"אבא שלי, הרב שלמה זלמן אויערבך"

22 שנים עברו מאז הלך לעולמו הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, מי שהיה אחד מגדולי הדור. ולמרות זאת, עד היום, כשהרב דוד אוסטרוף תלמידו מדבר עליו, קולו עדיין רועד והדמעות שוטפות את פניו בלי מעצור. "יש אנשים שעבורם עברו 22 שנה מאז, בעיני רוחי אני רואה אותו ומרגיש כאילו זה קרה אתמול", הוא מתאר.

הרב אוסטרוף, למד בצעירותו כבחור בישיבת "קול תורה", בה כיהן הרב אויערבך זצ"ל כראש הישיבה. במרוצת הזמן זכה להיות אחד מתלמידיו הקרובים ביותר של הרב, ואף שימש כנהגו האישי ושמשו בקודש. כיום הוא דבק בלימוד התורה ואף עוסק בזיכוי הרבים ובמסירת שיעורים במסגרות שונות. ועד היום, לא עובר שיעור שבו הוא לא מזכיר את מורו ורבו, ומדבר עליו בעיניים שקשה לפספס, יוקדות אהבה וגעגוע.

אז מי היה הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שהיום חל יום פטירתו? מלבד היותו ראש ישיבת "קול תורה" בשכונת בית וגן בירושלים, נחשב הרב שלמה זלמן אויערבך לאחד מגדולי הפוסקים בדורנו, שרבים מרחבי הארץ והעולם שיחרו לפתחו. ולמרות זאת, מלבד כהונתו כנשיא הארגון ארצי לטהרת המשפחה, כל חייו סירב לקבל עליו תואר נוסף. (הוצעו לו, בין השאר, רבנות העיר ירושלים, דיינות בבית הדין הגדול, ועוד)

על גדלותו של הרב הסכימו כל גדולי ישראל של אותה תקופה פה אחד. כך למשל, הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שהיה בעצמו אחד מגדולי הפוסקים בעולם התורה, התקשר אליו בקביעות לדבר איתו בענייני לימוד. גם החזון איש, ר' אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, החזיק ממנו רבות; וכאשר הגיע בחור מישיבתו של הרב אויערבך זצ"ל אל הסטייפלער, הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, על מנת להתייעץ אם כדאי לעבור לישיבה אחרת, התבטא הרב במילים: "כיצד אתה יכול לעזוב את הארי שבירושלים?".

"הרב היה אדם של מעשה", מספר עליו הרב אוסטרוף. "אמנם היו לו כישרונות לא נורמאליים, אבל הוא לא היה אדם שהכל בא לו בקלות. על כל מידה טובה שהיתה לו, על כל ידיעה שהיתה לו בתורה – הוא התייגע בעמל רב. ובגלל זה אני יודע ואומר עד היום, שכל אחד יכול להגיע למדרגות האלה, כל אחד שירצה באמת. כי ראיתי את זה במו עיני. רבי שלמה זלמן אויערבך בנה את עצמו להיות אדם כזה, על אף ודווקא בגלל הניסיונות הקשים שעבר בחייו".

בין הניסיונות האלה, נמנים ימי ילדותו, שעברו עליו בירושלים בתקופה שהיתה אחת מתקופות העוני והדחקות הקשות ביותר שידעה העיר. עד כדי כך היה גדול הרעב, שכדי להזין את עצמם בסידן נהגו תושבי העיר לקלף את הקירות ולאכול מהם את הסיד. בביתו של הרב אויערבך, שהיה אז ילד, חילקה אימו ביצה אחת לחמישה ילדים(!), או הכינה קציצות מצמח החוביזה, המשמש למאכל בהמה. ברגישות מופלאה לזולת שפיעמה בו כבר אז, הרב אויערבך הילד, נהג תדיר לוותר על ארוחותיו לטובת אחיו הרעבים- בלא ידיעתם של הוריו.

את רעבונו, נהג להשביע בלימוד התורה. אביו, הרב חיים יהודה לייב אויערבך זצ"ל, שכיהן כראש ישיבת המקובלים "שער השמיים", לא ידע את נפשו מצער על הרעב של בני המשפחה והעיר כולה, ובפרט על בנו זה. מנגד, ידע, כי הדבר הכי גדול שיוכל לעשות כדי לשמח אותו הוא ללמד אותו תורה. ואכן, כשהיה לומד היה מאושר, על אף כל החסרונות הגשמיים מהם סבל.

עוד מספר עליו תלמידו, שהוא היה גאון גדול ובעל שכל חריף, שהבין מאוד גם במורכבות של מכאניקה, מה שעזר לו לפסוק ברבות השנים ולהפוך לבר סמכא בעניינים טכנולוגיים ורפואיים, כמו הפריה מלאכותית, חשמל בשבת, ועוד.

בתוך כך, בצעירותו, נפוצה פעם השמועה כי הגיעה המכונית הראשונה לירושלים, וכולם ציפו לראות אותה בכיליון עיניים. "גם הרב רצה לראות אותה", מתאר הרב אוסטרוף, "אבל מסיבה אחרת לגמרי. הוא רצה לראות איך היא פועלת מבחינה מכאנית, כדי שזה יעזור לו להבין סוגיות הלכתיות סבוכות ולהכריע בהן. אבל בסופו של דבר, הוא חישב את הזמן שיצטרך לבזבז לשם כך, והחליט שזה זמן רב מדי של ביטול תורה, ושבפעם אחרת בין כך כבר ייצא לו מתישהו לראות אותה".

גם כשבגר ונישא, ימים רבים מחייו של הרב אויערבך היו מלאי תלאות. לדאבון הלב, שלושה מילדיו לא זכו להעמיד צאצאים, והרב כאב את כאבם כל חייו. אחד מבניו אף נפטר בנסיבות טראגיות, כשנדרס למוות בידי אוטובוס בתאונת דרכים לפני כ-17 שנה, והוא אב לחמישה ילדים.

אולם למרות כל זאת, הרב אויערבך תמיד זרח והאיר לכל. תמונתו המוכרת, מעידה יותר מאלף מילים, בתמצית, על האדם שהיה. "היתה לו אהבת ישראל לא רגילה", מעיד עליו הרב אוסטרוף בדמעות. "הוא תמיד נהג כבוד בכל אדם, לא משנה מי הוא היה. תמיד האיר פנים, ואף פעם לא חשב על עצמו, תמיד רק על האחרים. מאחורי החיוך שלו הוא אמר פעם ש'אם יפתחו את הלב שלי יגלו כמה הוא שבור', אבל זה מעולם לא שינה את העובדה שעל הפנים שלו תמיד ניכרה שמחה אדירה".

באחת הפעמים, מספר הרב אוסטרוף, ישבה קבוצת תלמידים נבחרים ולמדה עם הרב, כשלפתע הגיח נער צעיר ומבויש כבן 17, עטור בכיפה קטנה לראשו, וביקש ברכה מהרב להצלחה בבגרויות. "הרב ביקש מאיתנו להשאיר אותו לבד עם הבחור הצעיר, ובנועם ובלבביות אינסוף דיבר איתו במילים רכות ועדינות, חייך אליו את חיוכו האבהי ובירך אותו להצלחה. היה ניכר שהנער הוקסם ממנו ממש, ואפילו התרגש, וגם כשיצאנו מבית המדרש הוא עוד ליווה אותנו כברת דרך, ואחר כך נופף בידו לשלום בהתרגשות לרב. הרב בתגובה, בענוותנותו, למרות שהיה אחד מגדולי הדור, נופף לו באהבה רבה בחזרה".

עוד הוא מספר, כי באחד הימים נפצע אנושות אחד מתלמידיו כתוצאה מדריסה של נהג ערבי. הרב הקפיד לנסוע לבית החולים בו אושפז ולבקרו שם לא פעם. "בפעם הראשונה שזה קרה, הוא נכנס לחדר והבחור היה ישן. הרב ביקש בכל תוקף שלא להעיר אותו, כי אסור להעיר חולה שישן, מחשש למצבו. אבל הרופא ידע היטב כמה זה ישמח את התלמיד החולה, ולהפך, יעזור למצבו להשתפר, והעיר אותו מיד. הבחור היה מכוסה בצינורות ומכשירים מכף רגל ועד ראש ולא יכל אפילו לדבר או להזיז איבר מאיברי גופו, אבל העיניים שלו אמרו הכל. הן זרחו כשהוא ראה את הרב אויערבך, וגם הדופק שלו קפץ פתאום פלאים מהתרגשות. הרב עמד דקות ארוכות סמוך למיטה שלו, חיזק ועודד אותו. היה קשה לפספס את האהבה והדאגה העמוקה שהוא רחש לו.

"כשיצאנו, הוא אמר לי: 'אתה רואה כמה זה שימח אותו? חייבים לחזור שוב'. הפעם הבאה שחזרנו, היתה לאחר לוויה שהתקיימה בבית וגן. הרב היה מאוד עייף, אבל לא ויתר על ההזדמנות לבקר שוב את התלמיד שלו. כשפסענו במסדרון בית החולים, עוברים ושבים רבים זיהו אותו ואמרו לו שלום, והרב חייך לעומתם במאור פנים, כפי שחייך לכל יהודי, אבל הסתכל עליי ואמר לי בענווה: 'אבל למה הם אומרים לי שלום? אני לא מכיר אותם'. הוא מעולם לא הבין שכולם מכירים אותו כגדול הדור, ולא החזיק מעצמו משהו. מעולם".

גם כשהרב אוסטרוף נזכר בתפילה של רבו, הקול שלו נשבר. "הוא היה מתפלל כילד לפני אביו. במתיקות, בנועם, באהבה, מילה במילה. פעם כשהיינו בבית החולים והלכנו לבקר את התלמיד שלו שאושפז, הוא היה שליח ציבור בחזרת הש"צ. והרופאים, שהיו רגילים במניין מהיר של בית חולים מפאת הדחיפות, פשוט נדהמו מהתפילה שלו".

הרב אויערבך נפטר בכ' באדר התשנ"ה, ובהלווייתו ההמונית, בה השתתפו למעלה מ-300,000 איש, דומה שלא נשארה עין אחת יבשה. כל אחד מהנוכחים הרגיש כאילו איבד אב ממש, ואכן, עם ישראל איבד את אחד הרועים המשמעותיים והחשובים להם זכה.

לבד מילדיו, כולם דמויות ידועות בעולם התורה, גם רבים מתלמידיו נחשבים לתלמידי חכמים ורבנים חשובים. ביניהם נמנים הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, רבה של תל אביב, אביו של הרב הראשי לישראל ומי שכיהן בעצמו כרב הראשי לישראל בעבר; הרב יהושע ישעיה נויבירט זצ"ל, מי שחיבר את הספר "שמירת שבת כהלכתה", ונודע כפוסק חשוב בתחום השבת; הרב אביגדר נבנצל, רבה הנודע של העיר העתיקה; הרב מרדכי גרוס, המכהן כאב בית דין של בד"ץ חניכי הישיבות; וכן הלאה והלאה.

"הרב אויערבך היה לי קרוב יותר מאב ואם", מסכם הרב אוסטרוף ודמעות ממלאות את עיניו. "הייתי לידו ברגעיו האחרונים, וכל חייו אהבתי אותו אהבת נפש. עם זאת, היתה לי גם יראת כבוד עצומה כלפיו, ועד היום, מהרגע שהוא נפטר לבית עולמו, אני מרגיש שאיבדתי לא רק רב ומורה דרך, אלא גם אבא ממש. הוא היה רך ואהב כל אחד מאיתנו אהבת נפש, אבל גם ידע לחנך אותנו כשצריך. לימד אותנו איך לחשוב, איך ללמוד ואיך להתנהג כבני תורה. אבא, פשוט אבא".