אין מקום רחוק

בשנת 1863 החל ז´ול ורן – אחד הסופרים הגדולים – במיזם שאפתני מיוחד במינו. הוא לקח על עצמו משימה אדירת מימדים, והיא – לחזות את המאה הבאה.

בשנת 1863 מלכים וקיסרים עדיין משלו באימפריות עתיקות ואיכרים עניים עבדו בעבודת כפיים מפרכת בשדות. את ארצות הברית סחפה מלחמת אזרחים הרסנית, והמצאת הקיטור רק החלה לחולל מהפכה ברחבי העולם. אבל ז´ול ורן "חזה", שבפריס - בשנת 1960 - יהיו גורדי שחקים מזכוכית, מיזוג אוויר, מעליות, רכבות מהירות, מכוניות ממונעות בדלק, פקסים, ואפילו משהו הדומה לאינטרנט. הוא תיאר בדיוק שלא ייאמן את החיים בעולם המודרני.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1865 ורן כתב חיבור בשם "מן הארץ אל הירח", בחיבור זה הוא חזה בדיוק כמעט מושלם, את פרטי המשימה שהתרחשה כמאה שנים מאוחר יותר, המשימה בה נשלחו אסטרונאוטים לירח, בשנת 1969.

ברור הוא שבמסגרת זו אין אנו עוסקים בחיזוי הפיזיקה של העתיד. אנו עוסקים בדבר שהוא הבסיס לכל – בגילוי היכולות המדהימות שקיימות אצלי, אצלך, אצלכם ואצל כולנו... לא תמיד צריך להשקיע זמן וכסף על סדנאות קואצ´ינג כאלו או אחרות כדי לקבל העצמה אישית, ניתן פשוט לעיין בספר התורה...

* * *

פרשיות "ויקהל – פקודי" (אשר על פי רוב מחוברות ביניהן) עוסקות בתיאור הקמת המשכן בפועל. בעוד שבפרשיות הקודמות כתבה התורה את ציווי האלוקים למשה על המשכן וכליו, בפרשיות אלו מתוארת העבודה וההקמה בפועל.

ישנו פסוק מדהים, אשר לאחר התבוננות נוספת בו, ניתן לקבל ממנו כמויות של אמביציה, חזון ושאיפה, שאנו – בני האדם – כל כך זקוקים להם. הנה הפסוק לפניכם: "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה, ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת השם למלאכת אהל מועד, ולכל עבודתו ולבגדי הקודש" (שמות לה´, כ´ – כא´).

נראה פסוק "פשוט", אה? הבה נצא למסע.

משה מסיים לצוות את בני ישראל על הקמת המשכן, והתורה מציינת שמייד וללא כל שהות - "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה, ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת השם" – בני ישראל ראו זאת כזכות ליטול חלק במיזם זה, והם הזדרזו לקיים את רצון הבורא.

הרמב"ן בביאורו לתורה על פסוק זה, מעיר את תשומת ליבנו, שהפסוק מדבר על שתי קבוצות אנשים. הקבוצה האחת היא "כל איש אשר נשאו ליבו". והקבוצה השנייה היא "וכל איש אשר נדבה רוחו אותו". זאת אומרת, יש את כלל בני ישראל, נדיבי הלב, אשר תרמו משלהם את חומרי הגלם עבור המשכן וכליו, ויש את הקבוצה הנוספת – אלו העוסקים במלאכה בפועל - בוני המשכן, טווי יריעות העיזים, טווי בגדי הכהונה, פסלי וצורפי הזהב והכסף וכל שאר המלאכות אשר הצריכו חכמה ומיומנות מיוחדים.

שתי קבוצות אלו הביעו נכונות מיידית, אלו הביאו את חומרי הגלם, ואלו הביאו בנוסף לחומרי הגלם גם את עצמם כדי לעבוד בבנייה עצמה.

הזכרנו בעבר ונדגיש זאת שוב, שעבודת בניית המשכן על כל פרטיו דרשה חכמה יתירה ומיומנות מיוחדת, לא לחינם התורה קוראת לעוסקי מלאכת המשכן "חכמי לב", רק בעלי חכמה יכלו להתעסק במלאכה עדינה זו. התורה חוזרת על כך פעמים רבות, למשל: "מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן, בתולעת השני ובשש ואורג, עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות" (שמות לה´, לה´), וכן בפסוק נוסף "לחשוב מחשבות ולעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ, לעשות בכל מלאכה" (שמות לא´, ד´ – ה´) – המלאכה הייתה מאוד עדינה והצריכה חשיבה לא פשוטה.

וכאן מגיעה שאלה גדולה.

מהיכן היו לבני ישראל אנשים בעלי אומנויות? הלא במשך מאות שנים הם היו עם של עבדים, עוסקים בבניה, בטיט ובלבנים, בסחיבה ובמלאכות כפיים המצריכות עמל רב, והנה משה מבקש אנשים שיעסקו במלאכות כל כך עדינות - "במלאכת מחשבת". מהיכן היו להם אנשים בעלי מוטוריקה כזו עדינה? באיזה אסכולה הם למדו את המלאכות העדינות הללו? נדמיין לעצמנו אדם שהתעסק רוב חייו בקידוחי אדמה וסלעים, האם בסוף ימיו יוכל להתעסק בצורפות או ברקמת משי? מן הסתם שלא, אדם כזה איבד את החוש המוטורי העדין...

בנוסף, כל שנות שהותם במדבר הם לא היו זקוקים לתפור בגדים, שהרי התורה מעידה "שמלתך לא בלתה מעליך זה ארבעים שנה" (דברים ח´, ד´), וכמו שכותבים חכמים במדרש שענני הכבוד היו שפים ומגהצים בדרך נס את בגדיהם מידי יום, אם כן הם לא היו מיומנים בתפירת בגדים...

איך ייתכן שאנשים מבני ישראל הסכימו לקחת על עצמם משימה שאין להם בה שום מושג?

שתי מילים נותנות את התשובה – "ויבוא כל איש אשר נשאו ליבו". נשיאות לב היא המפתח להצלחה, וכך כותב הרמב"ן בביאורו לתורה על פסוק זה: "וטעם אשר נשאו ליבו" – פירוש, מה עניינה של נשיאות הלב בקשר לבניית המשכן? "כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי השם לבוא לפני משה לומר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר". נרחיב בדבריו.

בדרך כלל כשמציגים בפני אדם משימה כבדה שמעולם לא התנסה בה, הוא מרים ידיו ואומר לעצמו - אין לי שום צ´אנס לעמוד בה, עזוב... באה התורה ומלמדת אותנו שלא זו הדרך. אל לו לאדם  להרים ידיו בייאוש, ההיפך, עליו להיות "נשוא לב", הנה, מתוך בני ישראל היו כמה שנשאם ליבם והם באו למשה בעוז ובביטחון ואמרו - אנחנו נעשה את כל אשר אדוני דובר! לא היה להם פחד ולא חשש שמא הם לא יוכלו לעמוד במשימה, אלא ליבם גבה בדרכי השם, הם ידעו שאין גבול ואין תכלית למה שיש בכוחו של אדם לעשות. עצם הביטחון של האדם שהוא יכול ומסוגל, מוביל אותו אל ההצלחה...

נצטט את דבריו המדהימים של רבי ירוחם הלוי ליבוביץ, בספרו "דעת תורה" (כרך שמות, בתחילת פרשת ויקהל – פקודי): "אם תסתכל באדירי עולם, כל העשירים הגדולים, הנם רובם ככולם באו לשיא עלייתם כי אם רק הודות ליוזמתם הכבירה. איש חסר יוזמה, לא ייתכן לו בשום אופן לעלות אל על. סימן מובהק הוא באדם, איש בעל יוזמה בחון ומודע כי הוא ממין חומר הגדולים הוא, והמעפילים לעלות - אל ראש ההר יגיעו! ואם אינו בעל יוזמה, כי אז תבחן וודאי כי הוא ממין השפלים והננסים הוא, ואשר במצב זה כבר כן יישאר בלתי ספק".

רבי ירוחם מביא את המשל הידוע מן הנמלה. שלמה המלך פונה בספרו אל אותו אדם עצל, והוא מפנה אותו לסדנת חריצות אצל הנמלה, כדי שילמד ויחכים מדרכיה וכך יוכל למצוא מזור לעצלותו. וכך אומר שלמה: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" (משלי ו´, ו´). במה התייחדה הנמלה שדווקא היא יכולה לשמש כמודל לזריזות עבור העצל? התשובה מובאת בדברי חכמים במדרש (דברים רבה ה´, ב´). נמלה ממוצעת חיה חצי שנה (כך כותב המדרש). כמות האוכל שהיא זקוקה לאורך כל חייה הוא לא יותר מכמות של חיטה ומחצה. נו, נשאל כל ילד כמה תבואה היא אוספת ואוגרת, היא הרי לא נחה לרגע, בימות הקיץ ובתקופת הקציר היא אוספת ואוגרת כמויות בלתי נתפסות של גרגירי תבואה וכל דבר מזון, כדי שהיא תוכל להזין את עצמה בחודשי החורף - כשהיא ספונה עמוק בקינה.

הנמלה לא חושבת על המוות, היא איננה מסתפקת במה שהיא כבר אספה, ועם כוחותיה הפעוטים והדלים היא אוספת ואוגרת הרבה יותר מהכמות שנדרשת לה. ואילו האדם, אשר כוחותיו כבירים ועצומים, וההכרח שלו גדול עד אין שיעור, הן בעולם הזה ובפרט בעולם הבא, וכמה הוא אוסף לעצמו? חיטה ומחצה... לא אבסורד?

מבקש שלמה מן העצל – לך אל הנמלה, אשר כוחותיה מועטים ודלים ובנוסף גם ההכרח שלה מועט, ובכל זאת היא בעלת "יוזמה ומעוף" והיא רוכשת לעצמה כוח אדיר של זריזות. כך גם אתה – האדם העצל, חובה עליך לאגור בעולם הזה "תבואה" – מצוות ומעשים טובים, שיהיו מוכנים לך בעולם הבא, אל תסתפק בחיטה ומחצה, תאסוף עוד ועוד בלי גבול, כן, אתה יכול!

האדם חייב להיות בעל מעוף, אל לאדם לומר לעצמו מי אני ומה כוחותיי, אלא עליו לקחת על עצמו "פרויקטים" גדולים, גם אם הם נראים מעבר לכוחותיו, ולהתקדם גרגיר אחר גרגיר, שלב אחר שלב...

כאלו היו אותם בוני המשכן – "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו"...

ישנו סיפור מפורסם מאוד על הנצי"ב מוואלוז´ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816 - 1893). הנצי"ב היה אחד מענקי הרוח של העם היהודי באותה תקופה, הוא חיבר חיבור מקיף ועמוק על התורה ועוד כמה ספרים חשובים. אחד הספרים שחיבר הוא ספר בשם "העמק שאלה". כשסיים לכותבו הוא ערך מסיבה גדולה והזמין את חבריו לשמוח איתו בשמחתו. באותו מעמד הוא סיפר את הסיפור הבא: בילדותי הייתי ילד שובב וקופצני, לא אהבתי ללמוד ומוריי ומלמדיי התייאשו ממני זה מכבר. באחד הלילות אני שוכב על מיטתי מתקשה להירדם, והנה אני שומע את אבי מנהל שיחה עם אמי, כנראה הם חשבו שאני שקוע בחלום מתוק...

"אני חוזר כעת מפגישה עם מנהל התלמוד תורה של נפתלי" – אמר אבי לאמי, כמובן שנדרכתי והתאמצתי להאזין לשיחה, "והוא אמר לי", המשיך אבי ואמר, "חבל שאנחנו משלמים שכר לימוד עבורו, בין כה וכה לא ייצא ממנו תלמיד חכם, הלימוד לא מעניין אותו, מוטב שתמצאו לו איזו עבודה או אומנות שיוכל לעזור לכם בכלכלת הבית". לא האמנתי למשמע אוזני, והנה אני שומע את אבי ממשיך "שוחחתי עם שכננו הנגר, הוא זקוק לשוליה שיעזור לו, הוא ישמח שכבר מחר נביא אליו את נפתלי שלנו"...

מספר הנצי"ב לנוכחים, באותו רגע הרגשתי כאילו הכה בי ברק, ובאותו רגע עצמו הרגשתי "נשיאות לב" ואמרתי לעצמי – נפתלי, אתה יכול! תפסתי את הרגע, זינקתי ממיטתי ואמרתי להוריי המופתעים – אני רוצה להמשיך ללמוד תורה, מחר אני הולך לתלמוד תורה ואהיה תלמיד מצטיין...

"תארו לעצמכם שהייתי נרדם באותו לילה", סיים הנצי"ב את סיפורו", מי היה כותב את כל הספרים שכתבתי? והכל בזכות מה - בזכות נשיאות לב של רגע".

אדם חייב להאמין בעצמו!

מסיים רבי ירוחם ואומר מילים שכדאי למסגר אותם ולהניחם אל מול עינינו: "וזהו באמת דרך הראשונים. מאין התגדלו אלה ארזי הלבנון, אם לא מהיוזמה הכבירה שלהם, אשר הייתה ממש על למעלה מכוחותיהם. ושפל מצבנו אנו הוא בעיקר מחמת יזמתנו הדלה, כי בלי יוזמה אין סופית, לא נעשה כלום וכלום, מהפסיעה הראשונה תיכף צריכה להיות פנייתו ומגמתו לרום המעלה... ומן ההכרח היותר גדול, דווקא להביט ולחקות את הכי גדולים וענקים, כי אז ודווקא אז, יעלה לרום כוחותיו שלו, אבל בלי היוזמה הזאת, אין פעולה ואין הצלחה".

זהו הסוד של כל המצליחנים – אמביציה, רצון ובעיקר אמונה כנה בעצמם...

הדברים נכונים מאוד, אולם הפרשה מלמדת אותנו פרט נוסף, חשוב מאוד.

התורה כותבת "וידבר השם אל משה לאמור – ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד" (שמות מ´, א-ב), ואכן - "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודשהוקם המשכן, ויקם משה את המשכן וייתן את אדניו וגו´" (שמות מ´, יז´ – יח´).

המתבונן בפסוקים אלו מגלה דבר מעניין. אלוקים מצווה את משה להקים את המשכן, ואילו בפועל נכתב "הוקם המשכן" – הלשון "הוקם" משמעה לכאורה שמישהו אחר הקים אותו, ואחר כך שוב כתוב "ויקם משה את המשכן" – משה בעצמו, מה פשר שינויי הלשון?

הכלי יקר בביאורו לתורה (שמות מ´, ב´) מגלה את הסוד: חכמים במדרש (ויקרא רבה נב´, ד´) כותבים שלאחר שכל מרכיבי המשכן היו מוכנים ומשה רצה בפועל להקימו יחד עם חכמי הלב, הם לא הצליחו ולא יכלו להקימו. הקרשים היו כבדים, ומלאכת ההרכבה הייתה מאוד לא קלה. אמר הקדוש ברוך הוא למשה – "עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו", לכך נאמר "הוקם המשכן" – מאליו. זאת אומרת, אלוקים אמר למשה לעשות את המקסימום שהוא יכול, ורק אחרי שמשה יקים את המשכן ויעשה את המקסימום מבחינתו, רק אז תבוא העזרה משמים והמשכן יעמוד מאליו בדרך נס...

מסיים הכלי יקר ואומר: "ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה, כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור, אלא האדם הוא המתחיל והשם יגמור על ידו".

הדברים נכונים בכל תחום מתחומי החיים, ובפרט ביחס לעבודת השם. כאשר אדם מתחיל ללמוד תורה הוא נוכח בגודלה האינסופי של חכמת האלוקים ובריבוי המצוות, הדינים והמנהגים המוטלים עליו. הוא מתבונן בעצמו ורואה עד כמה רחוק הוא מהשלמות הרוחנית, כל אלה עלולים להביא את האדם לידי ייאוש ולשאול – יש לי סיכוי?

גם משה כמעט "התייאש" עד שאמר לו הבורא – תתחיל, תעשה את מה שאתה כן יכול. כך צריך כל אדם להתחיל, ורק לאחר שאדם עושה את שלו – "בא להיטהר, מסייעין אותו" (מסכת יומא דף לח´).

הרב ישראל מאיר לאו בספרו יחל ישראל על מסכת אבות (פרק ב´ משנה טז´) מביא רעיון נפלא בשם רבי מאיר שפירא מלובלין. התורה מספרת שבתיה בת פרעה ירדה לרחוץ ביאור, ולפתע היא ראתה את התיבה ובה משה, צפה על פני המים. התיבה שטה באמצע היאור ובתיה לא הייתה מסוגלת להגיע אליה, ובכל זאת התורה כותבת שבתיה הושיטה את ידה – "ותשלח את אמתה" (שמות ב´, ה´) לעבר התיבה ואז אירע נס – ידה נתארכה והגיעה עד לתיבה (תלמוד בבלי, סוטה יב´).

השאלה המתבקשת היא, הרי בתיה לא ידעה שיתרחש לה נס, אם כך, לשם מה היא שלחה בכלל את ידה, האם היא לא ראתה שבאופן טבעי אין לה סיכוי להגיע אל התיבה?

אלו הדברים שאמרנו. הקדוש ברוך הוא לא עושה נס לבן אדם אם האדם מצידו לא עושה השתדלות, לבתיה התרחש נס רק משום שהושיטה את היד, נכון שהיא לא ידעה שיתרחש לה נס, אבל היא הבינה שעליה מוטל לעשות את מה שהיא כן יכולה, ולו יהי זה הושטת יד...

למדנו אם כן שני דברים, אשר אם נשכיל לשלב את שניהם יחד נוכל להגיע לכל מקום, יותר רחוק מז´ול ורן – על האדם להיות "נשוא לב" ולדעת שהוא יכול ומסוגל לממש את חלומותיו, חלומותיו הגשמיים, וכל שכן חלומותיו הרוחניים, ולכן אל לו להתייאש "ולקבור" את הפוטנציאל הטמון בו. לאחר שאדם מתחיל ועושה את שלו, אזי הבורא משפיע עליו שפע של עזרה ממרומים.

נסיים בסיפור אחד שיסכם את הדברים (המעשה מובא בהקדמה לספר "אין מקום רחוק").

"באחד מימי חייו הקצרים והמופלאים, עקר רבי נחמן את מקום מושבו אל מקום יישוב חדש. בטרם פנה לראות את ביתו, עצר לשאול את אחד מן התושבים המקומיים אשר גר שם זה מכבר, בדבר מקום שקט שאליו אפשר לצאת כדי למצוא מנוחת נפש מרעש ומטרדות העולם, מקום אשר לאחר השהייה בו ניתן לחזור אל חיי העיר בכוחות רעננים ובהתבוננות חדשה ועמוקה יותר.

ענה לו המקומי כי אכן ישנו מקום כזה, אך למרבה הצער הוא רחוק מן היישוב ולכן אין האנשים מוצאים את הפנאי כדי לעצור את מרוצת חייהם, להימלט מתובענות השגרה ולצאת לשם.

התבונן בו רבי נחמן בנועם ואמר לו, כי אם ישכילו האנשים להבין את ההשלכות הרחבות של מקום שכזה לחייהם, אז שוב אין מקום רחוק"...

בתיה בת פרעה כבר לימדה אותנו, שעבור מטרות חשובות - לעולם, אבל לעולם, אין מקום רחוק...

עם תובנות אלו נוכל לסיים את חומש שמות ולומר בקול רם את מה שאומר הקהל בבית הכנסת בסיום קריאת התורה - "חזק חזק ונתחזק"...