השם ´יובל´ ניתן בתורה לשנת החמישים, במניין כל חמישים שנה, שמונים ישראל לאחר כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ביניהם. התורה ציוותה לתקוע בשופר ביום כיפור של שנה זו; לשלח עבדים עבריים לחירות; להחזיר שדות שנמכּרו לבעליהם הראשונים; ואסרה בשנה זו את עבודות הארץ. יש סוברים שהשנה נקראת ´יובל´ על שם תקיעת שופר שתוקעים בה, כי שופר של איל נקרא יובל, ויש מפרשים ש´יובל´ הוא מלשון שילוח, והשנה נקראת ´יובל´ על שם הדרור, כי כל איש חוזר אל אחוזתו ואל משפחתו. בתלמוד ובפוסקים מציין השם ´יובל´ גם זמן של חמישים שנה.
זמן היובל
תַנאים נחלקו איך למנות את שנת היובל: חכמים אומרים שאת שנות היובל הבא מונים משנה שלאחר היובל והשנה ה-51 היא תחילת שש השנים שלפני שנת השמיטה הבאה. רבי יהודה אומר, ששנת היובל עצמה היא גם שנת החמישים של היובל שעבר וגם השנה הראשונה ליובל – חמישים שנים – של היובל החדש, והיא גם השנה הראשונה לשמיטה (מחזור שבע שנים) הבאה: יש פוסקים כחכמים, ויש פוסקים כרבי יהודה.
הזמן שבו יובל נוהג
יובל היא מצוה התלויה בארץ, שנוהגת רק כשקדושת הארץ קיימת. יובל נוהג רק בזמן שכל יושבי ארץ ישראל נמצאים עליה. לפיכך, כשגלו שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה, וכן אם חסר שבט אחד – אין היובל נוהג. אפילו בזמן שכל השבטים היו בארץ אלא שהיו מעורבים, כגון ששבט בנימין ישבו ביהודה ושבט יהודה בבנימין – אין היובל נוהג.
מצוות ודינים של יובל
כמה מצוות ואיסורים נאמרו בשנת היובל:
א. מצוה לתקוע בשופר ביום הכפורים; ב. מצוה לקדש שנת החמישים; ג. מצוה לשלח העבדים העבריים לחרות; ד. מצוה להחזיר את הקרקעות שנמכרו, לבעליהן הראשונים. שלוש מצוות לא תעשה בשנת היובל: עבודות הארץ אסורות; אסור לקצור את הספיחים; אסור לאסוף את הפירות כדרך אסיפתם בשאר שנים. היובל דורש קידוש על ידי בית הדין הגדול – הסנהדרין, שיכריזו כי זו שנת היובל. לזכר היובל אנו תוקעים בשופר בכל מוצאי יום כיפור.