רחל בולטון: "אי אפשר לקחת ממך את מי שאת"

במשך למעלה מ-30 שנה עמדה רחל בולטון בראש משרד הפרסום המוביל במגזר החרדי 'בולטון פוטנציאל', שהקימה וניהלה. בין שלל כובעיה, כיהנה בולטון כחברת דירקטוריון ב'אפריקה ישראל', הובילה את הקמפיין המפורסם של חב"ד 'היכונו לביאת המשיח', ואף נבחרה לאחת מעשר הנשים המשפיעות והמצליחות ביותר בישראל.

אלא שלפני שלוש שנים, הכל השתנה מן הקצה אל הקצה: בולטון מכרה את משרד הפרסום שלה, זנחה כליל את עיסוקה כאשת עסקים, ואת שעות היום שלה תפשה עשייה חשובה לא פחות תחת מטריה בשם 'תעצומות' – סדנה להעצמה אישית-נשית.

ולא. זה לא שביום בהיר אחד היא החליטה להפוך לקואצ'רית, ולהתחיל למכור את הידענות שרכשה בעולם העסקים, כ'אופיום להמונים'. לדבריה, קדם להחלטה הזו תהליך ארוך, אישי ורב משמעות. "כשפתחתי את משרד הפרסום, התחלתי מקטן אבל שאפתי למצוינות במה שאני עושה", משחזרת בולטון. "קיבלתי החלטה שלא להיות בינונית, וברוך ה' – הצלחתי להשאיר חותם בעולם העסקים החרדי והכללי".

אחרי חמש שנות פעילות – נבחר משרד הפרסום שלה למספר אחד במגזר החרדי, ואחרי עשר שנים, במסגרת תערוכת 'עטורות' – זכתה לתואר הנכסף של אחת מעשר הנשים ששינו את המדינה. "ולמרות ההצלחה המסחררת שחוויתי, למרות המהפכות הכלכליות שהייתי מעורבת בהן – אני לא מאושרת. ההצלחה חיצונית לי, ודברים לא באמת עונים על משהו מאוד חשוב בתוכי, שאני רוצה להרגיש".

אז הגיע המשבר, ולהיכן אם לא לבית? "התסכול הזה מהיותי לא מאושרת, קיבל הרבה ביטוי בבית – כי זה המקום שבו את מרשה לעצמך להיות את. זה המקום שבו את מחליפה את העקבים בנעלי בית, והכי מתקרבת אל עצמך. דווקא שם, פתאום הבחנתי בכך שקיבלתי הרבה 'מתנות' לעבוד עליהן כמו כעס, פתיל קצר וחוסר סובלנות - תכונות שהקשו על הקשר שלי עם המשפחה.

"חוויתי קשיים עצומים שדחקו אותי לקיר, והכריחו אותי להבין שכל מה שה' רוצה ממני זה הכנעה. וממקום כזה בנפש – אי אפשר לברוח, מוכרחים להישאר. להתבונן, להתבוסס בכאבים, ולהתחיל לעשות שינוי. להפוך את כלב הרוטווילר הפנימי, לפודל".

רחל בולטון

ואיך עושים את זה?

"איך? פשוט מאוד. לחיות את 'שיויתי ה' לנגדי תמיד'. אנחנו חושבות שה' זה בפרשת השבוע ובפסוקי תהילים אבל האמת היא שה' זה כל נקודת מפגש תקשורתית שלך, עם אנשים אחרים. בכל מקום שאת צודקת והשני טועה – שם נמצא ה'. כשהבנתי את זה והתחלתי לעשות עבודה עם עצמי ולא על אחרים – חיי הנישואין שלי ניצלו. בפועל אני נשואה 40 שנה, אבל בעלי אומר 'אני חי עם אשתי באושר, 15 שנה בלבד'. ולמה? כי כשאני עשיתי את השינוי בעצמי, גם הוא השתנה בהתאם אליי, וזה מה שעשה את חיינו יחד למאושרים. 'כמים הפנים לפנים – כך לב האדם לאדם'. כשאת מראה פנים מחייכות, גם האדם העצוב ביותר בעולם - יחייך אלייך".

"אף אחד לא נגדנו. כולם בעד עצמם"

אבל זה לא נגמר בזה שחייה שלה ניצלו. "בד בבד להצלת הבית שלי, עשיתי דבר נוסף. לקחתי 25 נשים מכל קצוות הקשת הישראלית – דתיות, חילוניות, גרושות, רווקות, סבתות וצעירות – למסע בן ארבעה חודשים לנבכי הנפש. את התובנות שהפקתי מהמסע האישי שלי, היה חשוב לי להעביר גם להן. זה למעשה, מה שאני עושה עד היום במסגרת סדנת 'תעצומות'".

לאלו תובנות הגעת, למשל?

"קודם כל, אם אני הצלחתי לקבל משפחה אוהבת, בעל אוהב – כל אחת יכולה. הרבה פעמים אני שומעת נשים שמלינות על חייהן בגלל אירוע פעוט. זה לא נכון. לכל אחת יש את האירועים שלה, וכל אחת חווה אכזבות. מה שקובע זה הפרשנות שלך לאירועים האלה, וזה מה שאני מלמדת בסדנה – לפרש נכון את האירועים, כדי שהחיים שלנו יהפכו אותנו למאושרות".

לשאלתי מהם אחוזי ההצלחה של הסדנה עונה בולטון כי ב'תעצומות' אין אחוזי הצלחה, יש עבודת 'קילופים'. "כמו לקלף בצל – בהתחלה את מקלפת את הקליפה החיצונית, אחר כך את הפנימית יותר וכן הלאה. תעצומות הנפש נבנות תוך כדי קילוף השכבות האלה".

איך השכבות הללו באות לידי ביטוי בנפש שלנו? לדברי בולטון, במגננות שאנחנו בונים סביב החוויות שלנו בחיים. "אז נפגעת, אז מה? האם בגלל זה תעצרי את החיים שלך, ותתמסכני? יותר מדי פעמים אנחנו נותנות לעצמנו לשקוע בתחושת מסכנות, או לפתח תורה שלימה סביב המחשבה 'הוא פגע בי', 'הוא נגדי' – אבל האמת היא שזה הכל בראש שלך.

"אחד הכלים הכי גדולים שאני מלמדת בסדנת 'תעצומות' הוא שאף אחד לא נגדנו – אלא כולם בעד עצמם. תהיי גם את בצד עצמך, אבל מבלי להיות עסוקה כל הזמן באיך שאחרים לא בעדך. הם לא חייבים לך שום דבר, גם אם מדובר באמא או בעל. הרי גם הם מתמודדים עם קשיי החיים שלהם".

אבל זה סוג של לתת לכולם 'לדרוך' עליי, לא?

"בסדנאות, אני תמיד אומרת ש'אפשר לקחת ממך את הטייטל של מי את – אך אי אפשר לקחת ממך את מי שאת באמת'. את הרי יודעת מי את, אז בשביל מה את צריכה אישורים? להיות בצד של עצמך, זה אומר לא להתבוסס כל הזמן במרירות הזו של 'פגעו בי', 'לקחו ממני', 'הם נגדי'. הגיע הזמן שנלמד להשתחרר מהדפוסים האלה, כי הרבה פעמים הם תוקעים אותנו במעגל קסמים שיש לו השלכות שליליות על תחומים נוספים בחיינו".

לפרטים נוספים הקליקו על התמונה

למה התעקשה הקיבוצניקית החילונית שלא להשתחוות למורה היפני?

בולטון גדלה והתחנכה בקיבוץ יפתח שבצפון, להורים שהביאו עמם מטען מכובד של מסורת יהודית, והערכה לערכי היהדות. "אבל אני לא שמרתי אפילו כיפור", היא ממהרת לציין. "זה לא היה כדי להכעיס חלילה, אלא רק משום שלא הייתי מזוהה עם הדרך. ומה שלא האמנתי בו, גם לא יכולתי לקיים".

ועם זאת, רמת המוסריות שלה, כך מסתבר - באה לידי ביטוי כבר בגיל 17, ובניואנסים ה'דקים' ביותר של החיים. היא הייתה אז חלק מקבוצת מדריכים שנבחרו ללוות נוער עבריין מקריית שמונה. העובדת הסוציאלית שהנחתה אותם, אמרה שהם משמשים דוגמה טובה לנערים האלה, היות ולהם אין תיקים במשטרה על גניבה. אבל את בולטון זה הצליח להרגיז. בטון מתריס, שאלה את העובדת הסוציאלית: "נכון שאין לנו תיקים במשטרה, אבל מי אמר שאנחנו לא גונבים? אנחנו גונבים דובדבנים מהקיבוץ השני – למה זה כן מותר?"

"זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שיש משהו מאוד מוטעה בתפישה הזו, ושלא יכול להיות שאני 'הדוגמה הטובה'. להעמיד את כל האחריות הזו על הכתפיים שלי זה מאוד מסוכן, כי גם אני יכולה הרי לחטוא. ברמות אחרות אמנם, אבל מי אומר שזה בסדר? זו הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי תסכול מערכי החברה שעל ברכיה חונכתי".

הפעם השניה שגילתה בה ערכים סמויים שעליהם מושתתת הדת – הייתה במסגרת השירות הצבאי שלה בסיירת הדרוזים של עין יהב. "הרבה חברות שלי יצאו עם בחורים דרוזים, ואצלי זה היה חוק בל יעבור – לא עושה דברים עם גויים. נקודה. לא יוצאת איתם, לא אוכלת מהאוכל שלהם, ולא מדברת איתם. נכון שהייתי חילונית לחלוטין ולא שמרתי כלום – אבל זה היה אחד הגבולות הכי ברורים שלי".

גבול נוסף שכזה גילתה בה בולטון כשהייתה בת 22, וגרה בדירת שותפים שכורה בצפון תל אביב. החבר'ה בדירה שלה היו אז בעניין של לימודי תורת הזן, ותכננו יחד חופשה מיוחדת במנזר השתקנים. "אחרי כמה חודשים, הגיע לארץ מורה גדול מיפן והחבר'ה הצליחו לסחוב אותי לשיעורים שלו. לפני כל שיעור היינו צריכים לקוד קידה למורה, תוך כדי השתחוות בפניו – אני סירבתי בתוקף. 'אם הוא רוצה, אני יכולה לקוד קידה כשאנחנו באותו גובה ולא כשאני מתחתיו', התעקשתי".

ואיך הגיבו החברים שלך?

"אוייש, הם מאוד כעסו. האשימו אותי שאני מקלקלת את האווירה".

אבל למה בעצם לא להשתחוות – אם אין לך שום קשר עם הדת? מה עצר בעדך?

"נכון שלא קיימתי שום דבר שקשור ליהדות, אבל היה בי איזה חלק שלא הסכים לתת לי 'להחליק' לעולמם של הגויים, רוחניים ככל שיהיו. היה בי פחד סמוי שחלילה אישאב למקומות שלא אוכל לחזור מהם ליהדות. כן, גם עוד לפני שידעתי בכלל מה זו היהדות בשבילי".

"תודה רבה, אבל לא נראה לי שאני יכולה להיות דתיה"

חודשים ספורים לאחר בואו של המורה היפני, נסעו עמו החבר'ה שלה לסדנת ויפסאנה מיוחדת במנזר השתקנים – בימי הפסח. מיותר לציין שבולטון נשארה מאחור, בארץ. "כשהם חזרו, הם היו מאוד נלהבים ואמרו שכל מה שלמדו מגיע מהקבלה היהודית. אז התקבלה ההחלטה פה אחד – הם הולכים ללמוד קבלה אצל רב מסוים, והציעו לי לבוא איתם. אלא שאני דווקא החלטתי שאני הולכת למישהו אחר, למקובל אמיתי".

כך מצאה עצמה בבני ברק – צעירה חילונית ומפוחדת במדים צבאיים, שהמחשבה הראשונה שחלפה לה בראש היא שאם חלילה יאונה לה דבר מה רע על ידי 'הדוסים' – האזרחים שיראו אותה לבושה כחיילת יגנו עליה.

"עם המחשבה הזו בראש, ניגשתי בהיסוס לאישה החרדית הראשונה שפגשתי ברחוב, ואמרתי לה שאני רוצה ללמוד קבלה. 'אז תבואי אלינו. בעלי אומנם חשמלאי, אבל הוא מכיר רבנים שיכולים לעזור לך', אמרה לי". 

בעלה של אותה אישה היה בעל בית שקבע עתים לתורה. הוא לקח אותה לפונוביז', ולאחר מכן, במשך שנה שלימה, הסתובבה בולטון בשמנה וסלטה של העולם הליטאי. "התארחתי אצל המון משפחות בשבת, והכי ריגש אותי בשולחן השבת זה הזמירות ופרשת השבוע שהילדים סיפרו. האווירה המיוחדת הזו שחוויתי, עשתה בי שמות ולא יכולתי להירגע ממנה. אחרי שנה של אירוחים והתעלות רוחנית, אמרתי לכולם 'תודה רבה, אבל אני חושבת שאני לא יכולה להיות דתיה'".

למה אמרת את זה?

"בעיקר כי פחדתי. ידעתי שכך בדיוק אני רוצה לחיות, וכך בדיוק אני רוצה לראות את שולחן השבת שלי אבל המחשבה שבשביל זה אצטרך לשנות את החיים מהקצה לקצה – הפחידה אותי". ולמרות הפחדים, הקב"ה לא ויתר עליה. היא המשיכה את מגמת ההתחזקות בצעד איטי אך בטוח, ומהעולם הליטאי מצאה עצמה 'נסחפת' אל חב"ד – שם, כשהתוודעה לראשונה לכתבי הבעל שם טוב – הרגישה בבית. לאחר כמה חודשים הכירה את בעלה בשידוך, הם התחתנו והביאו לעולם שני ילדים.

כשאני שואלת אותה אודות הגעגועים לעולם הפרסום הנוצץ, אומרת בולטון חד משמעית: "אני לא מתגעגעת. יכולתי בקלות לחזור לשם, ואם הייתי נקראת לדגל – הייתי לוקחת חלק בתעמולה מקצוענית וחוצת יבשות, כדי לשפר את האופן שבו אנחנו מוצגים בעולם. שאיפה למצוינות, אמרתי כבר? אבל מה יכול להיות טוב יותר מלעשות הבדל משמעותי בחיי אנשים? לא מדובר בסיסמה חולפת של קמפיין, אלא במוטו שאנשים מסגלים והולכים איתו בחוויות החיים שלהם. השינויים שאני גורמת לאנשים לעשות במסגרת סדנת תעצומות – הם שינויים מהותיים שבאים לידי ביטוי בהסתכלות, בהבנה, בהעצמה שלי ושל ה' בחיי. כך שהגעגוע, אם ישנו – הוא לדברים הרבה יותר מהותיים מההצלחה שהייתה לי בעולם הפרסום".

לסיום, אני מבקשת מבולטון שתסביר לי מיהו לדעתה האדם שמסוגל להצליח בתחום האימון האישי. קוא'צר, היא עונה בנחרצות, זה אדם שמסוגל להתבונן על הבלגן שלך בחיים ולהגיד: 'בואי נראה עם מה אנחנו כן יכולים להתחיל'.

"החיים שלנו זה כמו שולחן מבולגן שיש עליו כל מיני דברים לא קשורים – כורכום, מחברות, כבלים, חצץ ומנורות לילה. מאמן טוב חייב להיות בעל לב נקי ומכיל, סלחן ובעל יכולת הקשבה פנומנלית כדי שיוכל להתבונן על כל הבלגן הזה מבלי להיבהל. אדם שיידע מה לעשות, ואיך להעמיד את המטופל על הרגליים. כמובן שתוצאה משביעת רצון תלויה בהרבה חסדי שמיים, אך לא פחות מכך -בהשתדלות של האדם עצמו".

לפרטים לגבי סדנאות "תעצומות" של רחל בולטון בבית הידברות: 073-2221300