ופניהם איש אל אחיו: כל המבקש רחמים על חברו נענה תחילה

אחד מכלי המשכן שחכמי הלב עמלו על בנייתו, היו הכרובים.

ה"כרובים" היו נראים כשתי דמויות בעלות כנפיים, עם פני תינוק, אחד בדמות זכר ואחד בדמות נקבה, פניהם פונים האחד מול השני עם נטייה כלפי מטה – כלפי ארון הברית, וכנפיהם מופנות כלפי מעלה.

על הכרובים כותבת התורה כך: "וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות לז, ט).

הרחבנו בעבר בהרחבה בסמליות של צורת הכרובים, ונוסיף כעת רעיון המובא בספר "תפארת שלמה".

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

פרישת כנפיים כלפי מעלה, מרמזת על עניין התפילה. הרעיון של נשיאת כפיים מוזכר פעמים רבות בתורה בהקשר של תפילת האדם לבוראו - "אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל השם" (שמות ט, כט), "וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל השם" (שם לג) ובמקומות נוספים. על האדם לשאת את כפיו בתפילה לבורא עולם כדי שיצליחו דרכיו, אולם התורה מרמזת על דרך מיוחדת, בה התפילה הופכת לעוצמתית יותר, והיא: "ופניהם איש אל אחיו". על האדם לעורר רחמים בתפילתו לא רק על עצמו, אלא גם על חברו.

ידועים דברי חכמים: "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה" (בבא קמא צב.). כלומר, אם אדם מתפלל עבור חברו, והמתפלל עצמו זקוק לאותה ישועה עליה הוא מתפלל עבור חברו, הוא נענה תחילה. המקור לכלל זה הוא ממספר פסוקים, אחד מהם הוא: "וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב, בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" (איוב מב, י).  

מדוע זה כך? רבינו ניסים (הר"ן) בדרשותיו, מבאר זאת כך: כמו צינור שדרכו עוברים מים מהמעיין אל השדות, אשר לפני שהמים משקים את השדות, הצינור הוא הראשון לקבל תועלת המים, כך מי שמתפלל שיתברך חברו, הרי המתפלל כאותו צינור, שהוא מקבל תחילה את הברכות.

יש לכך הסבר מהותי:

בורא עולם מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה. כאשר אדם יוצא מה"אגו" האופף אותו, פונה מעיסוקיו ומעורר רחמים עבור חברו, במידה כנגד מידה, גם בורא עולם "פונה מעיסוקיו", מאזין לקול תפילת אותו אדם, וממלא את משאלות ליבו.

בשבת קודש, מתפללים אנו לבורא עולם: "ממקומו הוא יפן ברחמים, ויחון עם המיחדים שמו" (סדר קדושה). אנו מבקשים מבורא עולם שייפן ממקומו ויחון את עמו. כיצד בורא עולם מגיב על כזו תפילה? אם אתם – בני, תפנו ממקומכם ותדאגו גם לרווחת חבריכם, גם אני יפנה את פני אליכם.  

זהו הרעיון הטמון במילים "ופניהם איש אל אחיו". כשאדם פורש כפיו כלפי מעלה ותוך כדי כך הוא פונה אל אחיו ומתפלל גם עליו, אזי תפילתו מותירה רושם.    

על האדם לשאת כפים ולזכור שהכל בגזירת עליון, וכפי שמרמזת הפרשה בפסוקים המצווים על מצות השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (לה, ב). נשים לב שהתורה לא אומרת "תַעַשה מלאכה" (בניקוד פתח), אלא "תֵּעָשֶׂה" (בניקוד צֵירה), מלשון שהמלאכה נעשית מאליה. גם במקום אחר כתוב: "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה" (לה, ב), שוב, בניקוד צֵירה, מלשון שהמלאכה נעשית אליה. מה פשר הדברים?

יש בכך רמז. רק מי שמאמין באמונה שלמה שהפרנסה מוקצבת לכל אחד מן השמים, יכול לנוח בשלווה ביום השבת. מי שחושב שההצלחה תלויה רק בריבוי ההתעסקות במלאכה, בוודאי מוטרד כל הזמן מן המחשבה, שחיוב שמירת השבת מצמצם את אפשרויותיו להרבות בפרנסה, ולאדם כזה קשה לשמור את השבת. לכן בא הפסוק ואומר: "תיעשה מלאכה", לאמור: אל תעלה בדעתך, אדם, כי אתה בעצמך עושה את המלאכה, אלא דע, כי כל הברכה במלאכה היא מאת הבורא.

כאשר אדם חי כך – עם ידיים פרושות כלפי מעלה ובידיעה שהכל מאתו יתברך, יכול הוא לחיות בשלווה, בפרט ביום השבת.