גבר ואישה: מתאימים אבל שונים

עם התפתחות המחקר הפסיכולוגי במאה העשרים, הסיקו החוקרים מתוך תמימות דעים כי הפסיכולוגיה של האשה זהה לחלוטין לזו של האיש, וכי כל הדיבורים על הבדלים בין הצרכים הנפשיים של האשה לבין אלה של הגבר מקורם בדעות קדומות שנועדו להשפיל את האשה ולרומם את האיש. כגון הדעה שרווחה במאה התשע-עשרה בקרב מדענים, כי מאחר ומוח הגבר גדול ב-% 11ממוח האשה )גם לאחר שמביאים בחשבון את הבדלי הגודל בגוף), הרי זה מעיד על יכולת שכלית פחותה של האשה. איש לא ידע אז, שלנשים ולגברים מספר שווה של תאי מוח, אלא שאצל נשים התאים דחוסים ומהודקים יותר בגולגולת קטנה יותר.

במאה העשרים גישת החוקרים הקצינה לצד השני, והעמדה המדעית הרשמית השוותה לחלוטין בין אישיות הגבר לאישיות האשה, גם מההיבט הנפשי - פסיכולוגי.

תובנה זו, אשר נועדה להוכיח את הקדמה והיחס הנאור כלפי האשה, פרחה במאה הקודמת, ואף גרמה לשינויים חברתיים בהתאם.

כך, למשל, כותבת הפסיכולוגית ד"ר לואן בריזנדיין, במבוא לספרה "המוח הנשי": "במשך רוב שנות המאה העשרים הניחו מרבית המדענים, שנשים הן ביסודו של דבר גברים קטנים, הן מהבחינה הנוירולוגית והן מכל בחינה אחרת, למעט התפקידים הקשורים לילודה. הנחה זו עמדה במרכזה של אי-ההבנה המתמשכת באשר לפסיכולוגיה ולפיזיולוגיה של האשה. עד שנות התשעים של המאה העשרים, מיעטו החוקרים להתייחס לפיזיולוגיה של האשה או לפסיכולוגיה שלה בנפרד מאלה של הגבר.

היא מוסיפה במעין וידוי אישי: "מאחר שלמדתי באוניברסיטה בתקופת השיא של התנועה הפמיניסטית, נקטתי את העמדה האופיינית לשנות השבעים, ותליתי את האשמה בגישה הפטריארכאלית של תרבות המערב; היא זו שדיכאה את הנשים וכבלה את ידיהן" .

* * *

עמדות מדעיות קיצוניות אלו, שרווחו במשך שנים רבות, היו בניגוד גמור לעמדת תורת ישראל, המדגישה מצד אחד, כי לא רק שהאשה הינה בעלת יכולת שכלית שאינה נופלת מזו של הגבר, אלא "נתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש". עם זאת, התורה מציינת כי קיים הבדל פסיכולוגי מהותי בין איש לאשה, עד שטיב מערכת היחסים הרגשית ושלום הבית ביניהם מותנים(!) בהבנתם כראוי את ההבדלים הללו. לכן, כתב הרמב"ם בספרו "משנה תורה", אשר התקבל כספר-יסוד ביהדות, רשימת דרישות אשר מוטל על הבעל להתנהל על פיהן ביחס לרעייתו, ורשימה שונה לחלוטין, אשר על פיהן צריכה האשה להתייחס לבעלה.

הבדלים אלו, ששורשם בהבדלים שבתפקידים הרוחניים של כל אחד מהם בעולם, נעוצים גם בעובדה שהקן המשפחתי זקוק לאדם חסון ותקיף יותר, שינהל כראוי את מדיניות הבית כלפי העולם, ולאדם רך ועדין יותר, שינהל כראוי את מדיניות הבית כלפי פנים. זאת על אף, שמעצם היותם בני אדם, מסוגל כל אחד מהם לבצע גם את מטלות זולתו, עד גבול מסוים.

אולם, עמדה יהודית תורנית זו נדחתה בזעם על ידי התנועות הפמיניסטיות, שראו עלבון צורב לאשה בעצם האמירה כי קיים שוני בינה לבין הגבר.

רק לקראת סוף המאה העשרים התחולל המהפך. המיתוס המודרני בדבר שוויון המינים מההיבט הפסיכולוגי, ששלט עד אז, החל לקרוס. התברר, כי אמנם יותר מ-99% מהצופן הגנטי של נשים וגברים זהים לחלוטין, והשוֹנוּת בין המינים קטנה מאחוז אחד. אולם, שוני קטן זה משפיע על כל תא ותא בגופנו - מהעצבים הקולטים הנאה וכאב, ועד תאי העצב המעבירים תפיסה, מחשבות ורגשות.

הנה לפניכם פירוט עיקרי המחקרים החדשים בתחומי הפסיכולוגיה השונים והתפקוד הכללי של בני האדם, אשר בהם התגלו ההבדלים רבי המשמעות שבין גברים לנשים.

* * *

באמצע שנות השמונים הציגה פרופ גואן מיירס-לוי, מבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת שיקגו, את תיאוריית הסלקטיביות, לפיה מוחם של הגברים ומוחן של הנשים משתמשים בשתי שיטות שונות לעיבוד מידע.

גברים יתייחסו לפיסת המידע הבולטת ביותר מבחינתם והרלוונטית עבורם, ויתעלמו מהשאר. הם נוטים, מטבעם, להיפטר במחשבתם ממידע שלדעתם הינו מיותר.

אך נשים, לעומתם, מנסות לעבד מידע בצורה כוללנית יותר. הן ישימו לב לכל פרט, ישתמשו במחשבתן בהרבה יותר מידע, ויעדיפו לשלב במערכת שיקוליהן כל מידע רלוונטי ולא רלוונטי, בין אם הוא קשור אליהן ובין אם הוא קשור לסובבים אותן.

כאמור, חז"ל לימדונו בתלמוד, כי: "בינה יתירה באשה יותר מבאיש". בינה מלשון "התבוננות" ו"בנייה". כלומר, היא מתבוננת בפרטים שהגבר אינו שם לב אליהם, ובונה מבנה מחשבתי שהאיש אינו מסוגל לייצר. לפיכך, נהגו חכמי ישראל להתייעץ עם נשותיהם לפני כל הכרעה חשובה, משום שאולי היא תבחין בפרט משמעותי שנראה זניח וטפל בעיניו.

עוד מציינת פרופ מיירס-לוי במחקרה, כי אצל הנשים יש יותר קישורים בין שני חצאי המוח. זוהי הסיבה שהן מסוגלות לבצע משימות שונות במקביל ובו-זמנית, משום שלצורך עיבוד מידע הן משתמשות בשני חצאי המוח יחדיו, בשונה מהגברים, המעבדים מידע בכל אחד משני חצאי המוח בפני עצמו.

* * *

בשנות התשעים נערך ניסוי מעניין באוניברסיטת יורק שבטורונטו. נשים וגברים שהוזמנו להשתתף במחקר אקדמי, התבקשו להמתין בינתיים במשרד מסוים, מבלי שיידעו שבהמתנה זו, למעשה, החל המחקר. המשרד היה ללא חומר קריאה וללא כלי מדיה שהיו עלולים להסיח את הדעת מהפריטים שהיו במשרד. כעבור שתי דקות הוצאו כל המשתתפים במחקר מהמשרד ונשאלו: אילו אובייקטים או פריטים זכורים לך מהמשרד בו המתנת, והיכן היו ממוקמים פריטים אלו?

התוצאה הפתיעה את החוקרים. התברר כי נשים זכרו בממוצע 70% יותר פריטים ומיקומים מאשר הגברים.

כלומר, המוח הנשי מתבונן בעיצוב הסביבתי ומתעניין בפריטים ובמיקומם, הרבה יותר מאשר המוח הגברי. האשה נבראה עם תחומי עניין מיוחדים אלה יותר מהאיש, משום שעיקר פעילותה הטבעית הוא שרת הפנים של הקן המשפחתי. בית וילדים מחייבים שימת לב מירבית לכל פרט, הרבה יותר מכל מקום עבודה ממוצע, משום ההשלכה הרבה על חיי המשפחה, הן מהיבט איכות החיים והן מההיבט החינוכי.

* * *

עם התקדמות המחקרים החלוציים, התפרסם בבריטניה בשנת 2003 ספרו המסעיר של פרופ סיימון ברון-כהן, פרופסור בכיר לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטת קיימברידג, " ההבדל המהותי: גברים, נשים והמוח הגברי הקיצוני< SPAN>". בספר זה מוכיח המחבר, על פי מחקרים חדשים, כי לנשים ולגברים מוח שונה ביולוגית.

הבדל ביולוגי זה, ראשיתו בתחילת היווצרות העובר, כאשר העובר הזכר מקבל מנת טסטוסטרון גדולה יותר ומפתח מוח גברי, בעוד הנקבה, המקבלת מנה קטנה, מפתחת מוח נשי. המוח הגברי מסוגל לנתח, לפרק ולהרכיב דברים בשיטתיות. הוא מבין במהירות איך מערכות עובדות, וחושב בנוסח "אם-אז". לכל דבר סיבה. לכל שאלה תשובה. מוח שמסוגל לנווט טוב יותר, שכן הוא בונה לעצמו תרשימים תלת ממדיים של סביבה פיזית. מוח שלא יחשוב מיד להציע קפה לאורח או להתעניין בשלום הילדים, וגם אם יחשוב, יציע ויתעניין, לא באמת יתעניין בתשובות. לעומת זאת, המוח הנשי מסוגל לזהות בקלות מחשבות ורגשות של אדם אחר, להגיב באופן המתאים ביותר, לתקשר עם אנשים רגשית, לחוש צרכים אינסטינקטיביים, להתעניין בתינוקות ולגונן עליהם. מוח, שכדי לזכור מרחב פיזי, יסמן לעצמו נקודות ציון ולא ישרטט מפות מנטליות.

במחקרים אלה התברר, כי המרכז העיקרי של יצירת רגשות וזיכרון במוח - ההיפוקמפוס -גדול יותר אצל האשה. כך גם המסלולים המוחיים הקשורים לשפה ולהתבוננות ברגשות הזולת. פירוש הדבר, שנשים, בממוצע, מיטיבות לבטא רגשות ולזכור את הפרטים של אירועים רגשיים. אצל גברים, לעומת זאת, חלק המוח המוקדש לדחף הבין-זוגי גדול פי שניים וחצי מזה של הנשים. גם מרכזי המוח, המופקדים על פעולה ותוקפנות, גדולים יותר אצל גברים.

בדומה למסקנות של פרופ ברון-כהן, מקשרת הסופרת האמריקאית מרילין פרנץ, בספרה "מעבר לעוצמה", בין זהות נשית לבין כושר סיבולת, רגישות לאחר, יכולת הכלה, הסתגלות וקבלה של מחזור החיים. בעוד שאקטיביות, שררה, לוחמנות, משימתיות, והתגברות על הטבע, הינן תכונות "גבריות". למרות היותה דמות בולטת בתנועה הפמיניסטית, פרנץ מציינת, כי הבדלים אלה שבין גברים לנשים, קיימים בחברה האנושית כולה ובכל אדם. היא מדגישה, כי השוני ביניהם אינו היררכי, אלא "משלים" - מאבק ופשרה. תוקפנות וקבלה. חשיבה מופשטת ואינטואיציה. החיבור בין אלה יוצר שלימות נפלאה.

גם ספרו רב-המכר של הפסיכולוג האמריקאי, ד"ר גון גריי "גברים ממאדים ונשים מנגה", מציג מסקנות דומות וטוען, כי הוכח כיום, שזיהוי התכונות השונות המבדילות בין נשים לגברים, מסוגל לפתור רבות מהבעיות והסכסוכים שבין זוגות רבים.

אכן, התוצאה המעשית של תכונות שונות אלה, הינה הבדלים פסיכולוגיים מהותיים רבים, המשליכים ישירות על טיב היחסים הרגשיים בין בני הזוג, וממילא על שלום הבית.

הנה רשימת ההבדלים הפסיכולוגיים העיקריים שנחקרו על ידי פרופ ברון-כהן ומדענים רבים אחרים:

כשרון דיבור מול מתמטיקה

במיפוי המוח האנושי התברר, כי האונה הימנית, האחראית ליכולת ההתמצאות המרחבית וליכולת החשיבה השיטתית, מפותחת יותר אצל הגבר, ואילו האונה השמאלית, האחראית ליכולת השפה והתקשורת ולמעורבות הרגשית במתרחש, מפותחת יותר אצל האשה. גם מספר תאי העצב שיש לנשים במרכזי השפה והשמיעה שבמוח, גדול ב-11% ממספרם אצל גברים.

אכן, בנים רבים הופכים בבגרותם לפחות רהוטים בדיבורם ואף לשתקנים, ואילו הבנות, ברובן, מפתחות מיומנויות לשוניות וחברתיות.

גם בגיל הרך, בנות מקדימות לדבר בגיל מוקדם מהבנים, וכאשר הן גדלות, בדרך כלל, אינן מתקשות בדיבור. רוב המתקשים בדיבור, עד כדי גמגום, הינם הגברים. הן גם מצליחות לנסח במילים רבות את מה שהגבר מסוגל לבטא רק במשפט אחד קצר. כפי שאמרו חז"ל בתלמוד: "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים". הסיבה הרוחנית לכך היא, משום שהאשה שוהה בחברת ילדי המשפחה יותר מהאיש, וממילא את עיקר חינוכם הם מקבלים ממנה. בחינוך ילדים נדרשת, כידוע, מידה רבה של דיבורים שיסבירו, יעודדו, ירצו, יפייסו וידריכו את הילד להתאמץ ללכת בדרך הנכונה.

יש לציין, שבתורת הקבלה מחולק גוף האדם לשלשה קווי אורך. קו ספירות החסד - בצד ימין (תחילתו באונה הימנית שבמוח, המשכו בזרוע ימין וסופו ברגל ימין). קו ספירות הגבורה -בצד שמאל (תחילתו באונה השמאלית שבמוח, המשכו בזרוע שמאל וסופו ברגל שמאל(. וקו ספירות התפארת - באמצע )גזע המוח, חזה, מקום הברית(. שורשו הרוחני של הזכר בקו ספירות ימין, ואילו שורשה הרוחני של הנקבה בקו ספירות שמאל. אכן, הדבר בא לידי ביטוי בעולמנו במציאות שהתגלתה לגבי תפקוד המוח: האונה הימנית מפותחת ופעילה יותר אצל האיש, ואילו האונה השמאלית מפותחת ופעילה יותר אצל האשה. יש לזכור, שהמוח עצמו אינו אלא אוסף חלבונים, ורק המציאות הרוחנית הפנימית השוכנת במוח, היא האחראית לתפקוד המעטפת החומרית, להבדלים התפקודיים שבין האונה הימנית לשמאלית ולהבדלים הפסיכולוגיים שבין הזכר לנקבה.

לעומת כשרון הדיבור והניסוח של הבנות, בנים מצליחים יותר במתמטיקה ומדעים, כפי שאמר פרופ לורנס סאמרס, נשיא אוניברסיטת הרווארד, בדברים שנשא בינואר 2005 בפני המועצה הלאומית למחקר כלכלי:" SPAN נראה, שלגבי תכונות אנושיות רבות ושונות, יש ראיות ברורות למדי, שקיימים הבדלים בסטיית התקן ובמִשְתנוּת בין אוכלוסיות הגברים והנשים בנושא היכולת המתמטית והמדעית<>". דבריו חוללו תסיסה רבתי בקרב עמיתיו ובציבור הרחב, אבל הוכחו במחקרים רבים.

אחד מהם נערך ב-2005 באוניברסיטת אירווין בקליפורניה, על ידי הפסיכולוג ד"ר ריצרד הייאר ועמיתיו. במחקר התברר, כי גברים ונשים מגיעים לאותה מנת משכל, למרות שהם משתמשים באזורים שונים של המוח. התברר, כי אצל הגבר קיימים במוח תאים אפורים, המייצגים את מרכזי עיבוד המידע במוח, במספר הגדול פי שש וחצי מאצל האשה. אצל האשה, לעומת זאת, קיימים תאים לבנים - שהם הרשת המקשרת בין מרכזי עיבוד המידע -במספר הגדול פי עשר מהגבר.

תוצאות המחקר הוכיחו והסבירו מדוע גברים מצטיינים יותר בתחומים הדורשים עיבוד מידע ממוקד, כמו מתמטיקה, ונשים נוטות להצטיין בשילוב והטמעת מידע, יכולות הנדרשות לדיבור ולשיחה.

הבחנה בצבעים

במחקרים אודות חוש הראייה האנושי, התברר, למרבה הפלא, כי קיימים הבדלים ביכולת ההבחנה בצבעים בין הגבר לבין האשה, עם עליונות נשית, המסייעת לה בשמירת מצוות טהרת המשפחה(!). בעוד שעין הגבר מבחינה בין שבעה צבעים שונים, נשים רבות מבחינות בעשרה צבעים. גם עיוורון צבעים מצוי יותר בקרב גברים. במחקר מקיף נמצא, כי מספר הגברים הלוקים בעיוורון צבעים, כמעט כפול ממספר הנשים. עוד הוכח, שעיוורון זה פוגע, בין השאר, ביכולת לזהות דם המעורב עם חומרים אחרים של הגוף (הסוג הנפוץ ביותר של עיוורון צבעים מוגדר כחוסר יכולת להבדיל בין אדום לירוק או לזהות אותם כראוי).

כידוע, בהלכות טהרת המשפחה נדרשת יכולת טובה באבחון צבעים. הלכות אלה נוגעות בעיקר לאשה, ואכן היא זו שקיבלה את יכולת ההבחנה בצבעים שונים, בכמות ובאיכות טובים יותר מאשר האיש (אמנם תכונה זו מצויה גם אצל עמי העולם, שאינם חייבים בשמירת טהרת המשפחה, אך רשאים לשמרה, ויתכן שהבורא נתן גם להם תכונה זו, כיוון ששמירת טהרת המשפחה מגינה מפני מחלות, כגון סרטן הרחם, ומשפרת באופן מפליא את היחסים הרגשיים הבין-זוגיים. בפרט שביד כל גוי להתגייר, להתחייב במצוות, ולקבל, ככל יהודי, את השפע הרוחני הטמון בכל מצוות התורה).

תחומי התעניינות

הגבר הממוצע נוטה לפעולות של שליטה, כוח, השגיות ותנועה בעולם החיצוני והגדול, תוך כדי שימוש באמצעים טכניים. בהתאם לכך, הוא יתעניין בתחרויות כוחניוֹת ובמפגני כוח פיזי, במחשבים, מכוניות, צילום, כלי עבודה וכלי נשק.

האשה הממוצעת, לעומתו, נמשכת יותר לתחומים הקשורים למבנה האישיות, יחסי אנוש, רגשות, הורוּת ומראה חיצוני. היא תעדיף לקבל מידע ולייעץ בבעיות אישיות, ותייחס חשיבות לביגוד, אבזור ואסטטיקה.

תחביבים

מוחות גבריים נוטים לפתח תחביבים כתחזוקת מכוניות או אופנועים, הפלגה, צפרות, חיבור מערכות סאונד, עשה זאת בעצמך וצילום. מוחות נשיים, לעומתם, יעדיפו קפה של בוקר, או ארוחת ערב, משולבים בשיח על בעיות ביחסי אנוש ומשפחה, טיפול בבעלי חיים, עבודה התנדבותית והאזנה לבעיות נפשיות של נזקקים.

רגישות לעלבון ופגיעה

כותבת ד"ר בריזנדיין: "מתחת לעדשת המיקרוסקופ או בסריקת אם-אר-איי, מתברר שההבדלים בין מוח הגבר למוח האשה מורכבים ונרחבים... פירוש הדבר הוא, שנשים, בממוצע, מיטיבות לבטא רגשות ולזכור פרטים של אירועים רגשיים. מדענים הצליחו לתעד מגוון מדהים של הבדלים - מבניים, כימיים, גנטיים, הורמונאליים ותפקודיים - בין מוח האשה למוח הגבר. מתברר, שגברים ונשים שונים אלה מאלה ברגישויות המוח שלהם בזמני לחץ או עימות. הם משתמשים באזורים ובמסלולים שונים במוח לצורך פתרון בעיות, עיבוד שפה, חוויית רגש עז ושמירתו בזיכרון. נשים עשויות לזכור את הפרטים הקטנים ביותר של הפגישה הראשונה עם בני זוגן, או של המריבה הקשה ביותר איתם, בעוד שהבעלים כמעט אינם זוכרים שהדברים התרחשו. מקורם של הבדלים הללו הוא במבנה המוח ובכימיה שלו".

אכן, ברשימת הוראותיו לבעל ולאשה, הורה הרמב"ם לבעל דווקא: "ויהיה דיבורו עמה בנחת". אמנם גם עליה מוטלת חובה זו, אך הרמב"ם לא הכניס הוראה זו לרשימת ההוראות לאשה, כיון שהוא פירט לכל צד את התחומים בהם עליו להיזהר במיוחד, משום רגישותו המיוחדת של זולתו אליהם. האשה רגישה ופגיעה יותר מהאיש, לכן היא גם זוכרת לאורך שנים את מילות העלבון ששמעה מבעלה ואת התנהגותו הפוגענית, הרבה יותר מכפי שהוא זוכר את אשר נפגע ממנה בעבר הרחוק. לפיכך, עליו להיזהר יותר.

מאותה סיבה, נשים רגישות, פגיעות ונוטות לדיכאונות יותר מגברים. התברר כי מוח האשה מייצר הרבה פחות חומר נוגד דיכאון, סרוטונין, ממוח הגבר.

כוח מול לב

גברים בוגרים מעדיפים מערכות המבוססות על כוח, פוליטיקה ותחרות. יש בעיה עם השכנים? הוא כבר נוטה להיכנס למאבק כוחני, בעוד שנשים יעדיפו מערכות של שיח, עזרה לזולת והדדיות. אשה תשתדל לפתור את הבעיות ולהגיע לתוצאה מתוך משא ומתן, הידברות והתפשרות, ולא מתוך שימוש בכוח. אם אין ברירה, ועליה לתקוף את חברתה, היא תעדיף להכפיש אותה בפיה, מאשר להשתמש בידיה.

רגישות מול מכניקה

נשים מבשלות כחלק מהדאגה לזולת. בשעת הבישול הן רואות לנגד עיניהן את הסועדים הנהנים מתבשיליהן, בזמן ששפים - שרובם גברים - מוקסמים מעצם הכימיה של הבישול.

קניות ופרסומות

בעולם הפרסום עושים שימוש רב במה שהתברר כהבדל מהותי בין גברים לנשים - העצמי מול האחר. בעוד גברים מתמקדים יותר בעצמי שלהם, נשים נוטות לחשוב יותר על בני משפחתן ועל האנשים היקרים להן. לכן, כדי לגרום לנשים לרכוש מוצר, יש לפנות אליהן בפרסום באופן המכוון יותר לסביבתן הקרובה, לעומת פניה לגברים באופן המכוון יותר אליהם עצמם...

צלילי יקיצה

במחקר מעניין שנערך במעבדת מָיינְדלַאבּ הבריטית, על ידי צוות בראשותו של הנוירופסיכולוג ד"ר דייוויד לואיס, אודות הצלילים המפריעים לשינה, התברר כי קיימים הבדלים מהותיים בין גברים לנשים, באשר לצלילים גורמי יקיצה.

אנשי המכון יצרו "סביבת שינה" לכל אחד מהמתנדבים, והשמיעו להם צלילים שונים בעת שישנו. את התוצאות הם מדדו באמצעות מכשיר אי-אי-גי (EEG) הבודק את הפעילות החשמלית של המוח.

במחקר התברר, כי בכי תינוקות, הנמצא במקום הראשון של צלילי היקיצה בנשים, אינו מצוי בעשירייה הראשונה של גורמי היקיצה בגברים... כך בבוקר ניתן לשמוע את האשה מתלוננת על שלא ישנה רוב הלילה בגלל בכי התינוק, בעוד הגבר מתפלא: "הוא בכה כל הלילה? לא יכול להיות, לא שמעתי כלום!". בראש רשימת הצלילים המפריעים לשנת הגבר נמצא... צליל אזעקת רכב.

מסקנת המחקר היא, כי הנשים רגישות בעיקר לסכנה פוטנציאלית לילדיהן, ואילו הגברים חשים יותר באחריות כוללת כלפי מצבה של המשפחה בכללותו, כגון מעמדה הכלכלי, בטחונה ובריאותה.

* * *

בכללות, מוכיח פרופ ברון-כהן, שגברים הם "סיסטמייזרים" כלומר מנתחי מערכות מוצלחים, ונשים הן" SPAN אמפתייזריות<>" כלומר שולטות בכל הקשור לרגשות ותקשורת בין אישית.

פרופ ברון-כהן מסכם את מסקנת המחקרים הרבים שהביא בספרו: "במשך שנים אנשים חשבו שמוח גברי או נשי הוא רק תוצאה של ניסיון חיים, תרבות ואיך שההורים שלך גידלו אותך. עכשיו מותר לזהות, שתרבות אולי חשובה, אבל לביולוגיה יש תפקיד משמעותי". זאת כפי שטוענת היהדות כבר אלפי שנים.

נשים בקיבוץ ובצבא

כידוע, דור מייסדי הקיבוצים שאף באופן רשמי, ואפילו התחייב, לבטל את ההבדלים החברתיים שבין נשים לגברים. הנשים שנסחפו אחר מגמה זו, אימצו נורמות "גבריות", ונטלו על עצמן משימות הדורשות כוח גופני רב. גם במראן הן ניסו להידמות לגברים, במעבר ללבישת מכנסיים והעדר איפור ותכשיטים. באותה תקופה היו נשות הקיבוץ אחראיות על עבודות הבישול והכביסה, אך לא ויתרו על השתתפות בעבודות גבריות הקשורות בביטחון, חקלאות והקמת תשתיות.

במאמר "האשה בקיבוץ", המופיע ב"לקסיקון הקיבוץ", מציינים הכותבים, כי מטרות שוויון המינים בקיבוץ הן: ביטול חלוקת התפקידים המסורתית בין האיש לאשה, מתן אפשרות שווה לשניהם למילוי כל התפקידים, וקבלת תגמול שווה בעד מילוי תפקיד זהה.

אולם, לאכזבת המייסדים, ובעיקר המייסדות, המציאות טפחה על פניהם. כפי שכתבה הסופרת רקפת זהר, חברת קיבוץ עין שמר, במאמר שכותרתו "שוות, אבל פחות":

"לכאורה, שוויון הנשים נגזר אוטומטית מהערך הכללי של שוויון בין כל בני האדם. הקיבוץ העניק לחברותיו הן שוויון אזרחי והן שוויון כלכלי. הראשון הוא משאת נפשו של הפמיניזם הליברלי בכל העולם המערבי, בעוד השני הוא יסוד מרכזי בפמיניזם הסוציאליסטי ובסוציאליזם בכלל. אולם, אידיאלים לחוד ומציאות לחוד. למעשה, הוסיפו הנשים בקיבוץ למלא את כל תפקידי האם הבורגנית, את הטיפול בילדים של הקיבוץ, ואת הטיפול בצרכי הבית הקיבוצי: בישול, כביסה, תפירה וכן הלאה. ההבדל היחיד היה, שבמקום לעשות זאת במשפחתן הפרטית, הן עשו זאת בשביל כלל חברי הקיבוץ. מה שהצדיק את תפקידן היה לא רק טובת הכלל (זה הנימוק הפונקציונליסטי), אלא עקרון השיתוף: זה בסדר להיות בתפקיד אמא, כל עוד אינך אמם של ילדיך הפרטיים. זה בסדר לבשל ולכבס, כל עוד אינך עושה זאת בשביל בעלך. האשה בקיבוץ השליכה מעליה את תפקיד הרעיה והאם הבורגנית, רק כדי לקבל עליה את תפקיד הרעיה והאם הקולקטיבית".

זהר מוסיפה בכאב כי "הקיבוץ הוא בדיוק מקרה המבחן, המוכיח את קוצר ידם של הפמיניזם הליברלי והסוציאלי כאחד". עוד היא מספרת, כי בראיון שנתן הסופר עמוס עוז לעיתון "דבר" בשנת 1991, תיאר עוז כיצד החלוציות אפשרה לנשים שוויון בתנאי שתהפוכנה לגברים, ממש כמו שהאמנציפציה באירופה אפשרה ליהודים להיחשב בני אדם אם יוותרו על כל הסממנים היהודיים שלהם.

* * *

יעד נוסף של הלוחמות "לשוויון הנשים" הוא שילובן של נשים בכוחות הצבא, כלוחמות מן השורה לצד גברים. מתברר, כי שילוב זה גרם לבעיות חמורות של פגיעה ביכולת המבצעית של הצבא וכמובן בערכי הצניעות.

במאמרו "מי צריך לוחמות?", מפרט עמוס הראל את הדעות השונות באשר לשילוב נשים בתפ