לכבוד מיליארד טועים: מכתב לאביב גפן מילדת אור ירח לשעבר

שלום אביב. מעולם לא האמנתי שיבוא יום, ואבחר לנצל את הבמה הזו, כדי לכתוב דווקא לך מכל האנשים בעולם. אבל לאחרונה נודע לי שבימים אלה אתה חוגג ומסכם 25 שנות עשייה מוזיקלית, והדבר הזה החזיר אותי בבת אחת שנים ארוכות אחורה, לתקופות שכבר כמעט מעלות אבק בזיכרוני, אבל גם כמה רגשות באותה הזדמנות.

כנערה מתבגרת, שנים שהייתי שומעת את השירים שלך. אני אפילו זוכרת את הרגע ההוא, שבו נכנס אלינו לראשונה דיסק שלך הביתה. עד אז, הדעה שלי עליך הסתכמה בעיקר מרחוק, כיוצר הצעיר והמרדן ההוא עם השירים השערורייתיים והאיפור על הפנים, שמנסה לעורר מהומות כחלק ממרד נעורים מתמשך, שיעבור עם הגיל.

אבל אז, יום אחד, אח שלי, חובב מוזיקה מושבע כמותי, רכש את "יומן מסע" והתחיל לשמוע אותו באדיקות משהו, ואני פשוט הוקסמתי כהוגן. מצאתי את עצמי 'מאמצת' את האלבום הזה לעצמי, ולא יכולה להפסיק לשמוע אותו. לא הרבה אחר כך, כבר סרתי לחנות התקליטים הקרובה (מי היה מאמין שתוך חמש עשרה שנה בלבד הן כבר יהיו נדירות בנוף, הא?) ורכשתי את "לילות לבנים", יודעת בסתר הלב שעוד אחזור לחנות הזאת כל כך הרבה פעמים בעתיד...

מה שהמוזיקה שלך עשתה לי, אין מילים שיוכלו באמת לתאר. הזדהיתי רבות עם המילים העמוקות, התרגשתי בכל לבי מהלחנים, ובעיקר שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי להכיר גאון מוזיקלי, אמן כל כך מוכשר, שהיה כאן מתחת לאף שלי כל כך הרבה שנים ולא באמת הכרתי. במרוצת הזמן, כבר היו לי כמעט כל האלבומים וגם הספרים שלך. הפכתי ל'ילדת אור ירח' מן המניין. עקבתי באדיקות אחרי הקריירה המוזיקלית שלך, הדעות וההתבטאויות שלך, והושפעתי מאוד מהסגנון הזה, הישיר, הלא מתחשבן, שלא אכפת לו מה אומרים או חושבים אחרים. שיודע להרעיד את אמות הסיפים, ולהעביר מסר חברתי בצורה כל כך נוקבת. שלא מפחד לחלום על עתיד אחר, ובעיקר מחפש נואשות אחר אמת צרופה להיאחז בה, בתוך כל ביצת השקר הזו.

"עוררת בי השראה לחפש"

כמתבגרת, אני יכולה לומר שעוררת בי השראה מאוד עמוקה לחפש. שנים שהשירים שלך הדהדו לי באוזניים וכמו טלטלו אותי שלא לקבל את המציאות כפי שהיא, לא להיכנע לבינוניות ולמה שיש לחיים כאן להציע. תמיד לראות מעבר, תמיד להיות אמתית עם עצמי ולא לחיות לפי תכתיבים של צווים חברתיים כאלה ואחרים או של אופנות משתנות, אלא רק ובעיקר לפי צו המצפון וצו הלב, ולהקשיב לעצמי באמת.

ומהמקום הזה בדיוק, הגעתי שנים אחר כך לתשובה, ולהבנה שלא יכול להיות שמה שבאנו לעשות כאן, עם כל הכוחות והכלים האינסופיים שקיבלנו, מסתכם במסלול הבורגני של גן ציפי - בית ספר - צבא - הודו - תואר - חתונה - השתעבדות לעבודה אפורה וחונקת כדי לשלם משכנתא חונקת עוד יותר- פנסיה - רביצה מתמשכת מול הטלוויזיה, ואז מוות אפור. מתישהו, איפשהו.

מהמקום הזה התחלתי להבין ולהרגיש שיש עוד משהו מעבר, עוד 'יקום מקביל' אם תרצה, שקורא לי לחפש אותו. שיש לעולם הזה תכלית, שיש לו משמעות, והיא עמוקה מכל מה שמוכרים לנו בענק על שלטי חוצות באיילון או בפרסומות בטלוויזיה. אמיתית ופשוטה יותר ממה שאנחנו מרשים לעצמנו לגלות, אבל עמוק עמוק בתוך הלב יודעים היטב, לא משנה כמה נברח ממנה.

אמת פשוטה, שאנשים לא נולדים ואז מתים ונעלמים אל הלא נודע; שהתורה היא לא ספר סיפורים בדיוני; שהגעגוע הפנימי והתמידי שלי אחר קשר עם ישות עליונה הוא לא פרי הדמיון שלי או תבוסתנות ששייכת לחלשי אופי, אלא זעקה עמוקה של הנשמה היהודית שלי, שמהיום שירדה לכאן, מתגעגעת בחזרה לבית האמיתי שאליו היא שייכת באמת.

ושנים עברו מאז. באיזשהו שלב התחלתי להכיר את היהדות לעומק. אז גם התאפסו לי הרבה מאוד שעונים בחיים, הרבה פרות קדושות נשחטו והרבה מושגים וסדרי עדיפויות השתנו, ומשכך גם הפסקתי לחפש אותך. לאט לאט 'נגמלתי'. הפסקתי לשמוע את השירים שלך, ולמען האמת, באחד הימים, כל האלבומים שלך אפילו מצאו את דרכם מחוץ לחדר, לבית ולחיים שלי. עד היום, כשאני נזכרת, אני חושבת שזה צעד שעשיתי בדם לבי, כחלק משינוי מהותי ועמוק שעברתי, ומתפללת להמשיך ולעבור כל העת, אם ה' יזכה אותי.

לפעמים אני עוד מקבלת 'ד"שים חטופים' ממך. שומעת אותך מהרדיו, שר על אהבה נכזבת או צועק לנו לעשות שינוי, בנסיעות אקראיות באוטובוס, או כשאחד השכנים שלי פתאום מחליט להשמיע אותך באמצע הספונג'ה של יום שישי בצהרים. גם שנים אחרי, הקול שלך לא השתנה, אבל הלב תמיד נצבט, מתוקף הסנטימנטים העמוקים שעוד נותרו לי עמוק בלב כלפי יצירה, שהיתה חלק משמעותי בחיים שלי תקופה כל כך ארוכה.

"רוצים שינוי?" כן, רצינו שינוי עמוק. ואתה, אביב?

אבל אם יורשה לי, אביב, אחרי אינספור מסרים שקיבלתי ממך, היום זאת אני, הקטנה, שרוצה להעביר לך מסר. לתחושתי אביב, ונראה שלתחושתם של עוד רבים אחרים – אכזבת.

אחרי כל הדיבורים העמוקים והמתמשכים שלך במשך כל השנים האלה, על אמת, על שינוי, על מהפכה - חיכיתי כל העת, סקרנית לשמוע על החיפוש והשינוי האישי שלך. אבל השנים חלפו, ואתה, מסתבר, נשארת באותה משבצת נוחה ומלאת רייטינג של הילד המרדן, שזועק חמס ודורש צדק חברתי ועוד כל מיני מילים יפות וגבוהות, שאתה חושב שהחברה שלנו צריכה לצעוד לקראתן, ושנקראות יפה במוסף של העיתון בסוף השבוע.

למען האמת, עד היום, מעולם לא הצלחתי להבין איך האמת הפנימית הזאת מעולם לא הובילה אותך לעשות חשבון נפש נוקב או לעשות צעד מעשי מהסוג שאתה מדבר עליו. האם בסתר הלב, בסוף היום, ברגע ההוא ששקט יורד על העולם, כשהראש שלך פוגש את הכרית, ואתה פוגש את עצמך אחרי עוד יום ארוך, אין שם איזה רגע שאתה שומע את הנשמה שלך קוראת גם לך לחזור? האם אף פעם לא מסקרנת אותך העובדה מה המשמעות של זה שנולדת יהודי? על מה למען השם, במשך כל ההיסטוריה היהודית, מצאו לנכון הסבים שלך למסור נפשם על קידוש ה', באינקוויזיציות, פוגרומים, מסעי צלב, שואה ופרעות שהתחוללו נגדם, רק בגלל עצם היותם? האם החיים מבחינתך באמת מסתכמים בסיבובי הופעות בארץ ובעולם, בכתבת שער שערורייתית, ובתמלוגים מהקריירה המוזיקלית רבת השנים?

חשוב לי להדגיש - אני לא שופטת אותך ולא מתיימרת לנסות אפילו להבין את הדרך שאתה עובר. מי יכול לזלזל או לדעת מה מתנוצץ באמת בלבו של יהודי, לא משנה כמה רחוק הוא נראה כלפי חוץ, וכל שכן כשאנחנו לא מכירים אישית (אבל היי, אני עדיין מקווה לראיין אותך יום אחד).

פעם העולם היה פשוט ותמים יותר. יכולת לדבר על ערכים ויכולנו להאמין לך. אבל בשנים שחלפו מאז בנית את הקריירה האישית שלך על שירי אהבה, מחאה ופרובוקציות, הרבה השתנה כאן. למען האמת, מפחיד אותי לחשוב עד כמה, ומה זה אומר לגבי העתיד שלנו. כאמן שהטיף תדיר לערכים ולשינוי, אני יכולה לומר לך שעם ישראל עייף ממילים יפות מתובלות בלחנים מלודיים. מילים לא אומרות מאום. יותר מדי אנשים כאן מחפשים אמת.

יש אור שטרם גילית, וזה לא אור הירח

את מה שאני הולכת להגיד לך לא אני המצאתי. אני גם לא נושאת בשורה ולא מתיימרת להיות בתפקיד המטיפה התורנית. למען האמת, היה מי שחידש את העניין הזה כבר לפני למעלה משלושת אלפים שנה, וקוראים לו אברהם אבינו, שהלך כנגד הכל במסירות נפש רק כדי למצוא את האמת. והוא מצא.

בקיצור נמרץ, קוראים לזה תורה, ולמרות שהיא קיימת כבבר למעלה משלושת אלפים שנה ותהיה קיימת לנצח, בדור שלנו מסתבר שהיא לא ממותגת כמו שצריך. אחרת לא ברור איך אנשים ממהרים לטוס להודו, תאילנד וטיבט, חיים בסגפנות בתוך מקדשים, שותקים בתוך מנזרים, או מפקירים את גופם להשפעות הרעות של חומרים כימיים זרים רק כדי להרגיש משהו, לחוות איזו הארה אלוקית שתגלה להם דבר או שניים על החיים ומשמעותם.

למעשה, לא ברור איך אנשים הופכים לחסידים נלהבים של תורות ודתות שונות, כשכולן מבוססות על היהדות, ולא ברור איך כל יפי הנפש שצועקים חמאס כנגד הכיבוש, צער בעלי חיים וגירוש המסתננים – עוד לא הכירו את הספר שהוא שיאו של המוסר האנושי, שמתייחס בדקדקנות תהומית לכל מה שקשור ברגישות לזולת, ומצווה אותנו לאהבה, חמלה וכבוד כלפי כל יצור אנושי על פני האדמה.

ואפרופו הערכים האלה, בתור אחד שמדבר כל הזמן על צדק ומוסריות, האם פעם שאלת את עצמך מי קובע בכלל מהו צדק? הרי ההיסטוריה לימדה אותנו רק לפני 80 שנה בדמינו ממש לאיזה שפל מסוכן ה"מוסר" האנושי יכול להגיע, כשהוא לא מעוגן בצו אלוקי אמתי. אז לאיזו אמת אתה רוצה שנאמין? באיזה מהמנהיגים שלנו, עם החיוך המבטיח והכריזמה בקילוגרמים, אבל חסרי כל יראת אלוקים, אתה רוצה שנבטח? מסתבר שהמוסר האנושי כבר מזמן פשט את הרגל, בעיקר בגלל שעבור כל אדם אחר המוסר לובש ופושט צורה אחרת, ואני בטוחה שגם אתה כבר יודע את זה.

בקיצור אביב, אני רוצה לספר לך שיש משהו מעבר. שיש אור גדול בעולם הזה, שאולי עוד לא זכית להכיר מקרוב, אבל שאני מאחלת לך מעומק לבי שעוד תהיה מספיק אמיץ כדי להרשות לעצמך לחוות. לא מדובר באור הירח, מדובר באור של התורה הקדושה.

דע לך, שמעבר ל'דוסים' האלה, ששנים שרת נגדם, מעבר לזקנים, לחליפות, לפאות, לשחור לבן ולצמצום שאתה מרגיש שם, וצועק חמס כנגדו – מסתתר אוצר בלום. אולי לא תאמין, אבל יש בינינו אנשים שלא צורכים כמעט מדיה ולא ניזונים מהתקשורת; שלא מגיעים להופעות ברידינג, בזאפה או בשוני; שלא חיים על קו תל אביב-ברלין, ואפילו לא מכירים את בוב דילן. למעשה, במקום זה, הם מביאים חיים לעולם בקצב נאה, חיים בפשטות שאתה כנראה לא מכיר - אבל הם יכולים ללמד את כל העולם ביחד שיעור עמוק מאוד על אושר, על חסד ושינוי, על אמת.

הדתיים של היום הם לא אלה החשוכים שאתה שר עליהם. למעשה, ככל שאני מעמיקה להכיר את העולם החרדי - אני חושבת שהם כלל לא קיימים (לפחות לא בהיקפים ששווים התייחסות), ושמדובר בהמצאה עצובה של אנשי המדיה בארץ כדי להשתיק את המצפון היהודי שלנו. עצוב לי לחשוב היום כמה ניזונתי מהדעות הקדומות והלא מבוססות האלה, ששנים הרתיעו אותי מהאנשים מהסוג הזה, וגרמו לי לחפש בכל מקום – רק לא 'קרוב לבית'.

אז אולי במקום להמשיך לבקר את החברה הישראלית בפרט ואת העולם המערבי בכלל, במקום לצעוק חמס כנגד הטלוויזיה ("סרטי אהבה משודרים מאוחר – אבל אלימות בכל שעה אפשר") ואז להיות חלק משעשועונים זולים שמשודרים בפריים טיים שלה; במקום לשיר על צדק ולמרוד כנגד חוסר הרגישות שלנו כחברה – ואז להיות חלק מתעשייה שמשפילה בשידור חי אנשים שכל חטאם הוא שהם קצת מזייפים; במקום לעשן בשרשרת את הריק הפנימי המצטבר ולהחליף שוב את הפסיכולוג; במקום בעיקר לדבר – יש אלטרנטיבה אחרת וקוראים לה לעשות. לחיות באמת את התכלית שלשמה נבראנו.

כי אתה מבין? הזמן לא מחכה לאף אחד. הדשדוש בביצת המרד, הרוק, הפרסום, התדמית של הילד הרע, היא טובה לגיל עשרים, אולי אפילו עוד אפשר להעביר אותה גם עשר ועשרים שנה מאוחר יותר. אבל אדם שליבו ופיו שווים, מבין שבאיזשהו שלב צריך לעשות חשבון נפש מעמיק. שאולי לא מספיק לשיר על אמת, או לשחרר מדי פעם עוד סינגל בועט שיתנגן בפלייליסט של גלגלצ, או להכריז קבל עם ועדה שאתה "מת להאמין". אולי במקום לחכות לאיזו הארה שתיפול עליך מהשמים ותגלה לך איזה סוד לגבי המהות של הקיום, פשוט תתעקש למצוא אותה בעצמך.

לא סתם הגעת לעולם. חייבת להיות תכלית כלשהי. ואת התכלית רק מי שברא את העולם יכול להגדיר עבורנו באופן מדויק. להתגלגל מיום ליום, להמציא מוסר אישי, להתפרנס ואז למות - זה לא ממש לחיות. זה בעיקר להתגלגל ללא אמת ממשית שניצבת מול העיניים. האם זו המסקנה שלך מכל שנות החיפוש? להתברגן, להריץ קריירה, ליהנות ולהיות כמו כולם? אז איפה הפואנטה מכל מסע החיפוש? איפה התשובות לשאלות קיומיות? האם מצאת אותן כפי שאני מצאתי?

בדיוק כמו במשל על האוצר שהסתתר מתחת לגשר, יכול להיות שכל מה שאתה שר עליו וכל מה שאתה מחפש, נמצא מתחת לאף שלך ממש, וכבר כתב רבי נחמן מברסלב ש"מי שמחפש – בוודאי ימצא", השאלה האמיתית היא רק האם אתה באמת רוצה למצוא, או פשוט מאוהב בחיפוש עצמו?...