'תרופת פלאים' לרווקות? אין דבר כזה

לא ברור מאילו מניעים בדיוק - כסף, תהילה או סתם רצון תמים לשים את הקלפים על השולחן - אולם נדמה שבאחרונה, עולם הרפואה לא מפסיק לייצר לנו 'פתרונות פלא' למחלת הסרטן. רק לפני שבועות אחדים יצאה הקהילה הרפואית-מדעית בהכרזה כי נמצא טיפול חדשני ומבטיח, שבכוחו לעזור לכ-98% מחולי הסרטן. מיד לאחר מכן, כפטריות אחרי הגשם, החלו לצוץ ברשת פרסומים מפרסומים שונים אודות תרופות בעלות סגולות רפואיות פנומנליות שהמסר שלהן אחד הוא: "תשתמשו בי, והכל יעבור".

כך למשל, פרסמנו לפני כשבוע ידיעה על מדען רוסי, חריסטו מרמרסקי, שהמציא מרקחת טבעית, וכעת הוא טוען שהחומרים שמרכיבים אותה - הם הם השילוב המנצח שיכניע את הסרטן. המדען מיהר לפרסם את אופן הכנת המרקחת כולל כמויות מדויקות, וכצפוי - הרשת השיבה לו כגמולו, ומיהרה להפיץ את הידיעה לכל עבר, כמו הייתה אבקנים קטנים בפיהם של חרקים ויראליים, חובבי מתיקות. 

לפי רמת ההתייחסות של אתרי אינטרנט ובמות תקשורתיות בארץ ובעולם לנושא - ניתן להסיק כי זה לא הולך להסתיים בקרוב. למעשה, זה רק מתחיל. הבוקר, בעודי נוברת ברשת בחיפוש אחר אייטמים מרתקים - נחשפתי (כמה מפתיע) לפרסום נוסף: גרגירי יער בשם  Fontainea picrosperma שמוצאם הוא מצפון אוסטרליה, והם למעשה גדלים רק שם. 

במשך כמה שנים נעשתה על הפרי עבודת מחקר מעמיקה, וכעת מכריזים המדענים כי הצליחו לייצר תרופה לריפוי הסרטן מזרעי הצמח, שבעגה המדעית נקרא שמו 'עץ הבלושווד' (באנגלית:  Blushwood).

בתחילה ניסו המדענים את התרופה על בעלי חיים שסבלו מסרטן, ולאחר מכן גם על חולה מקומית שהביעה את רצונה להיות 'שפן הניסיונות' של החוקרים, אבל הם מצדם - לא ממהרים לנסות את הטיפול על חולים אחרים. ויש לזה סיבה: לדבריהם, הבולשווד הוא עץ שקשה מאוד לגדל אותו, ובשל כך - נדיר למצוא אותו. 

הכל טוב ויפה, אבל שאלות רבות בסיפור הזה, עדיין נותרות ללא מענה: אם וכאשר ימצאו המדענים דרך לייצר אותו בצורה מלאכותית (שזה מה שהם עושים כעת) - מי יזכה ליהנות מה'פירות' לפני כולם? ומי ערב לכך שהתרופה אכן תועיל בשלביו המאוחרים של הסרטן, ולא רק בשלביו המוקדמים - כפי שנוסה עד כה? וגם כאשר כבר יוכרז הטיפול הזה, כמו גם כל קודמיו, כמבטיח - מי אומר שהוא יצליח לרפא את כל סוגי הסרטן? ומה בנוגע להיררכיה בין המדינות, ובתוכן - שבמידה רבה קובעת מי יזכה ליהנות מה'שלל'?

פרי עץ הבלושווד

בקיצור, המגמה מובנת. אבל זה רק צד אחד של העניין. אני דווקא רוצה לדבר על הצד השני שלו, ולשאול שאלה מהותית הרבה יותר: בין כל ההבטחות והנוסחאות, המרקחות והשיקויים, השקרים והאמיתויות - האם עצרנו רגע לחשוב מי באמת נמצא מאחורי 'מסך' המחלה? בידיו של מי נמצא המפתח לבריאות ולאושר שלנו?

אני לא מחדשת כאן שום דבר, זה ברור לי. ועדיין, נדמה שמפעם לפעם אנחנו צריכים תזכורת 'מצלצלת', לאו דווקא בצורת סטירה - כדי לצאת מהלופ הזה של לנסות את כל הסגולות בעולם, מתוך מחשבה ש'אולי זה מה שיעזור לסבא, לדודה ולשכן שלנו'.

הכתובת על הקיר, והיא צועקת להכרה: אין עוד מלבדו. אז לאחד זה 'נוגע' בבריאות שלו, ולאחר (כמוני, למשל) - בשידוך שהוא עוד לא מצא. לפלוני בצער גידול בנים ולאלמוני בפרנסה בדוחק. בשורה התחתונה: כשאנחנו נמצאים בצרה, הרבה פעמים אנחנו בוחרים בדרך של השתדלות יתר, וקצת שוכחים שיש כאן מי שמנהל את העולם - זה שלנו, וזה שמחוצה לנו. הוא הרופא לכל מכאובינו ותחלואינו, ובידיו 'פתרונות הפלא' שאנחנו תרים אחריהם השכם והערב. 

וזו בפירוש לא הדרך. 

נכון, צריך לעשות את ההשתדלות שלנו ולנסות. לקחת את ה'תרופות', ולציית לרופאים/השדכנים - שנשלחו אלינו כשליחים. אבל... ויש פה אבל גדול... לא לשקוע בזה יותר מדי, עד כדי כך שאתה בכלל שוכח מי הביא אותך לשם. 

המטרה: לעבוד את ה'. בין ב'חולי' בין בבריאות 

לאחרונה זכיתי להכיר אדם בעל פנימיות מדהימה, שאחרי כמה שיחות - שטח בפניי אמת קצת כואבת על המצב שלי - בחיים בכלל, ובשידוכים בפרט. בתחילה, לא רציתי להאמין שמה שבאמת 'תקע' אותי בשידוכים למשך 12 שנה מחיי, הוא אני בעצמי ('הודות' לדפוס חשיבה לקוי בעיקר). כשהוא התחיל לדבר אמונה, ראיתי כמה אני עוד רחוקה ממנה. כמה יש לי עוד ללמוד...

ושם, Out of no where נזכרתי בכל אותם שדכנים ושדכניות, שבמשך שנים ניסו למכור לי 'תרופות פלא' למצב שלי. "תעשי דיאטה", "תעברי לעיר אחרת", "תשני שם", "תעשי תענית דיבור", "תעשי גלגולים בשלג", "תחצי את הים", "תשתי נענע", "תאכלי פטרוזיליה", ומה לא? בלהט מירוץ החיפוש הקדחתני אחר בן הזוג שלי, כמעט ושכחתי את הדבר הכי חשוב: לעשות קצת מקום לעצמי, בתוכי. 

"תאהבי את עצמך", "תפנקי את עצמך", "תגידי תודה על מה שיש לך", "תאמיני בך", "תסלחי לעצמך" - אלו דברים ששמעתי רק מפיהם של יחידי סגולה ממש. ואני לא מאשימה אותם, כי להיות במקום המשפיע הזה - הוא תהליך פנימי שדורש הרבה מאוד זמן עבור כולנו. להיות במקום הזה זה אומר להסכים להודות שגם את יכולה לטעות בזה שאת נשענת על כל מיני פתרונות פלא, מאשר לעשות עם עצמך עבודה אמיתית וכנה, פנימית ופעמים רבות גם כואבת. 

"הבעיה שלך היא שאת מסרבת להרפות ממה שאת מכירה, ומפחדת לפתוח את עצמך לדברים חדשים", אמר לי אותו אדם. ואתם יודעים מה? עם יד על הלב, הוא צדק. בראש שלי היו יותר מדי 'תבניות' חשיבה מסודרות, על איך הזיווג שלי צריך להיראות. 

במשך שנים - עוד לפני שפגשתי אותו כבר 'ידעתי' איך הוא אמור לדבר, ממה הוא אמור לצחוק, מי יהיו החברים שלו, מה תהיה מנת המשכל שלו, מאיזו עדה, ועוד כהנה וכהנה 'שגעונות' ככל העולה על דמיונכם. "ומי אמר שכך בדיוק צריך להיות? מי אמר שגברת שירה כהן מכירה את עצמה לפני ולפנים? אולי יש מקום, קטן אפילו, להפתיע אותך?", שמעתי את הקול המהדהד בתוכי, הרבה אחרי שהשיחה שלנו הסתיימה. 

למעשה, מאז הקול הזה הולך איתי לישון, ומקיץ איתי בבוקר. 

הוא לא עוזב אותי לרגע, והוא יודע בדיוק איזה מסר ברצונו להעביר. "תפסיקי לסמוך על 'פתרונות פלא'. אין קיצורי דרך למי שמבקש לעבוד את ה'. למי שמבקש לעשות רצונו יתברך, בלי קשר לשום דבר. למי שמבקש לקנות לו עוד פיסה קטנה של אמונה, בעולם הזה. ולא, אל תנסי אפילו לשכנע אותי שזה קשור לזיווג שלך. כי שנינו יודעים שזה לא. אז מה כן? לא יודע מה כן. חשבונות שמיים, ניסיון באמונה - הכל יכול להיות. תרפי ודעי שיש מי שעומד מאחורי 'פתרונות הפלא' האלה ולוחש לך: 'יוהו, שירה, זה רק אני שיכול לעזור לך. שכחת?'".

אין פתרונות פלא, למי שמבקש להתרפא באמת. כי הרפואה מתחילה קודם כל, לפני הכל, בדעת. 

וזה ההבדל בין אדם חולה (בין אם במחלה פיזית, ובין אם במחלה רוחנית) לבין אדם בריא ומאושר. 

לעתים, הרצון למצוא ולהימצא לישועה כל כך גדול - עד שאנחנו שוכחים (ואני אומרת את זה קודם כל לעצמי) שהמטרה היא בכלל לא להיות בריאים/נשואים/עשירים וכו'. ארחיק לכת אסתכן ואומר שהמטרה היא גם לא להיות מאושרים. המטרה היא אך ורק - לעבוד את ה', נקודה. כל הפסיקים והרווחים שיש לפני ואחרי המילים האלה, הן תוספות שלנו ותו לא. 

הם ה'סיפורים' שאנחנו מספרים לעצמנו שכך צריך להיות. אבל מי אמר ש'דווקא' התרופה הזו - היא היא שתשים קץ למכאובינו? אולי דווקא ההרפיה, כמו שנאמר 'הרפו ודעו כי אני ה'' - היא זו שתביא את הרפואה, הזיווג, הפרנסה ושאר הישועות שאנו נצרכים להן?! ושוב, אין הכוונה כאן להרפיה מתוך ויתור, ייאוש או חלילה חוסר אמונה. הרפיון הזה שייך לדור אחר, עליו מספרת פרשת 'בשלח' במלחמת עמלק ש"רפו ידיהם מן התורה".

אני מדברת על הרפיה מסוג אחר לגמרי. 

הרפיה שכמוה כידיעה ברורה כאור השמש, שאנחנו בידיים הכי טובות שיש. הכי מבינות, הכי מעניקות, הכי מרפאות והכי משלימות. בידיים האלה, אין סיכוי ש'ניפול בין הכיסאות' לטובת ישועה של מישהו אחר, אין סיכוי שתרופה יקרה ונדירה תילקח מאיתנו לטובת אילי הון - ואנחנו נשאר עירום ועריה, ללא כלום חלילה. 

כי הידיים האלה הן שנשאו אותנו בכל ההריונות (הם הגלגולים), והן שמטפלות ואוהבות עד לרגע זה ממש. 

אז מי צודק?

הבחירה בידינו למי לתת את המושכות אל הישועות שלנו - בידי בשר ודם, או בידי האחד והיחיד שעוד מאמין בנו, שעוד מאמין שגם המצב הזה יכול להשתנות. 

אני את הבחירה שלי עשיתי. ואתם?

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il