משהו מצחיק אותך?

אתם מכירים את זה שאתם מדוכדכים, כי קמתם מאוחר בבוקר, פספסתם את האוטובוס המהיר, איחרתם איחור מביך לפגישה חשובה עם לקוח פוטנציאלי, ואז הלקוח הפוטנציאלי ויתר על שירותכם המסור? חזרתם מתוסכלים למשרד, ואז נתקלתם בקולגה לעבודה שהביט על הפנים האומללות שלכם ואמר לכם "חיוך!". השבתם לו משהו כמו: מה, סליחה? מה חיוך? למה?... "חיוך!", הוא אמר לכם בקולו הרועם, "השמש זורחת, הציפורים מצייצות, החיים יפים- נו, חיוך?". השבתם לו במבט רציני ומשתק, וכל מה שהתחשק לכם באותו רגע היה לסגור אותו בחדר צפוף וחשוך, ולראות אם גם אז הוא יחייך...

אז זהו, שאולי הוא צודק.

לרגל חג הפורים, ישבתי לשיחה עם נועה אייזנברג, מדריכת סדנאות צחוק לנשים. נשלחתי לחקור אחר מקורות השמחה, לבדוק מהיכן היא נובעת, ולמה כל כך קשה לנו להגיע אליה. התחושה שלי היא, שיש יותר מדי סדנאות שמציעות דרכי קסם אל האושר, ופחות מדי אנשים מאושרים. אני תוהה למה. נועה מבטיחה להשתדל לספק לי כמה תובנות.

אני יושבת מולה עם הלפטופ. קצת מטריד אותה שלא אסתכל עליה במהלך הראיון, אבל היא מוכנה לנסות. ואז היא שואלת אותי את השאלה הכי לא קשורה בעולם.

"את יודעת מה זה תשובה?"

רגע, את יודעת מה נושא השיחה שלנו, נכון?

"כן, כן, זה קשור. את תכף תביני. זו הקדמה קצת חשובה, בלי להבין אותה, כל השמחה שלנו חסרת משמעות"

השאלה עדיין מתמיהה אותי, אבל אני מחליטה לסמוך עליה. במקום לענות אני משגרת אליה את השאלה בחזרה:

"מה זו תשובה?".

"כשאני מספרת לאנשים שאני בעלת תשובה, השאלה הראשונית המתבקשת, היא איך או מתי חזרתי בתשובה. כשהם אומרים לחזור בתשובה הם מתכוונים לשאול מתי הרגע בו התחלתי לשמור מצוות, אבל זה בכלל לא לחזור בתשובה". היא מביטה בי, אני מבינה את הרמז, ושואלת: "אז מה זה לחזור בתשובה?".

"תשובה היא מסע. בזוהר כתוב, שתשובה היא ´להשיב דבר למקומו´. לפעמים הנפש הולכת לאיבוד, והתשובה היא תהליך של שיבת הנפש הביתה, אל המקור ממנו נחצבה. שמירת מצוות היא ביטוי של התהליך, לא התהליך עצמו. זה תהליך שלא נגמר אף פעם.

גם היום, אני משתדלת לקחת זמן ביום ולעשות ´ישוב הדעת´- לברר עם עצמי איפה אני ומה אני רוצה. איפה הבית של הנפש שלי. דעת הוא המקום שמחבר בין השכל ללב, בין העליונים לתחתונים. לרוב האנשים יש אמונה שכלית, הם מאמינים ב´ראש´, אבל בפועל, בעת מבחן, האמונה לא עומדת להם. מה שחסר הוא להוריד אל הלב מה שהשכל יודע, וזו העבודה שלנו ´וידעת היום והשבות אל לבבך´. את מבינה?".

לא

"מה לא?".

לא מבינה מה הקשר בין זה, לבין שמחה...

"תראי, אומרים שהמרחק בין הראש של הבנאדם ללב שלו, גדול מהמרחק בין שמים לארץ. אז הנקודה הזו של ´ישוב הדעת´ של ´לשוב אל הדעת´ זה לחבר את השכל ללב. כשאדם אומר שהוא ´יוצא מדעתו´- הוא יוצא מהמקום בו הנפש שלו נחה, מהמקום בו הוא מרגיש ´מיושב´- ולאיפה הוא יוצא? למקומות של תסכול, של חוסר אונים, של עצב".

ולמה, בעצם?

"נצא מתוך נקודת הנחה, שרוב העולם לא שמח. רוב האנשים לא שמחים באמת. גם השמחה שקיימת היום היא שמחה זמנית, שמחה שבאה לפרקים ומסתלקת. גם רווקה מתבגרת, שמצאה זיווגה ושמחה עד כלות ביום חתונתה, מגלה חודשיים-שלוש אחרי החתונה, שהשמחה הגדולה נטמעת בין תלאות החיים. זה לא סוד שהיום יש עלייה מאד גבוהה באחוז האנשים שמשתמשים בכדורים נוגדי דיכאון למיניהם. זה מדהים, כי איכות החיים השתפרה, אבל מצב הנפש- ירד. האדם כבר לא מגיע לשמחה פשוטה על עצם הקיום שלו. מי מאיתנו קם בבוקר, פוקח עיניים ושמח על עצם הקיום שלו? בכנות, גם אני לא. לזכות להגיע לשמחה זה לא עניין פשוט. רבי נחמן אומר, שלהגיע לשמחה זה הדבר הכי קשה שיש, אבל אדם צריך לעשות כל מה שביכולתו כדי להגיע אליה, כי עצבות ומרה שחורה הם מקור לכל החולאים והם הסיטרא אחרא בעצמו".

אז איך אפשר להגיע לשמחה?

"למעשה, הבסיס לשמחה הוא אמונה. היא השורש והמקור שלה. אם אני מאמינה שכל מה שקורה לי בחיים, בין לטוב ובין למוטב, זה בא ממנו יתברך בהשגחה פרטית, וזו הטבה מושלמת, ואם אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה ותכלית, אז למה להיות עצובה?".

המציאות היא שיש אנשים מאמינים, שהם עדיין עצובים...

"על זה בדיוק אני מדברת! את רואה למה הייתי צריכה את ההקדמה בהתחלה? בשביל להסביר את הנקודה הזו. למה אנחנו לא שמחים? כי האמונה שלנו היא לא אמונת הלב, היא אמונת השכל, והעבודה הגדולה, אולי עבודת החיים שלנו, היא להוריד אותה אל הלב. אני משתמשת בדבר שנקרא יוגה צחוק, ככלי טכני שיכול לסייע לי בעבודה הזו. יוגה צחוק הוא, למעשה, שיטת יוגה, המיועדת להפיג מתח באמצעות צחוק, ולכך לסייע לנו בעת הניסיונות שבאים אלינו בכל רגע בחיים... אתן לך דוגמא. הגעתי להעביר סדנת צחוק מול מאתיים נשים בצפון הארץ, וגיליתי שהמיקרופון מדונה מקולקל. הציעו לי להשתמש במיקרופון רגיל, אבל אי אפשר לעשות סדנת צחוק כאשר הידיים תפוסות. הבנתי שזה יכול להרוס לי את כל הסדנא. השכל אמר לי ´הכל לטובה, ה´ החליט ככה´, אבל הלב אמר לי ´אוף, הכל נהרס. נסעתי עד לצפון סתם´. ואז לקחתי את המיקרופון והחלטתי לשתף את הנשים בתסכול שלי. אחת הנשים, שהייתה לידי, רצתה לומר משהו, אז היא לקחה לי את המיקרופון מהיד, ובלי כוונה קרעה את הכבל... ברגע הזה, של החושך, פשוט צעקתי בחיוך הכי גדול שלי: ´ה´, אין לי מיקרופון מדונה, וגם נהרס לי המיקרופון הרגיל´. פרצתי בצחוק. פשוט הגחכתי את העניין. אין מה לעשות- זאת המציאות. עכשיו השאלה היא- או שאת בוכה או שאת צוחקת. המציאות תישאר כמו שהיא, השאלה איך את בוחרת להתייחס אליה. העבודה שלנו היא לקבל את הדין באהבה. אנחנו יכולים להפסיד את ההנאה בחיים, אם נבחר להיכנס להיסטריה ולשכוח שיש מנהיג לבירה. פשוט החלטתי לקחת את המקרה הזה ולתת שיעור באמונה".

והרגשת שהצלחת?

"תראי, באו אלי אחרי הסדנא נשים שאמרו לי ´איך שימחת אותנו´. זו הייתה סדנא, שבה השתמשתי בצחוק בשידור חי, על מנת לגבור על ניסיון. בטבע שלי אני הבנאדם הכי לחוץ עלי אדמות. צריך לעשות עבודה, לזרוק את השכל הזה של הלחץ, ולהתחבר למקום אחר. את כל הזמן מדברת ומדברת על אמונה ושמחה- אבל איך את מתמודדת בעת משבר? הכל תלוי בשנייה הזו, שבה את מיישבת את הדעת, תופסת את עצמך רגע לפני הכעס הגדול, התסכול, הבכי, ההתפרצות- ואומרת לעצמך ´תעצרי... תעצרי הכל רגע! עכשיו תנשמי- מה קורה פה עכשיו? מי מנהל את כל העסק פה? תסמכי עליו´. גם בבית שלי כיום, כשיש לחצים, התמודדויות ובעיות- בעלי אומר לי ´נועה, חייבים לצחוק´ (הוא ליצן רפואי). מה הצחוק עושה? שובר את הערלה של הלב, ומאפשר לך לראות את המציאות באור אחר. בדרך כלל, אדם לא מסוגל לראות את האור הזה, כי הוא שקוע בכאב שלו. כאב הוא מקום של חושך.

ר´ נחמן אומר: ´השמחה בגלות מריבוי צרות האדם שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון´, ומהי העצה שהוא מציע? ´על כן, על פי רוב, לא יוכל האדם לשמח את עצמו, כי אם על ידי מילתא דשטותא´. כלומר, מעשה שטות. פה בדיוק נכנס היוגה צחוק. היוגה צחוק נותנת כלים להוציא את השמחה מגלות לגילוי, מגלות לגאולה. מה זה גאולה? גילוי הא´, אלופו של עולם. לגלות את ה-א´ בתוך המציאות החשוכה הזו, שבשכל ההגיוני שלי אני לא מבינה איך זה טוב. לא נעים לי, לא מסתדר לי, לא מתאים לי- אבל כשעושים את העבודה של השמחה, מוציאים אותה מהגלות, ודברים פתאום נראים אחרת".

להרבה אנשים קצת קשה עם היוגה צחוק, הם מרגישים שמדובר במשהו מזוייף ומלאכותי

"נכון, זה באמת מרחיק אנשים שמסתכלים על זה מבחוץ, מבט חיצוני ושופט, אבל ברגע שמנסים- מגלים שזה עובד. חז"ל אמרו ´אחרי המעשים נמשכים הלבבות´. הפילוסופיה של היוגה צחוק אומרת כזה דבר: ידוע שהצחוק טוב לבריאות. לגבי זה אין ספק בכלל. המנגנון של הצחוק הוא מנגנון שהקב"ה טבע בנו כדי להשתחרר מלחצים. עשו מחקרים, ומצאו, שהצחוק משפיע על כל מערכות הגוף האפשריות: מערכת כלי הדם, מערכת הריאות וכו´. כשאנחנו צוחקים המוח שלנו מפריש אנדורפינים- הורמון שהוא משכך כאבים, וסרוטונין- הורמון שמהווה נוגד דיכאון. אותו חומר ששמים בתרופות נגד דיכאון. עכשיו, שימי לב לדבר מופלא- ההורמונים הללו מופרשים גם אם אנחנו צוחקים צחוק מזוייף, כי המח לא יודע להבדיל בין צחוק יזום לצחוק טבעי.

את השיטה פיתח רופא הודי בשם קתריה מדן, שקרא ספר בשם ´האנטומיה של המחלה´. את הספר כתב עיתונאי בשם נורמן קוזניץ, שהייתה לו מחלה קשה בגב, ולמרבה האירוניה- הוא היה אלרגי לתרופה היחידה שיכלה לסייע לו. הרופאים לא נתנו לו הרבה זמן לחיות, אבל הוא סירב להשלים עם רוע הגזירה. הוא עזב את בית החולים, שכר חדר במלון, לקח איתו חומרים מצחיקים- קומדיות וטקסטים הומוריסטים. כל מי שבא לבקר אותו ידע שהוא צריך להצטייד בבדיחה טובה. בסופו של דבר, הוא החלים מהמחלה, ועשר שנים אחר כך הוציא ספר בו הוא מספר שעשר דקות של צחוק סיפקו לו שעתיים ללא כאבים. הרעיון הזה הקסים את מדן, שהיה איש מעשה. הוא היה מודע למחקרים שנעשו על השפעות הצחוק על הבריאות, והחליט להקים קבוצת צחוק חברתית. בהתחלה הם היו מספרים בדיחות אחד לשני, אבל בשלב מסוים נגמרו הבדיחות. הוא חזר למחקרים וגילה דבר מדהים: המח לא יודע להבדיל בין צחוק יזום לצחוק טבעי. זה אולי נשמע מופרך, אבל זה מוכח, וזה משהו שעובד בעולם כולו. יש כיום 5,000 מועדוני צחוק בעולם. העניין הוא שהצחוק המזויף הזה, כשמפעילים אותו כגירוי קבוצתי, מהר מאד הופך להיות צחוק אמיתי. ככה זה- ´מתוך שלא לשמה- בא לשמה´. אז את באה לסדנא?".

אההממ...

"הו, אני יכולה לנחש שאת מתביישת? זה מביך אותך קצת, נכון?

אחת הבעיות הגדולות ביוגה צחוק היא הביישנות. אנשים מתביישים לצחוק סתם כך, ללא סיבה. זה נראה להם מטופש. אנשים התרגלו להיות רציניים, מאופקים והגיוניים. הם עטופים בקליפות ונבוכים. זה מאד קשה, כי זה דורש אומץ. הרבה אנשים מוטרדים מעניין התדמית – מה יחשבו עלי? אנחנו כל הזמן מנסים להראות לכולם שאנחנו שפויים, שאנחנו מוצלחים, שאנחנו ´שווים´. אנחנו משדרים את זה כדי לקבל מהאחרים אישור שאנחנו אכן כאלו.

אנחנו קבצני אהבה, שמחפשים אותה מבחוץ, במקום לקבל אותה במקום בו היא באמת נמצאת. האהבה האמיתית נמצאת אצל בורא עולם. זה קשר שהוא כמו בין בני זוג. זו עבודה שצריך לעשות. אנשים עושים כל מיני סדנאות אינסטנט, חוטפים בום של אור, ומתפרקים אחר כך. כל הסיפור הזה הוא תהליך. צריך להתחיל בדקה ביום להגיד ´שלום אבא, בוא נדבר´, והכל נמצא שם- את בוכה וצוחקת. לפעמים צפים כאבים.

בתור בעל תשובה אתה מוצא עצמך חווה הרבה משברים. המאסטר הרוחני שלי הוא אברהם אבינו. כשהקב"ה אמר לו ´לך לך´- הוא הלך... אל עצמו. בשביל לעשות את זה, אתה צריך לצאת, מארצך- מהארציות שלך ומסדרי עדיפות גשמיים לרוחניים. ממולדתך- להכיר שהתכונות שנולדת איתן, הן לא סוף פסוק. אין כזה דבר ´ככה אני´. אתה צריך לעשות עם עצמך בירור מה ביכולתך לשנות ומה אין ביכולתך לשנות. מבית אביך- זו הדרגה הכי קשה ליציאה. ´בית אביך´ היא מערכת שלמה של אמונות ותפיסות שמקודדת בתוכנו. זה לא משהו שבחרנו, אלא מה שעיצבו בתוכנו והסביבה אליה נולדנו. אדם צריך לזהות את המערכת הזו, ולבדוק מה משרת אותו ומה לא. רוב האנשים חושבים ´מה יגידו עלי? איך אני נראה? מה השכנים חושבים עלי?´. להחזיק תדמית זה לא קל, אתה גם מתמכר לתדמית שגיבשת לעצמך, וזה עוצר אותך בהתקדמות הרוחנית שלך. יש אצל אנשים פער בין המצוי לרצוי, בין מי שאתה, בין מי שאתה חושב שאנשים חושבים שאתה, לבין מי שאתה רוצה להיות. סדנת צחוק היא מקום מבוקר בו מותר לאבד שליטה, לצאת מתוך המקום של האיפוק ושל הרושם החיצוני, ולחזור להיות קצת ילדים".

מה זה אומר לחזור להיות ילדים? הרי אנחנו בורחים משם, אנחנו רוצים להיות מבוגרים, רציניים ואחראים...

"מה זה בעצם ילד? בילד יש יכולת שינוי. החיים זורמים בו. הוא לא מורכב ולא בדיכאון. החיים עוד לא הספיקו לשחוק אותו. תסתכלי על חיוכים של ילדים בתמונות- אלו חיוכים אמיתיים, חושפי שיניים. כשמבוגרים מחייכים בתמונה, החיוך מאופק יותר. אדם מבוגר שוקל איך לחייך ומאיזה צד הוא יראה הכי טוב. במקרים רבים החיוך נראה מאולץ וקפוא. אצל ילד השמחה באמת פנימית ונובעת ממנו.

היוגה צחוק היא המרחב היצירתי של הילד הפנימי. בדרך כלל, ההתייחסות לילד הפנימי היא בהקשרים טיפוליים- על מנת לרפא פצעי ילדות. היחס ניתן רק לילד הפנימי החולה, השרוט והמצולק. היוגה צחוק מתעסקת עם הילד הפנימי הבריא, הספונטני והיצירתי. מה עושים ביוגה צחוק? משחקים ומשתטים. הכל שם יותר משוחרר.  

כשאת נותנת לילד מקום, את רואה שלאט לאט בנפש שלך חלים שינויים. הביטחון העצמי עולה, הכישורים החברתיים משתפרים, את מפתחת אופטימיות. פתאום את מסוגלת לקחת סיטואציות מתסכלות, ולהפוך אותן לבדיחה. היוגה צחוק, כשהוא משולב באמונה, יכול לעזור לנו להתגבר כל אחד, על העמלק הפרטי שלו".

ואיך אפשר לזהות אותו?

"מרגישים. אצל כל אחד יושב העמלק האישי שלו בנקודת התיקון שלו. אני מדברת עכשיו בשטף, ובטח נראה לך שזה טבעי לי, אבל אין לך מושג כמה הייתי חרדתית בעבר. איך הפה שלי היה מתייבש כשהייתי עומדת מול קהל, כאשר ביקשו ממני לספר את הסיפור האישי שלי. איך הקול שלי היה רועד... כשהחלטתי לפתוח סדנא בישוב בו אני גרה, והייתי צריכה לפרסם בעלון של היישוב, הרמתי טלפון אל המזכירה ואמרתי לה ´תרשמי עכשיו, מהר, לפני שאני מתחרטת´. שנים הייתי במקום בו הייתי צריכה לעבוד על המקום הזה של להרגיש ראויה. כמה שדים ומפלצות היו בתוכי. תמיד הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהפחד הזה הוא דמיון, אם לא תעברי דרך הפחד הזה- הוא ינצח אותך. יש בתוך כל אחת מאיתנו ילדה קטנה שמפחדת מדחייה, ולפעמים כל מה שצריך הוא להושיט לה יד ולומר לה- בואי. תנשמי עמוק, ונקפוץ יחד למים. הדרך הכי טובה להתחיל איתה היא קודם כל לצחוק על הפחד. פשוט לצחוק".

עצות מעשיות לשמחה

1. כשקמים בבוקר ואומרים "מודה אני", להגיד אותו עם חיוך גדול, ובאמת להודות.

2. ביוגה צחוק יש טכניקה שנקראת "הצחוק השקט". צחוק שקט זה כמו הצחוק הזה שאתה צוחק כשמישהו סיפר לך בדיחה בספרייה. אתה עדיין צוחק, אבל מחניק את הקול. זו טכניקה שאפשר להשתמש בה מתחת לשמיכה, כש´לא נעים´ לצחוק בקול. מדהים מה שזה עושה לנפש.

3. כשקורה משהו מתסכל, נפרוק את התסכול החוצה באמצעות צחוק. צחוק יזום, שמשקף את האבסורד. רבי נחמן אומר: "גם אם אינך חש בשמחה- העמד פנים. אפילו אם אתה שרוי בדיכאון, התאמץ לחייך. התנהל כאילו שאתה שמח, והשמחה האמיתית בוא תבוא".

4. נשתמש בתרגיל המראה הדמיונית. נהפוך את היד שלנו למראה דמיונית, נביט בה, ונאמר: "אני בנאדם? כן. מותר לי לטעות? מותר לי. אם לא עושים לא טועים? נכון". ואז נביט מבט אחרון ונאמר לעצמנו- "נפלת? תקומי. מחר יהיה יום חדש". ואז נצחק.

5. מול כל מציאות שהולכת לא ברצוננו- נפנים אמונה. מי מנהל את העולם? הקב"ה. הוא עושה הכל לטובה? כן. נזכיר לעצמנו שה´ אוהב אותנו והכל בהשגחה פרטית.

6. נפנה לעצמנו בכל יום מספר דקות של יישוב הדעת, של חיבור לעצמנו וחיבור לבורא עולם. זמן של תפילה אישית.

7. נעשה לעצמנו "רשימת יש"- רשימה של כל הדברים הטובים שיש לנו, במציאות החיצונית שעוטפת אותנו, ורשימה של כל הדברים הטובים שיש בנו. נשמור אותה במקום זמין, ונשתדל לקרוא בה ולתחזק אותה. כל פעם להוסיף אליה משהו נוסף.