שו"ת תזונה

שלום וברכה. להלן ציטוט מתוך רמב"ם, הלכות דעות פרק ג, הלכה ב: צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד.

לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור, אלא יאכל דברים המועילים לגוף - אם מרים אם מתוקים - ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך. כיצד, מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין, כעניין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו, ושותה מי העולשין אע"פ שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם, הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתייה (...) אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה, שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן (...) מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה".

רמב"ם הלכות דעות, פרק ד הלכה א: הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים, ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהא נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד".

 

שלום וברכה. אם אין לתוסף טעם טוב, הדבר מותר.

שלום. דיאטה ברמה שלא תביא את האדם לידי חולשה וחולאים - מותרת.האם ראוי לשמור על דיאטה בשבת, כשמצד שני יש את העניין של עונג שבת?

שלום וברכה. אם אין סיבה בריאותית, ראוי להימנע משמירת דיאטה בשבת. 

שלום רב. אם זה תלוי בנו, מדוע הם לא חיים לנצח? האם הכל שאלה של שמירת איכות החיים? אלא ודאי שיש קיצבה לחיי האדם, וכמו כל פעולה שהאדם עושה - בכוחה להייטב עמו ולזכות אותו לטובה. אדם השומר על גופו מייקר את המתנה שקיבל, וממילא זכאי לחיות את המירב שהוקצה לו. אדם שלא שומר למעשה מזלזל במתנה שניתנה לו, ומימלא לא ראוי למצות את חייו, וכל מחלה מעוררת דינים וכניסה למבחן. כך נשקלים ביתר דקדוק מעשיו, והאם זכאי להבריא וכו.