הכיור

הכיור כלי קיבוּל גדול של נחושת שהיה בבית-המקדש, שהיו בו מים תמיד לצורך קידוש ידיים ורגליים של הכֹהנים לעבודתם במקדש, ולשאר צרכים שבמקדש הנעשים במימי הכּיור.

מטרת הכיור

בין צרכי עבודת הכהנים במשכן נאמר בתורה ציווי לעשות כיור: "ועשית כּיור נחֹשת וכַנו נחֹשת לרחצה" (שמות ל, יח), והוא מין דוּד גדול, ולו ברזים המריקים בפיהם מים. הוא מונח על כַּנו – הבסיס, מושב מתוקן לכיור, ויש לו תוך, ועשוי כמין תיבה פרוּצה למעלה. וכן בקידוש המשכן וכליו בשמן-המשחה נאמר: "ומשחת בו את אֹהל מועד וגו´ ואת הכיור ואת כנו" (שמות ל, כו-כח). 

דינו של הכיור הוא ככלי-שרת. לדעת הראשונים הסוברים שעשיית כלי המקדש היא בכלל המצוה "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח), גם עשיית הכיור וכנו בכלל מצווה זו. ולדעת הסוברים שעשיית הכלים היא רק "הכשֵר-מצוה" של המצוות הנעשות בהם – והם "תשמישי קדושה", גם עשיית הכּיור אינה מצווה (מיוּחדת), אלא שציוה אותנו ה´ לעשותו לצורך קידוש ידיים ורגליים.

קידוש ידיים ורגליים

הכיור עשוי לקידוש ידיים ורגליים של הכֹהנים לעבודת המשכן והמקדש במימיו, שנאמר: "ועשית כיור נחֹשת וכנו נחֹשת לרחצה... ונתת שמה מים, ורחצו אהרֹן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, בבֹאם אל אהל מועד וגו´" (שמות ל, יח-כ). וכן כל כלי-שרת מקדשים ממנו, שנאמר: "ורחצו ממנו וגו´ ובקרבתם אל המזבח ירחצו" (שמות מ, לא-לב);

בכיור שהיה במקדש אמרו, שמתחילה היו בו רק שני דדים (ברזים). בן-קטין (שהיה כהן גדול) עשה שנים עשר דדים לכיור, כדי שיהיו שנים עשר הכהֹנים העסוקים בקרבן התמיד, מקדשים ידיהם ורגליהם בבת-אחת – שלא יבואו לידי קטטה, שיאמר כל אחד "אני אקדים לקדש".

תנאים נחלקו במי הכיור הכשרים לקידוש ידיים ורגליים: ר´ ישמעאל אומר מי מעיין – מים חיים דווקא; חכמים סוברים שגם מי מקווה כשרים לקידוש ידיים ורגליים. וכן, כל מים הכשרים להשלים בהם שיעור מקווה (40 סאה) – מַשלימים לשיעור "ארבעה כהנים" למי כיור.

מי הכיור נפסלים בלינה, מפני שהכיור נמשח בשמן-המשחה ודינו ככלי-שרת. משום כך עשה בן-קטין "מוכני" – גלגל לשַקֵעַ בו את הכיור בערב בבור, כדי שיהיו מימיו מחוברים למי הכיור ובטלה לינתם. יש שפירשו שמוכני הוא כלי סביב לכיור, שהיו בו המים תמיד, והיו כלי חול ואין המים שבו נפסלים בלינה, והיו המים שותתים ממוכני לכיור.