שורשים למעלה

זה קורה במשפחות הכי טובות, גם ללא הודעה מוקדמת, ללא הבהוב האור הצהוב של רמזורי החיים הסואנים. וכשזה קורה ללא מוכנות, ללא רסיסי מידע מוקדם, הקרקע איננה פורייה לספוג את ההלם, את התזזית, את המפץ. ואז הזעם מתפרץ, הכעס מבעבע, מערבולת של רגשות תסכול, נקם, וחוסר אונים קונה לה שביתה. באמת לא פשוט. בכלל, מאז שהאקלים הים-תיכוני משיב רוחות תשובה ערות במקומותינו, הרבה משפחות טובות ושקטות, נגררות באי-רצון מופגן לתוך הסחף שהן היו מוותרות עליו מראש, אילו היו שואלים אותן, ואף אחד – למרבה המזל – לא שאל אותן.

אבל כידוע ריבונו של עולם עילת העילות וסיבת כל הסיבות, הוא היצרן המתוחכם והמיומן של אותן שעות מהממות של גילוי "הנורא מכל".

למה לנו להאריך, בואו נפנה מעכשיו את עדשת הטלסקופ הספרותי אל הווילה הירקרוקת הטובלת בעצי פרי ענקיים, בשכונת "שירת הים" בהרצליה פיתוח. כאן גרה באושר, אבל בעיקר בעושר משפחת ארנטרוי ירום הודה, גדליה ודליה ההורים, דניאל בנם בכורם בן ה- 24 ואחותו תלמידת התיכון זוהר. נו, ואיך לא, גם הכלב התורן גימי, ובסמוך לו שתי החתולות הסיאמיות צונינה ומנטינה, אשר גם אצלן סף העונג השלווה והפינוק מרקיע לו שחקים.

משפחה הרצליינית מאד לא ממוצעת, שחייה נעים על ציר דשן של נסיעות עסקים לאירופה וארה"ב, נופשים באוסטרליה ואפריקה, הכל כמובן במחלקות הראשונות. מבוססים להם בתוך בורות השומן והזחיחות של המאיון העליון בחברה הישראלית, ופוזלים כל הזמן החוצה לעבר האופנות והמודלים המתחדשים להם לעיתים מזומנות. שואפים להידמות ל... להתלבש כמו... להרוויח עוד.

עד שערב אביבי אחד, סמוך ונראה לחג הפסח, כשריח פרחי ההדרים צולח ופולח נחיריים ולבבות, נכנס דניאל לסלון המשפחתי ובמבט מבוייש פנה להוריו ואמר: "אבא, אמא, אני רוצה לבשר לכם משהו... אני מקווה שתקבלו את זה בהבנה".

משפט לגמרי פשטני, שכמעט כל הורה במחוזותינו שומע אותו מפעם לפעם. לא גדליה וגם לא דליה, לא העלו בדעתם מה הם הולכים לשמוע בדקה הקרובה, ולא תיארו לעצמם את ההשלכות שיצמחו להן מן המשפט החביב הזה, בן 13 המילים.

גדליה הרים עיניו מן המסמכים שאחז בהן, דליה שהדפיסה מאמר על צג המחשב הפנתה ראשה ואמרה: "כן דניאל, את מה נקבל בהבנה?".

הם הורים בהחלט סבירים, גדליה מתווך הנדל"ן הבינלאומי, ורעייתו דליה מרצה לענייני משפט באוניברסיטת ת"א. סבירים אמרנו, כמובן עפ"י אמות המידה של אחינו מעבר לגדר.

דניאל, עם שחרורו מהצבא, ביקש שנה של טיולים בחו"ל וקיבל, אחר כך נרשם ללימודים באוניברסיטה של אמא, וזו השנה השניה שלו לקראת התואר הראשון במדעי המדינה. ציוניו מצויינים, אם כי מצב רוחו בהחלט לא מרומם במיוחד, כאשר מפעם לפעם דליה אומרת לגדליה "תשמע, דניאל הפך לטיפוס מופנם" וגדליה משיב לה באותה מטבע לשון "גם אנחנו מופנמים. הוא יצא מהגֵנים שלנו".

שלוש דבורים עקשניות, חדרו דרך חרך החלון הענק שבסלון המשקיף אל הבריכה התכלכלה, עשו סיבובים באוויר וחיפשו פרח. גימי נבח מן המלונה המפוארת שלו שלוש נביחות משועממות, ושתי הסיאמיות צונינה ומנטינה המשיכו לישון על משענת הכורסא הוורודה. עיניהן עצומות ואדישותן מופגנת.

"אבא, אמא, מחר אני נוסע לירושלים... לגור בירושלים".

"ירושלים?" תמהה דליה "אתה לומד בת"א, גר איתנו במלון חמש כוכבים, את מי איבדת בירושלים...?".

"אני סוחב את הסוד שלי כבר חמישה חודשים, אבל הגיע הרגע לגלות לכם... החלטתי לחזור בתשובה וללמוד בירושלים בישיבה טובה...".

גימי נבח עוד נביחה משועממת, מנטינה פתחה עין תורנית ושלוש הדבורים נמלטו בחסות דממת ההלם שבתוך סלון הווילה, אל עץ שקדייה, אם יימצא אחד שכזה באופק של גוש דן.

אחרי 23 שניות של דממה במשקל ארבע טון, נשמעה שאגה.

"חוזר בתשובה???!!!!!" היה זה גדליה השואג, שאחרי אותן שניות שנידמו כמו נצח הצליח להכניס חופן של אוויר לריאותיו. בבית הזה מעולם לא שאג גדליה, מלבד הפעם הזו.

"אני מתעלף...!" המשיך גדליה לשאוג, ושלוות הנפש שכה אפיינה אותו בעסקיו נכנסה באחת למתחם המשמים כמוצג מוזיאוני נידח. עכשיו בראש הפסטיבל של גדליה, סערת רוחות. "הולך ללמוד בישיבה!!" הוסיף גדליה עוד זעקה מקפיאת-דם "לא אצלי חבוב, לא אצלי... סע לירושלים, סע לשלום, איתי גמרת!".

אחר כך הגיע תורה של דליה, ולאחר סדרת השאגות של גדליה נפתח קונצרט הבכיות של האם האריסטוקרטית, שחשה שעולמה מתמוטט עליה כאשר בנה-יחידה עומד לנטוש את ארמון הפאר לטובת בקתת-עץ עמוסה חרדים, ולהתנדנד לו על סטנדר רעוע, כשעל שפתיו איזה ניגון גלותי מן השטייטל.

נו, אתם מבינים, מה שהתרחש בסלון ההרצלייני היה יכול להיראות אחרת אילו היתה איזו מוכנות, איזה איתות מצוקה. שומכלום, דניאל החליט. יופי, כל הכבוד לו. מציב עובדה ונמלט. דליה וגדליה הכירו את בנם הביישן. ביישן ביישן, אבל עקשן עקשן. אם הוא החליט, אזי כל השאגות והבכיות יכולים להיארז להם בתוך מזוודה שחורה עד לטיסה הבאה.

מאז נתקל דניאל בכמה קלטות של מרצי הסמינרים ליהדות, סבב כל עולמו סביב המסרים, החידושים, ההוכחות. עוד כמה מפגשים עם רב חשוב, וכמה שיחות נפש, הספיקו לו כדי להבין שהוא מבזבז את חייו ונשמתו בתוך ביצת החולין של האקדמיה, וחבל על כל רגע. ילד נבון. אומר ועושה.

* * *

הניתוק היה בוטה וכואב לשני הצדדים. גדליה לא היה מוכן להתפשר, "הוא התחבר לחרדים, שיישאר אצלם, שיישן אצלם, יאכל ישתה וילמד, אבל לא בבית ספרנו".

נשמתה של דליה היתה חצויה, אם כי גזירת בעלה היתה חד-משמעית. בחודשים הראשונים היא עוד ניהלה שיחות טלפוניות ארוכות עם בנה, בניסיון לשכנעו לחזור הביתה ולהתאושש מ"שטיפת המוח שעשו לו החרדים", אבל דניאל בנעימת קולו השלווה אמר לה "אמא אני אוהב אתכם, כואב לי שאבא לא מדבר איתי, אבל ציפיתי שתכבדו את החלטתי. אני אדם בוגר והכל נעשה מתוך שיקול דעת ולא מתוך שטיפת מוח".

"דניאל, אני לא מקבלת זאת. לדעתי נפלת בשבי, אתה מאבד את עולמך בחייך, ואני שבורה ורצוצה. אבא אוסר עלי לדבר איתך או לתת לך כסף, ומבחינתי זו השיחה האחרונה בינינו. חזור הביתה, נקבל אותך בזרועות פתוחות, לא תחזור, אז שיהיה לך כל טוב".

* * *

שנתיים נמשך הנתק. דניאל שלח כמה מכתבים, ניסה לדבר על ליבה של זוהר אחותו, השאיר הודעות בתא-קולי, אבל שום סימן חיים לא חזר מן הבית הירוק שבהרצליה. ניתוק מוחלט, יש קול, אך אין עונה.

דליה בכתה חרישית בלילות, גדליה שמר על ארשת קפואה, דניאל כבר לא היה נושא שיחה בתא-המשפחתי הסדוק של הארנטרויים, והם כבר התחילו – השם ישמור – להתרגל למחשבה שמה שנותר להם בעולמם זו זוהר, הבית, גימי הנובח ושתי החתולות הסיאמיות: צונינה ומנטינה, ואוי לאוזניים שכך שומעות.

בוקר אחד קם גדליה עם כאב ראש חזק, הוא התיישב בסלון עם כוס תה והמון לימון, וקרא לדליה.

"סיפרתי לך, על "המתנה" שקיבלתי מהחבר שלי רוביק גרינבלום, "המתנה" הזו כבר שנים מטרידה את מנוחתי, והלילה, הלילה אולי חמש פעמים אני רואה בחלומי את העץ המשוגע הזה עם השורשים למעלה והצמרת באדמה. ואני מצטמרר, נבוך, מתבלבל, ממתי יש עצים עם שורשים למעלה? ורוביק ידידי מאז אותו לילה נעלם לו, אולי מת ממחלה, אולי נתפש על ידי החיילים ונורה למוות, ומי יודע אם אי-פעם אזכה להבין מה פשר "המתנה" שלו... כל כך מוזר". דליה הכירה היטב את חלומו המוזר של בעלה, שחזר אליו מפעם לפעם, אבל למרות עודפי מנת המשכל שלה, היא מעולם לא עשתה מאמץ להיות פותרת חלומות.

בחוץ, סמוך לשער הווילה, עמד הדוור הוותיק רוברט מלכה, וחיטט בתיק העור הענק שלו, הוא שלף מתוכו מעטפה גדולה והניח בתיבת הדואר של הארנטרויים. דליה הגישה לגדליה אקמול ועוד כוס תה עם המון לימון.

"עץ עם שורשים למעלה", רוביק גרינבלום זכרונו לברכה, ו"המתנה" שלו. אני מתפלאת עליך גדליה מתי כבר תשכח מהקשקוש הזה, מתי?".

דליה ניגשה לתיבה ונטלה את המעטפה.

"הורים יקרים", נפתח המכתב, "השנה אנו חוגגים 10 שנים להיווסדה של ישיבתנו החשובה נהרות אפרסמון, אשר מאות בוגרים שלה זכו להתחזק ביראת-שמים בלימוד תורה, ולהקים בתים לתפארת. בי"א בניסן הקרוב אי"ה נערוך כנס רב-משתתפים של בוגרינו היקרים, וגם אתם הורים נכבדים, מוזמנים ליטול חלק באירוע מרגש זה... שייערך באולם הענק "שערי שמים" בירושלים".

פתק קטן היה צמוד להזמנה. "אבא, אמא, אוהב אתכם, אני מתחנן שתגיעו. דניאל".

"גדליה, אני נוסעת לכנס של החרדים. אשב בטח בעזרת נשים, אולי אצליח להציץ ולראות את דניאל, אני אמא, אני כבר חולה מגעגועים, לא אודיע לו שאגיע, רק אסתכל עליו...".

גדליה שתק ובלע את האקמול השלישי מהבוקר, ולגם לגימה אחרונה מכוס התה השנייה, שהיה בה הרבה יותר לימון חמוץ מאשר מים.

דליה נסעה לירושלים לבושה בצניעות, התיישבה בעזרת-נשים והביטה דרך חרכי המחיצה.

דניאל שלה, גבה קומה, מרשים, לבוש בחליפה אפורה מפוספסת חדשה, עם עניבת ארגמן, אחז במיקרופון, והנחה את האירוע בטוב-טעם, כשלצידו סוללה של רבנים חשובים, ביניהם גדולי הדור וראשי ישיבות. היא הביטה בבנה בעיניים לחות ובורקות. כמה דברי חכמה הוא השמיע, חינני כל כך, מספר סיפור מחזק, פניו מאירות, וכל הרבנים שעולים לדבר מדברים בשבחיו של התלמיד המוכשר הרב דניאל ארנטרוי, העומד בקרוב  להוציא את ספרו הראשון על הלכות שבין אדם לחברו.

"אמנם לא מבוגר, אבל מורם מעם ועדיו לגדולות" אמר ראש הישיבה.

דליה קצת מתבלבלת "שנתיים לומד תורה וכבר רב... מעניין".

דליה רצה לטלפון הציבורי וחייגה. "גדליה, אתה חייב להגיע. אל תשאל שאלות. תגיע לאולם. קח מונית. הם אומרים שדניאל רב, רב גדול. תגיע, תגיע".

גדליה לא שאל שאלות, הסערה וההתרגשות בקעו מקולה של דליה. הוא האיץ בנהג המונית ונכנס לאולם הירושלמי אחרי 45 דקות, ותפש פינה צדדית.

הנה דניאל שלו מקבל שוב את המיקרופון לידיו ומשמיע חידוש הלכתי מעניין, מספר בלשון מהוקצעת על אווירת השמחה האחווה והלימוד בישיבה המעטירה, ומעביר במתיקות כובשת לבבות את המיקרופון לרב הבא. רבנים לוחצים את ידי דניאל ואומרים "יישר כח" על דבריו הנפלאים.

גדליה קולט מהר מאד שהבן שלו, המנחה, הרגיש והחכם, המקרין מאור פנים לכל סביבותיו ופיו מרגליות, הוא איש מאד אהוב ונערך על ידי הרבנים החשובים. גדליה מתרגש, הרצינות, הדרשות העמקניות, מעוררות בו רגש פנימי סמוי. הוא עצם עיניו ונשען על הקיר, והנה שוב מרצד לנגד עיניו העץ המשוגע עם השורשים למעלה... הוא פוקח עיניים, מר גדליה ארנטרוי אוזר אומץ ומתחיל לצעוד לעבר שולחן הכבוד.

דניאל מזהה אותו.

"אבא...", דניאל רץ אל אבא ומחבק אותו. "אבא, אני כל כך שמח שבאת, תודה אבא, תודה". גדליה מחבק את דניאל ומבקש ממנו: "בני, אני מבקש לדבר, יש לי מה לספר לכם".

דניאל ניגש לראש הישיבה ולוחש על אוזנו.

ראש הישיבה מהנהן.

דליה מבחינה בחיבוק בין הבן לאבא, וזולגת דמעות.

"ידידי היקרים, קהל קדוש, כבוד הרבנים, אחיי ואהוביי בוגרי הישיבה, יש לי הכבוד להזמין את אבי-מורי לשאת כמה מילות ברכה...".

גדליה אחז במיקרופון, הצמידו לפיו, עצם עיניו, ונסק מעלה מעלה אל מרחבי סיביר המושלגת, הקפואה, הרעה.

"לפני כ- 30 שנה הייתי אסיר במרחבי המוות, בסיביר, חשוד על פעילות חתרנית נגד השלטון הקומוניסטי, שסגר את שערי הברזל. יחד עמי הוגלה ידידי מנוער רוביק גרינבלום... אינני יודע אם חי הוא, או מת. שלוש שנים גרנו בצריפי העץ הדולפים, קפואים, מותשים, רעבים ומושפלים. לילה אחד, לאחר בישול תוכנית מתוחכמת, הברחנו עצמנו – מתחת לאפם של חיילי הצבא הרוסי – על גב משאית מכוסים בשמיכת צמר, אל עבר הבלתי נודע. 18 שעות על גב המשאית, ולפנות ערב הבחנו שהמשאית ניצבת על צומת דרכים. קפצנו בזריזות ושעטנו לעבר היער, טרם יגלו שנמלטנו, בטרם יחלו החיפושים.

"רוביק ואני הבנו, שסכנה גדולה שננוע כצמד. זה עלול לעורר חשד, ואם ניתפס חלילה, אחת דיננו למות. הפלנו גורל. רוביק הוגרל לנוע מערבה ואני מזרחה. כשניפגש בריאים ושלמים, הבטחנו איש לרעהו, נספר איש לרעהו, את סיפורי ההצלה המופלאים. לפני שנפרדנו בחיבוק ארוך, אמר לי רוביק "גדליה אני רוצה לתת לך "מתנה" קטנה. אולי לא תבין אותה מיד, אבל אם תזכור אותה במהלך חייך, יגיע יום שהיא תיפתח לך, והסוד הצפון, הכמוס, יבצבץ מתוכה נהיר וברור".

"מדובר במשל, אמר לי רוביק. משל משונה. היֹה היה פעם איש אחד שטיפח גינה נפלאה, ובה עצי פרי לרוב וערוגות פרחים. הוא היה גנן למופת וגינתו היתה לשם ולתהילה. יום אחד הגיעו חיילי אויב ושבו את הגנן. הוא העביר את ימיו ולילותיו בכלא, בחדר זערורי עם סורגי ברזל ובכה. לילה אחד הוא חולם והנה גינתו היפהפייה לנגד עיניו, העצים זקופים עמוסי פירות. הוא בכה עוד יותר, אבל תוך כדי חלום הוא החליט: מחר אהפוך את העצים, את צמרותיהם ופירותיהם אטמון עמוק באדמה, והשורשים למעלה. ובחלומו, אמר ועשה. אבל כידוע עצים הפוכים, מתים, נרקבים, וזה באמת מה שקרה. העצים ההפוכים עם השורשים למעלה, הרקיבו והרקיבו... עד שיום אחד בצבצו מתוך האדמה נטיעות חדשות, עצים קטנטנים שנבטו מזרעי הפירות שנרקבו באדמה. שנים אני סוחב את המשל, אך נמשל לא מצאתי, ורוביק נעלם לו".

גדליה מחה זיעתו מעל מצחו עם מטפחתו, עיניו עדיין עצומות. "קהל יקר, במשך שנתיים ימים ניתקתי כל קשר עם בני דניאל, כעסתי עליו שחזר בתשובה... אבל אני יושב כאן שעה ומתרגש, ובעוד בני מנחה את האירוע בחן ובטוב טעם נשענתי על הקיר, עצמתי עיני ולפתע הבליח אור עצום בהגיוני ליבי ושכלי והבנתי סוף סוף את הנמשל במשל של רוביק גרינבלום. נמשל, אותיות "נשלם", הפאזל נשלם. כן, לדאבוני אני העץ ההפוך, אני העץ נושא הפירות שקברתי את צמרתו ופירותיו באדמה, והרקבתי, התייבשתי... הצמרת למטה השורשים למעלה. כך לא חי עץ. אבל הקב"ה שלנו רחמן, פירות נרקבים באדמה, אך יש להם זרעים ומהם נבראים ובאים עצים חדשים. הבן שלי דניאל היקר, הוא עץ חדש, שעלה וצמח ולבלב מתוך הריקבון שלי... דניאל שלי החזיר את העץ היהודי למעמדו הראשון, הנכון, שורשים באדמה צמרת ופירות למעלה. אני מודה לכם על העץ המפואר שטיפחתם כאן בישיבתכם, אני מבקש את סליחתך, דניאל". מחיאות כפיים נרגשות וסוערות, לא הצליחו לייבש את נהר הדמעות של גדליה.

* * *

ליל הסדר המשפחתי הראשון שנחגג בבית משפחת ארנטרוי עם דניאל, היה מרגש ועשוי על פי ההלכה. גדליה דליה וזוהר שיתפו פעולה, ואף יותר מכך. אחרי ההלל, הכוס הרביעית והחד-גדיא לחש דניאל לגדליה "אבא, אני כל כך התחזקתי מהדברים שנשאת בכנס, ממש קידשת שם שמים... אבל לאמיתו של דבר, העץ היהודי האמיתי, שורשיו נטועים למעלה, מתחת לכיסא הכבוד, וראשו ופירותיו למטה... הלילה הזה אבא, אין לי ספק שהשורשים שלכם, שלך ושל אמא כבר נטועים למעלה... כמו שצריך".

ואם אינני טועה, מבחוץ נשמעו שלוש נביחות של גימי, אבל הפעם משום מה, הן לא היו משעממות. מעניין.

פרי קטן – מאחורי הסיפור

יש סיפורים שנכתבים בקולמוסי עם המון שמחה בלב, זורמים ומחוייכים. זה אחד מהם. המעקב אחרי בעלי תשובה המצליחים לפרוץ ולהבליח את מעטה הקרקע הנוקשה, ולסחוף עמהם גם את הוריהם ואחיהם, הוא תמיד משובב נפש, אם כי הדרך רצופה מהמורות ואכזבות.

את הסיפור הזה שמעתי מכמה מגידים נכבדים בכמה ואריאציות שופעות חן, וחשתי צורך עז להנציחו בעיקר כדי לפרוט על מיתרי ליבם של הורים יקרים, שאין ליבם שלם עם דרך האמת שבחרו בה ילדיהם.

שיתקנאו להם – חשבתי בליבי – בגדליה ודליה שהצליחו אף הם להתחבר לשורשים, להידבק באמונה של מעלה. אף פעם לא מאוחר.

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי, מתוך סידרת ספרי "העיתונאי".

ניתן לרכוש את סדרת הספרים בהידברות שופס.

ליצירת קשר עם קובי לוי: 050-4170419.