תכירו את מלכה שפס, הדיקנית החרדית הראשונה באקדמיה

זה היה יום ראשון בשבוע. מרי אליזבת קרמר, היום מלכה אלישבע שפס, ביקרה בדיוק בכנסיה הפרוטסטנטית אליה השתייכה משפחתה. היא היתה אז רק בת 19, בעיצומם של לימודים אקדמיים, אבל כבר אז ידעה באופן ברור שהיא מתכוונת ללכת אחרי האמת שלה ולהתגייר. בשלב כלשהו, בלי לחשוב פעמיים, אזרה אומץ ונעמדה מעל דוכן הכנסייה בבקשת רשות לדבר בפני קהל הנוכחים. וכך, אל מול עשרות מתפללים נדהמים, האשימה את ראשי הכנסייה בכך שלמרות שהם קוראים לעצמם "דתיים", הם בעצם מגדלים דור שלם של אתיאיסטים, כשלמרות ההטפות הדתיות והחינוך לסובלנות לכאורה, מתחת לפני השטח המסר הוא לגמרי אחר: הדת היא שטויות, ודאי עבור אנשים אינטליגנטיים.

את הדממה המביכה שהשתררה בקהל אפשר היה לחתוך בסכין. אף אחד לא ציפה לנאום האמיץ הזה, מפיה של בחורה צעירה כל כך. גם התגובות, מפתיעות לא פחות, לא איחרו להגיע. "ראש בית הספר של הכנסייה אמרה שאני צודקת, ושבעצם, לדעתה, אני יותר דתייה מכל הנוכחים בחדר ושהיא מתפטרת. גם הכומר אמר שהוא לא רוצה להיות כומר יותר, אלא עובד סוציאלי, והתפטר אף הוא", מתארת שפס.

מלכה שפס בחדרה כדיקנית באוניברסיטה, כשמעליה תמונה ייחודית שיצרה אימה

נשמע לכם כמו צעד אמיץ? בחינה של מאורעות חייה של שפס תלמד אתכם שמדובר רק בקצהו של הקרחון. למעשה, נראה שגבולות עבורה, הם רק עניין שיש לפרוץ, ומסכת החיים הארוכה והמרשימה שלה רק מוכיחה את זה.

שפס, 67, היא גיורת חרדית המתגוררת בבני ברק, ואשר מונתה לפני כשלוש שנים לדיקנית החרדית הראשונה באוניברסיטת בר אילן. בילדותה, גדלה עם אחיה בבית אתאיסטי בוושינגטון שבארצות הברית. גם להוריה, בדומה לה, היתה קריירה אקדמית ענפה: אביה של שפס היה מרצה באוניברסיטה כדוקטור להיסטוריה אמריקאית, ואילו אימה הרצתה שם אף היא בחוג לכלכלת בית, תחום שכבר לא קיים היום, אבל ששפס טוענת בהומור שבהחלט לא היה מזיק להחזיר היום לספסלי האקדמיה.

"שמירת מצוות זה בית ספר למשמעת"

בילדותה, מתארת שפס שלמדה בבית ספר של הזרם הפרוטסטנטי, שמוגדר כזרם מתון של הנצרות. "למדנו שם הרבה תנ"ך. למדנו את עשרת הדברות בעל פה וגם על דמויות כמו דוד המלך, אסתר המלכה ורות. זאת לצד סיפורים מהברית החדשה, אבל אני תמיד התחברתי יותר לתנ"ך".

בגיל 11 החליטה שהיא לא מתחברת יותר לנצרות, והגדירה את עצמה כאתיאיסטית. באחד הימים, ארגנה הכנסייה של הוריה, שהייתה בעלת גישה ליברלית וביקשה ללמד סובלנות, ביקור במסגד, בכנסיה קתולית אדוקה ובבית כנסת. שם הכירה לראשונה את היהדות, מה שעורר את סקרנותה.

בהמשך, החלה בחיפוש פילוסופי בעקבות האמת. "הטרידה אותי מאוד השאלה איזה אינטרס יש לאדם להיות טוב, כי חיפשתי איזושהי דרך לגדל את ילדיי, כך שיהיו ילדים טובים, וקיוויתי שאמצא את התשובות בפילוסופיה. התחלתי עם כתבים של הפילוסופים הכי גדולים, כמו סוקרטס, קאנט ואפלטון, ולקחתי גם קורס בפילוסופיה באוניברסיטה. אצל כולם קיבלתי הסכמה לכך שאדם צריך להיות טוב, אבל לא תשובה על השאלה למה".

תמונה משפחתית של משפחת שפס המורחבת

בהמשך, בעת לימודיה בקולג', הכירה מקרוב סטודנטים יהודים, דרכם התוודעה ליהדות קצת יותר לעומק. "נוכחתי לראות שליהדות יש יותר כוח מדתות אחרות שהכרתי להשפיע על האדם, והתחלתי להתעניין בה ברצינות". אחת הסטודנטיות היהודיות איתן התחברה לימדה אותה על מצוות היהדות – ושפס החלה לקיים אותן בפועל. "היא לימדה אותי כשרות ברמה בסיסית, נטילת ידיים, וגם על צומות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. זה היה הפרקטיקום הראשון שהיה לי במצוות. בהמשך חגגתי אפילו את חג פסח".

למה בכלל החלטת לקחת על עצמך עול מצוות?

"חיפשתי אמת. בהתחלה בעיקר ממקום שכלי, פחות מאמונה. ניסיתי ושמרתי את המצוות קודם, וגיליתי שאולי מצד אחד זה עול, אבל מצד שני, שמירת המצוות היומיומיות זה בית ספר למשמעת. אני זוכרת למשל איך פעם אחת הייתי מאוד רעבה, אבל בדיוק נגמרו לי הגפרורים ולא יכולתי לבשל, והתלבטתי אם פשוט לקחת מתא של סטודנט אחר, אבל מיד נזכרתי שזו גניבה, והחלטתי שאני פשוט לא לוקחת. עד היום אני חושבת שעבורי שמירת מצוות תמיד היתה קלה יותר מאמונה".

איך המשפחה שלך הגיבה לכך?

"הם חשבו שזה מצחיק ביותר, ושזו צורה טיפשית להתנהל. גם אבא שלי, למרות שהיו לו שורשים יהודיים רחוקים שגיליתי רק מאוחר יותר - התנגד לכך".

"אקדמיה היא לאו דווקא מוסד סובלני"

בהמשך החלה ללמוד באקדמיה, ואת לימודיה לתואר השני ולדוקטורט סיימה באוניברסיטת הארוורד. בינתיים, הספיקה להתגייר, להתחתן ואף להרצות באוניברסיטאות בארץ, בהן אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר אילן. שנים אחר כך, בשנת 2013 מונתה שפס לראשונה לכהן בתפקיד הדיקן הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת בר-אילן. התקשורת אז רעשה וגעשה, בעיקר סביב העובדה ששפס עשתה היסטוריה כשנבחרה לכהן כאישה החרדית הראשונה בתפקיד שכזה.

האם את חושבת שחרדים יכולים להסתדר היום באקדמיה?

"יש בזה בעיות. השאלה היא בשביל מה רוצים להכניס אותם לשם? האם בגלל מה שהם יכולים לתרום לחברה, או בגלל שמתחת לפני השטח רוצים לשנות אותם ולהפוך אותם ל'ישראלים מן המניין'?

"אני באופן אישי, ישבתי כדיקנית בישיבות של מערך המכללות, כשניסו להקים מסגרות נפרדות בתוך הקמפוס, ובעיני הם עשו את זה ביושר. הרגשתי שהם באמת רוצים שאדם שומר מצוות יגיע לאוניברסיטה ויצא כמו שנכנס. אבל לפי שיטת טרכטנברג, בטכניון למשל, לקחו בחורים שלמדו במכינה לחרדים בלבד, והכניסו אותם למסלול הרגיל, בניגוד למקומות שהתחייבו למסגרת נפרדת עד סוף התואר הראשון, ויש גם תארים מתקדמים שמתקיימים במסגרת נפרדת.

שפס ובעלה דוד בצעירותם, בעת טקס קבלת התארים עם סיום לימודיהם

"וזה מעורר סערה בעולם החרדי. עכשיו, כשאפשר לעבור למסלול אקדמי ולהישאר חרדים בלב ובנפש, אז מתחילה להתקיים דיון, עד כמה ואיפה לאפשר את זה ולמי, ויש המון חששות. אני מאוד מבינה את המורכבות של הדבר הזה".

כאשת אקדמיה, האם העובדה שאת חרדית עוררה קשיים במהלך הקריירה שלך?

"היו קשיים, בהחלט. קודם כל אני בעמדה שרוב האנשים שמאיישים אותה היום הם גברים, וזה מאוד פוגע לי במחקר, כי שיטת העבודה הרגילה היא שאנשים יושבים הרבה זמן ועובדים בצורה משותפת על איזו בעיה, וכאישה שומרת מצוות, אני לא יכולה לעשות את זה מפאת חוסר צניעות, אז אני עובדת מאוד לבד או עם סטודנטיות. אז אין ספק שזה פגע בי, יכולתי להיות מתמטיקאית טובה יותר אם לא היו לי ההגבלות הללו. היו גם מקומות שחשדו שבגלל שאני דתייה אני לא רצינית, או לא רצו פשוט מישהו כמוני, והעדיפו להעסיק מישהו שאינו דתי".

אז אקדמיה היא לא מוסד סובלני?

"מבחינה חברתית יש מוסדות סובלניים יותר ופחות. יש מוסדות שאפשר למצוא בהם אנשים מזרמים שונים, שמסתדרים עם מטרה אקדמית משותפת ועובדים ביחד למשל במעבדה על מנת לעשות ניסוי".

מה את חושבת על סוגיית בעלי התשובה באקדמיה, שנופלים היום בין הכיסאות, בהיות שהם לא הולכים ללמוד במקומות חילוניים, ובהוראת המל"ג כבר לא מקבלים אותם למסגרות חרדיות?

"ידעתי שיש בעיה, וזה עדיין בהשפעת הדו"ח של טרכטנברג. גם עבור המכללות החרדיות עצמן היום זו לעיתים בעיה שמקשה עליהם למלא את הכיתות, כי צריכים נפח מסוים על מנת לפתוח תכנית, וזו באמת היתה הגבלה משמעותית.

"הבעיה היא במל"ג (מועצה להשכלה גבוהה- א.כ) ולא במוסדות החרדיים עצמם. יש כאלה במל"ג שבאמת פשוט רוצים לאפשר השכלה גבוהה לחרדים ולמלא כיתות, ותומכים בכך שאם בשביל זה צריכים מסגרת נפרדת עד הסוף - אז בבקשה. אבל בניגוד אליהם, יש גם כאלה שיש להם עדיין את המטרה של בן גוריון, שרוצים להפוך את כולם לחילוניים. הם לא מרגישים מה יש לחרדי להפסיד, וזה מסוכן".

דוד שפס, חוזר ממלחמת לבנון השניה, לאחר ששירת כרב וקצין באל עריש שבסיני

אקדמיה היא עולם שלם עטור הישגים, תארים וכבוד. האם זה לא מבלבל לפעמים עם ההערכה לעולם התורה?

"לא, אני לא חושבת. צריך לזכור שאני לא יושבת שם כסטודנטית, אני מרצה בין המרצים. מצד אחד, הרמה האקדמית מאוד גבוהה וגדלה בזמן האחרון, ואנשים באמת חוקרים ותורמים דרך המדע. אבל מצד שני, אני ובעלי מכירים גדולי עולם, כמו הרב שמואל קמינצקי בארה"ב, הרב קנייבסקי, הרבי מבוסטון שנפטר וזה שמחליף אותו, הרב זילברשטיין שעוסק בשאלות אתיות ברפואה ועושה שיעור לרופאים, ודרך אלי, בננו הגדול, התקרבנו גם לרב אלישיב. כשמכירים אותם מקרוב - רואים שהם אמיתיים מאוד. להבדיל, במובן מסוים גם הפרופסורים שאני פוגשת הם אמיתיים כביכול בתפיסה שלהם, והם באמת רוצים את ההצלחה בדרך שלהם וככה הם פועלים, אבל בניגוד אליהם, רבנים רוצים לעשות לא את מה שהם רוצים – אלא את מה שה' יתברך רוצה, והם עושים את זה בהרבה עמקות ויישוב הדעת. תלמידי חכמים עצומים".

במבט לאחור, אחרי לא מעט שנים באקדמיה, האם את רואה תרומה מיוחדת שלך בשדה הזה, דווקא כאישה שומרת מצוות?

"כן, היו למשל כמה בנות דתיות שעמלו על עבודות הדוקטורט שלהן, שסייעתי להן בכך והן הלכו ללמד אחר כך במכללות. מלבד זאת, לשמחתי, גיליתי עכשיו שאנשים משתמשים בעבודות שכתבתי כמתמטיקאית, ואפילו מאמרים שחשבתי שכבר לגמרי נשכחו - ממשיכים לקרוא ולהיעזר בהם. אבל אולי התרומה הכי גדולה שלי מבחינתי, היא שהקמתי את התכנית של 'מתמטיקה פיננסית', שנחשבת טובה מאוד למדינה".

"עד היום כואב לי הלב על הילד שלקחו לנו"

היא נשואה לפרופסור דוד שפס, מי שבמובן מסוים גם הוא סיפור דומה, של אדם אמיץ שהלך עם הלב אחר האמת שלו. ברקע האישי שלו, שפס הוא בעל תשובה, שעד שפרש לגמלאות לימד אף הוא באוניברסיטת בר אילן, בחוג ללימודים קלאסיים, כמרצה להיסטוריה עתיקה, יוונית ולטינית.

בעברו, שימש כקצין וכרב צבאי בלבנון, בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. שם, נדרש לא אחת לשאלות הלכתיות כבדות משקל, שהפנה תדיר להכרעתם של גדולי הדור דאז, הרב אויערבך זצ"ל והרב אלישיב זצ"ל. עד היום, לא מעט פעמים נדרשים בני הזוג להלך בין הטיפות ובין שני העולמות אליהם הם משתייכים, כאנשי אקדמיה חרדיים.

"כשבעלי קיבל את ההסמכה התורנית שלו כרב, בעצם הפכתי לסוג של רבנית, והרגשתי שזה סוג של אחריות. ואז גם התחלתי לחשוב לעומק פתאום אם אני בכלל צריכה להישאר באוניברסיטה, וביקשתי מבעלי ללכת לרב שך ולשאול אותו. הוא בדיוק הגיע מסיני, עוד לא הספיק אפילו להוריד את המדים ומיד הלכנו אליו. לשמע השאלה ובראות את המדים של בעלי, הרב שך זצ"ל שאל: 'יש לכם טלוויזיה בבית?', ובעלי ענה: 'חלילה!', אז הרב אמר: 'בסדר, היא יכולה להישאר באוניברסיטה''. מה שתמיד מדהים אותי כשאני נזכרת בזה, זה שהוא רצה לראות איפה אנחנו ממוקמים על הספקטרום, וגילה את זה בשאלה אחת. התייעצנו איתו הרבה לאורך השנים והוא תמיד עזר לנו מאוד".

מלכה ודוד שפס

"בהמשך, גם כשנבחרתי לדיקנית, התראיינתי בין היתר לעיתון הארץ, והצלם שצילם אותי, שאל איך זה מסתדר להיות דיקנית ואישה חרדית. וזה נכון, יש הרבה שאלות מאוד קשות. האמונה שלי ושל בעלי באה מתוך ההיסטוריה והמיוחדות של עם ישראל, וגם היסטוריה והשגחה פרטית שלנו. אלה דברים שבמידה מסוימת אני גם נוגעת בהם בספרים שלי ומנסה לתת להם חצי תשובה לפחות. לפעמים זה מורכב".

ולמרות עיסוקם התובעני של שני בני הזוג שפס, במרוצת השנים החליטו השניים לפתוח את ביתם לילדים שזקוקים לבית חם. מלבד שני ילדים משלהם, הם גידלו גם מספר ילדי אמנה, חלקם נמצאים איתם בקשר הדוק עד היום ומחשיבים אותם להוריהם לכל דבר. כששפס נזכרת בתהליך המייגע שעברו כדי לזכות בילדים האלה, היא נאנחת אנחה כבדה. "היינו מוכרים היטב כבר בלשכת הרווחה", היא מתארת. "כולם הכירו את ההורים שלא רוצים לוותר על שני ילדי האומנה שבחזקתם. היה שם מאבק משפטי מתיש וארוך, שבסוף ברוך ה' נשא פירות – והילדים נשארו בחזקתנו".

אבל היה גם את מי שלא נשאר. כשהיה בן שנתיים, נלקח מהם ילד נוסף שהיה בחזקתם, אותו גידלו מאז שהיה תינוק. עבור שאפס נראה שמדובר בטראומה שהיא מתקשה לשכוח. "המשפחה שלו פשוט לקחה אותו בצורה פתאומית כשהוא היה בן שנתיים, ועד היום כואב לי הלב על זה", היא מתארת והקול שלה נסדק. "אבל ברוך ה' הוא עשה מעצמו 'מענטש'. עד היום, בערך פעם בחמש שנים אנחנו מחפשים אותו, ומחדשים את הקשר כדי לדעת מה קורה איתו".

"הרבנית קנייבסקי אמרה לי לא לוותר על הכתיבה"

מלבד הכובעים שלה כאשת משפחה מסורה, רבנית ודיקנית באוניברסיטה, מלכה שפס היא גם סופרת, המוכרת יותר בשמה הספרותי כרחל פומרנץ. עד כה, הוציאה תשעה ספרים באנגלית, שניים מהם הם ספרים עיוניים שעוסקים בשואה, ושבעת הנותרים הינם ספרי סיפורת. שלושה מהם, 'עת לקרוע ועת לתפור', 'פרחי קקטוס' וגם 'פרח בר', תורגמו גם לעברית וזכו להצלחה גדולה.

ברבים מספריה, נראה ששפס כותבת מהרהורי ליבה, או לפחות בונה את העלילה בדומה למה שהיא עוברת בחייה האישיים. כך למשל, את הספר 'פרח בר', כתבה על ילד אומנה שנחטף, ועל המאבק המשפטי הממושך שבהחזרתו לחיק המשפחה האומנת, בדיוק כפי שהתרחש בחייה האישיים.

מלבד זאת, היא מרבה לכתוב על דעות קדומות ואפליות מסוגים שונים, של נשים, בעלי תשובה, וגם גרים. גם את ספרה הבא והעשירי במספר, עליו היא עמלה בימים אלה, היא כותבת על אישה לא יהודיה שנהיית ראש מחלקה למתמטיקה באוניברסיטה שבה היא המתמטיקאית היחידה במחלקה.

אל הכתיבה הגיעה כבר לאחר שהרצתה באקדמיה, מתוך רצון לשפר את העברית שלה. "כשהייתי צעירה, חשבתי לכתוב סיפורים אבל עזבתי את זה ולא נגעתי בזה יותר. שנים אחר כך, כשרציתי לשפר את העברית שלי, חברה נתנה לי ספר קריאה חרדי, שעיקרו היה בחורי ישיבה שהחליטו אם להישאר בישיבה או לצאת לעבודה. מצד אחד, התפלאתי כמה מותר לכתוב בספר חרדי כי זה היה בשנות ה-80, ואז עוד כמעט לא היתה סיפורת לחרדים, ומצד שני חשבתי שאני יכולה לכתוב ספר על אותו נושא - אבל עם מבנה יותר חזק.

"הייתי אז בחופשת קיץ, שלושה ילדים שגידלתי התרוצצו ושיחקו סביבי, ואני החלטתי שזה זמן טוב להתחיל לכתוב מחדש. ובשלושה שבועות, בעזרת מכונת כתיבה, כתבתי אז תשעים עמודים של הספר 'עת לקרוע ועת לתפור', וקיבלתי על הטיוטה תגובות ממש חמות".

אלא שבאותו זמן עבדה שפס באוניברסיטה במקביל, וחששה שצעד של הוצאת ספר מהסוג הזה עשוי להתקבל בזלזול ולפגוע בסיכוייה לקבל שם קביעות, לה ייחלה מאוד. "הלכתי להתפלל וותיקין ליד הבית שלי, בבית הכנסת לדרמן, איפה שהרבנית קנייבסקי ע"ה התפללה, והייתי מודאגת מה יהיה עם הקריירה האקדמית שלי. חששתי גם שזה יפגע בשידוכים לילדים או בבעלי בכולל, ולא ידעתי אם כדאי בכלל לנסות לפרסם את הספר. באמצע תפילת שמונה עשרה התפרצתי בבכי, וכשסיימתי את התפילה, ניגשה אליי הרבנית ע"ה בדאגה ושאלה אותי למה בכיתי. כשסיפרתי לה על הלבטים שלי, היא פתרה אותם באחת: היא פשוט הציעה שאכתוב תחת שם אחר. ומאז, בברכתה ובעידודה, אני כותבת".

איך אפשר לנהל בית עם ילדים במקביל לקריירה אקדמית תובענית וקריירת כתיבה?

"כמו לכל בחירה שעושים בחיים, גם לכך היה מחיר, וזה אחד מהם. הייתי צריכה לקבל את זה שאני מוכנה לא להיות מתמטיקאית טובה כמו שהייתי יכולה להיות. מצד שני, הייתי צריכה להיות מספיק טובה כדי להצדיק את המקום שלי באוניברסיטה, אחרת ייקחו מישהו אחר טוב ממני. משהו שמאוד עזר לי, היה שברוך ה' אמא שלי היתה מורה לכלכלת בית, אז את הצד הזה קיבלתי ממנה והיה לי קל יותר לנהל את הצד המשפחתי ביתר קלות".

איזה קשר את מוצאת בין העיסוק שלך במתמטיקה לעבודת ה'?

"המקור בשניהם זה אמת, כי הרי מתמטיקה זה תחום שמבוסס על אמת, כל מה שאנחנו טוענים בו אנחנו חייבים להוכיח, וצריכים לעשות את זה בצורה מדויקת, בדיוק כמו שאנחנו מקיימים מצוות".