פוליטי על רקע אסטרטגי של סעודיה ואיראן שמבקשות להתמודד על ההגמוניה האזורית, בייחוד נוכח יציאתה של ארצות-הברית מהמזרח התיכון. במסגרת זו, הם מסבירים, הסעודים והאיראנים מנהלים את מלחמותיהם בסוריה ובתימן בשם המאבק הדתי שמפצל אותם לסונים ושיעים. מכיוון שכך, סבורים הפרשנים שהמלחמות הללו בוודאי ימשיכו ואף יסלימו עם הזמן.

כך או כך, בסבב ההסלמה האיראני-סעודי הנוכחי, יש כבר מי שמבקש להציע בפני מדינת ישראל שתשכיל לנצל את המצב לטובת העמקת שיתוף הפעולה והאינטרסים בין ישראל לסעודיה. לדברי המייעצים, שיתוף פעולה בין המדינות יהווה איזון למדיניות החוץ של ממשל אובמה שנוטה לטובת איראן, ושתי המדינות ירוויחו יותר כאשר כוחן מאוחד, מה שייצור לטענתם, הרתעה משמעותית נגד איראן. לעומתם, יש מי שטוען, כי אל לה לישראל להסתבך בסכסוך כה טעון ומורכב, שמקורו טמון עמוק בשורש וויכוח דתי עתיק בין השיעים והסונים בתוך האסלאם, וכי טוב תעשה ישראל אם רק תביט מן הצד ותדאג לשמור על האינטרסים שלה.

מיהם הסונים, מיהם השיעים, ועל מה ניטש המאבק המדמם ביניהם?

אף שבעולם הרווי אנטישמיות ושנאת היהודי בשל היותו יהודי, טוענים השכם והערב כי כל הבעיות שבעולם ובעיקר במזרח התיכון, קשורות ישירות אלינו, האמת היא שהמלחמות העקובות מדם באזורנו, מרביתן לשם שינוי, הן בכלל לא בגללנו.

רוב העימותים במהלך כל הדורות האחרונים באזור המזרח התיכון, רובם נטועים עמוק בסכסוך הדתי של הקבוצות השונות באסלאם שמאכלסות את המדינות הערביות כולן בשטחנו. לא ניכנס אפוא לפרטי פרטים הקשורים לאסלאם, אך אם נרצה או לא, אנחנו שכנים תקועים למדינות ערב כעצם בגרון, ולפיכך שומה עלינו להכיר ולו במעט (או בקצרה) את המאבקים שמטלטלים את אויבינו.

גם בימינו, הסונים והשיעים ברחבי העולם המוסלמי נמצאים במלחמת דמים שמקיפה אזורים גדולים ומשמעותיים. עשרות אלפי מוסלמים נרצחים בפיגועי התאבדות המוניים, שקורעים את העולם המוסלמי לשתי קבוצות נפרדות. אך מקור הסכסוך בין שתי קבוצות האוכלוסייה הזו, לוקח אותנו אחורה לתום תקופתו של מייסד האסלאם, מוחמד.

משום שאביהם ומנהיגם של המוסלמים כולם לא ידע קרוא וכתוב, הוא לא יכול היה להשאיר צוואה שתמנה עבורו את יורשו. מכיוון שכך, היו כמה יורשים שהתחרו זה בזה על הבכורה וביקשו להפוך למנהיגי האסלאם לאחר מותו. המאבק הראשון על הובלת המנהיגות ניטש בין שני יורשים: האחד, עלי אבן אבו טאלב, שטען לכתר הירושה, והשני, אבו בכר, שמונה להיות ה'חליף' בטענה שהמנהיג הראשון מעולם לא הותיר יורש.

מאבק הירושה הפך להמוני, ועלי אבן אבו טאלב החליט למנות מסביבו 'סיעה' שתתמוך במאבקו לירושה, ומכאן השם 'שיעה' - הכוונה לסיעה. עלי זה ייסד למעשה בזמנו, כת מאמינים שמנתה כ-70 תומכים, ואנשיו נשחטו באכזריות על ידי מתנגדיו הסונים בעיר כרבלא שבעיראק. הדורות שבאו אחריו, המשיכו לציין את אירוע הטבח כיום חגם, ובעודם טוענים לכתר הירושה של מנהיגם עלי, כסיעה השיעית, הם הלכו, גדלו והתעצמו ברבות השנים, כאשר הפיכתם לרוב לעומת הפלג הסוני, הצית מלחמות דת בין שני הפלגים היריבים השיעים והסונים.

הסונים הם למעשה שומרי המסורת ונחשבים ליותר רציונאליים ופחות דתיים מהשיעים, ובסיכומו של דבר, למרות שרוב המוסלמים הם לא שיעים אלא דווקא סונים, השיעים הם קיצוניים יותר מהסונים בכל מה שקשור לאסלאם, והמוטו שלהם הוא כיבוש העולם כולו על ידי האסלאם, וכל אחד שאינו כמוהם הריהו כופר ומצווה להרגו.

עם זאת, בכל הקשור למאבק נגד העולם הלא מוסלמי, שני הזרמים רואים עצמם מחויבים לג'יהאד נגד העולם המערבי הכופר והיהודים בכללם. המציאות בשטח היא, שאף שהקיצוניות נזקפת לשיעים יותר מאשר לסונים, ארגוני טרור אכזריים כדוגמת החמאס, אל-קאעידה ודאעש הם כולם סונים.

הפילוג בין שני הזרמים בעולם האסלאם הולך ומעמיק, ובתקופה האחרונה אנו עדים לסוג של חזרה אחורה אל ימי הביניים מתקופת תחילתה של האסלאם, בהם היו מלחמות אכזריות בין שתי הקבוצות השונות. כל מה שנותר לנו, זה לאחל להם המשך הצלחה מרובה בהריגתם זה את זה, כל עוד לא ייפגע חלילה אף יהודי.