מכתב תגובה לרווקה שמתאבלת על הילדים שלא יהיו לה

כבר מהשורות הראשונות שקראתי במכתבך, ידעתי שאין סיכוי שאני מתעלמת ממך. משהו בזעקת השבר האילמת שלך, אילץ אותי להישיר מבט אל החיים שלי ושלך ושל כל הרווקות המתבגרות שמתבוססות בביצה הטובענית של הרחמים העצמיים, ולצעוק אליי-אלייך-אליהן: לא. זה לא ייתכן שזה כל מה שזה, זה לא ייתכן שכאן ייסגר הגולל.

אני לא יודעת מה חסר, אוקיי? כמוך, גם אני עדיין בחיפוש המתמשך. עוד לא מצאתי, ועוד לא הבנתי מה התכלית של כל ההמתנה הזו. כמוך, גם אני התייאשתי עשרות אלפי פעמים, בכיתי את הדמעות שלך על אינספור כריות, ולא. אני עוד לא יודעת באילו מילים לבחור, כדי להרגיע אותך.

באילו מילים לבחור כדי שתביני שאני לא שופטת אותך, שאני מבינה לגמרי את מה שעובר עלייך, ורוצה שתזכי- שאזכה-שנזכה, כולנו יחד, בחופה אחת גדולה של אהבה, תקווה ושמחה. "אני אישה בת 41, דתייה ורווקה. אני כותבת בעילום שם, כי אני מישהי שקשה לחברה לראות. אישה שלא ממלאת את ייעודה", כתבת את המילים שאני והן, עשרות רווקות דתיות, רק חולמות להגות על דל שפתינו.

במכתבך תיארת עצמך כבחורה רגילה לגמרי: "נראית בסדר, עובדת ויש לי תוכן פנימי. עברתי סדנאות, יצאתי לדייטים במשך 20 שנה, עשיתי מה שצריך – ובכל זאת, זה לא קרה. לא התחתנתי, וגם לא ילדתי".

עד כאן, באמת שהבנתי אותך. ואפילו שאינך נזקקת לתמיכה שלי, מצאתי עצמי לוחשת תפילה זכה מעומק הלב בשבילך, שתינשאי. שתמצאי אותו, שהוא ימצא אותך ושהחלום בן עשרים שנות הציפייה, יהפוך למציאות ממשית שאפשר לגעת בה, ולחוש אותה בינות לאצבעות.

"היום אני מבינה שרוב הסיכויים שגם לא אלד, ועל זה אני רוצה לדבר איתכם", כתבת. בנקודה הזו, הלב שלי כבר נשבר לרסיסים. מצד אחד, הבנתי בדיוק על מה את מדברת, והחשש הזה הוא כמו זחל רעב שמכרסם כל חלקה טובה בנו, הרווקות.  אין אחת שלא הרגישה את שיניו החדות, הננעצות בבשרה החי, ואין אחת שלא נכנעה מולו.

אני רוצה להאמין לך, שאת צודקת. כי מי בכלל יכול להתווכח עם השעון הביולוגי? אני רוצה להאמין לך שזהו, גרגר החול האחרון בשעון שלך ירד בשניה זו, ואמר את דברו. אני רוצה להאמין לך שזה כבר בלתי אפשרי להגשים את כל חלומות הילדות שלך ("משחר ילדותי רציתי להתחתן ולהיות אמא"),  ולבחור שמות אמיתיים לילדים משלך ("כבר בגיל ההתבגרות התחלתי לבחור שמות לילדים שלי, וחיכיתי להם").

רוצה לדבר על האבל שלך? אין בעיה

החלק הרציונאלי שבי, בדיוק כמוך, אומר שכך וודאי מוכרח להיות. הרי יש חוקיות פה בעולם, יש כאן סדר וכללים שנקבעו מראש – הרבה לפני שהעולמות הקטנים של כל אחת מאיתנו, נבראו והחלו לייצר 'חוקים חדשים'.

המוח שלנו לא פראייר. כ'שצריך', הוא יודע לעשות חישובים מסובכים הרבה יותר מהר ממחשבון קסיו, ולדקלם בעל פה פתגמים ונוסחאות מתמטיות, שהיו מביישות אפילו את פיתגורס. אז אם להיות כנה, לפי כל החישובים הרציונאליים, הסיכוי שלך-שלי-שלנו (רווקות בנות 35+) לפגוש לפתע פתאום (אחרי עשרות שנות ציפייה) בבן הזוג המיוחל ולהתחיל לעבוד ביחד איתו על בניית הקן המשותף שלנו, אכן שואף לאפס.

גם אני כמוך, מחכה להם. לילדים שלי. ויש לי שמות יפהפיים להעניק להם, ואני כבר יודעת איך אני רוצה לדבר אליהם, איך אני רוצה לאהוב אותם ואיך אני רוצה לעשות להם מקום בחיים הכל כך 'מלאים' ו'מסודרים מראש' שלי.

השנים עברו וכמוך, גם אני הבנתי שחלום עשרת הילדים הולך ומתעמעם, הולך ומתרחק ממני...אבל אף לא לרגע אחד, גם לא ברגעים הקשים ביותר - הסכמתי לוותר עליהם.

(צילום: shutterstock)

"עכשיו אני בת 41, ללא בן זוג וללא הילדים שלי. בחישוב מהיר, אני מבינה שכנראה לא אכיר אותם. לעולם. את הילדים שלי".  אבל הלא הם שלך... אז, איך זה שהסכמת לוותר עליהם, עוד לפני שנתת להם את הסיכוי להכיר אותך? להיות נאהבים על ידך, כמו שרק את יכולה לאהוב אותם?

את הזעקה שלי את בטח לא יכולה לשמוע.

ולא משום שאת רחוקה מדי, אלא משום שאת עסוקה כעת בלהתאבל. "אם זה מעצבן אתכם ואתם חושבים שאין לי זכות דיבור, זה בסדר. פשוט תפסיקו לקרוא עכשיו. אבל אם אתם מסוגלים לשאת את הרעיון שאני מעדיפה לא ללכת נגד עצמי ולגדל ילד לבד, למרות שאני נורא רוצה ילדים – הקשיבו לאבל שלי".

תגידי לי, מי בכלל יכול לקחת ממך את הזכות להתאבל, את הזכות לכאוב בדרך שלך, את הזכות להיפרד ממשהו גדול ממך, שנלחמת עליו הכי טוב שיכולת, עד שלא יכולת יותר? אף אחד לא חושב שאין לך זכות דיבור. ולא אפסיק לקרוא עכשיו, כי את ואני – זו ברית כרותה על שפתיים.

את התפילות שאני מתפללת על עצמי, אני מתפללת גם עלייך. ובדיוק כמו שאני לא רוצה ללדת ילד שלא מתוך זוגיות ואהבה, לא הייתי רוצה שאת תחווי חוויה כזו (ולא שיש לי משהו נגד אימהות יחידניות).

הילדים שלך לא גוססים. כל עוד לא הרגת אותם – הם עדיין בחיים

לפני כמה ימים ישבתי על מרפסת שטופת שמש, עם חברה חילונית בת גילי. כמוני, גם היא נמצאת בחיפוש המתמשך אחר זוגיות, מזה שנים. "אז למה בעצם את לא הופכת לאם יחידנית?", שאלתי אותה לבסוף. "אני? בחיים לא. קודם כל, למרות שאני לא דתיה, חשוב לי שהילד יהיה יהודי. דבר שני, אני רוצה אהבה, ואני חושבת שמגיע לי להיות אהובה".

אז אם חילוניות מדברות ככה, על אחת כמה וכמה...

את רוצה לדבר על האבל שלך? אוזני כרויה לשמוע את הנאקות, את הבכי שלך בלילות, ואת שירי הרקוויאם שאת משוררת בטרם עת, לעוללים שמעולם לא הגיחו מרחמך (היא רחמייך).

רק אל תגידי שהילדים שלך גוססים עכשיו, כי זה לא נכון. כי כל עוד לא הרגת אותם במו ידייך, הם עדיין בחיים. עוד יש להם זכות לנשום את האוויר שאת נושמת, למרות שנדמה לך שכבר אין סיכוי ("הילדים שלי גוססים עכשיו, ובחצי השנה האחרונה אני הולכת ומבינה שזה לא יקרה").

את כותבת שבימים האחרונים הבנת שעלייך להיפרד מהילדים שלך, שהיו בתוכך מאז שהיית קטנה ("אולי מאז שנולדתי") ולהתמודד עם זה, להשלים עם זה, לנסות לשמוח עם זה. זה בגימטריה = 7+5 שהם 12. בגימטריה קטנה 1+2 = 3, שהם שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקב"ה.

הקב"ה כאן.

אמו (את) כאן.

האם יעלה על הדעת שדווקא אביו, לא יגיע לכאן. איזה מין היגיון יש בזה, Anyway?

שני שותפים כבר הגיעו לקיים את חלקם בעסקה של הורדת הנשמות הרכות האלה לעולם, אז מדוע שהשותף השלישי לא יגיע? לבטוח בה' ולהודות על מה שיש ועל מה שאין – זו לא שאלה בכלל. להמשיך להאמין גם עם האין, גם עם מה שלא רואים – על זה אין עוררין.

ואם את באמת מאמינה שאת מאמינה, אז תאמיני לאמונה שלך ו...תאמיני. זה אולי נשמע מסובך, אבל זה לא. מבטיחה. כי הילדים שלך, שהיו בתוכך מאז שהיית קטנה, הם עדיין שלך. הם לא הלכו ולא יילכו לשום מקום, אם לא תשחררי מהם את היד.

כי היד שלך, זה כל מה שהם מכירים. הם לא יודעים את הדרך לבד. הם נאחזים בך, באמונה שלך, בציפייה שלך, בתקווה הזו – שלמרות הקושי, נלחמת על זכותה לחלום. על זכותה להאמין. על זכותה לזכות.

הילדים שחשבת אותם, שציפית להם, שהתגעגעת אליהם וחלמת עליהם, הילדים שהתאמצת כל כך לפגוש בהם יום אחד, והם לא באו – הם אותם ילדים שמחכים שהשערים יפתחו, ומשמיים יאפשרו להם לרדת. הם לא אשמים שבינתיים השערים סגורים, והשעה עוד לא הגיעה.

"בעיניכם אני אישה מעוותת, שלא נישאה ולא ילדה"

זה נכון שאת מחכה כבר הרבה שנים. זה נכון שנמאס לך, ושאת רוצה כבר להפסיק להילחם בכולם ובהכל – אבל הילדים האלה שאת מכירה בך כבר 'מאז שנולדת', מכירים אותך מאז שהם נולדו – ואם רק תתני להם מקום בלתי מותנה בתוכך, הם ימשיכו להתקיים. הם ימשיכו לחיות. אם רק לא תרגישי שהם גוססים, ולא תמהרי לכרות להם קבר.

כתבת שבעיני החברה, את-אני-אנחנו וכל מי שנמצאת תחת הכותרת של 'רווקות' – הן פשוט נשים מעוותות. "אני נפרדת מהילדים שלי לבד, ללא בן זוג. ובעיקר ללא חברה שתאפשר לי להתאבל. מצפים שאסבול בשקט, בגלל שאני מחזה כל כך לא נסבל. בגלל שאני אישה מעוותת שלא נישאה, ולא ילדה. אולי בכלל לא ממש אישה".

אני לא יודעת מי ציווה עלייך לסבול בשקט, מי אמר לך שאת מחזה בלתי נסבל ומי מנע ממך את הזכות להתאבל – אבל דבר אחד אני כן יודעת. שמי שאומר את זה לך, אומר את זה גם לי ולעוד עשרות רווקות בארץ ובעולם, שטרם זכו להתחתן וללדת.

אז למה אני אומרת לך את זה, ומה זה בכלל משנה?

אולי כי... 'טובות השתיים מן האחת', ואת מה שנוכל לעבור ביחד – למה שנרצה לעבור לבד? כמוך גם אני מתמודדת עם האבל שלי, גם אני מחייכת לעולם חיוכים צבועים, גם אני מעמידה פנים שהכל בסדר ומחזיקה מעמד, ה' יודע בשביל מה.

כמוך, גם אני חושבת בכל לילה על עוד יום שעבר מבלי שאחזיק בין זרועותיי את התינוק שלי, וארגיש על שפתיי את עורו הרך.

כמוך גם אני הולכת במדבר ונופלת אל בורות ריקים שמים אין בהם, אבל נחשים ועקרבים...

אז איך להצליח לשרוד, את שואלת?

קודם כל, ולפני הכל – להמשיך להחזיק חזק באמונה, גם אם כרגע מדובר בשרידי ספינה טובעת בים סוער. "אני כותבת לכם כדי שתהיו איתי בשבעה שלי. כדי שתהיו איתי עכשיו כשאני אומרת שלום לעקיבא, למעיין ולנטע. שלום חמודים שלי. כמה רציתי שניפגש, אבל זה לא התאפשר. ניפגש אולי בגלגול אחר. אני אמשיך להתגעגע אליכם", כתבת במכתבך.

ואני כותבת לך, כדי להיות איתך בשבעה אחרים לגמרי – שבעה לילות שבהם יגידו שבע ברכות, בשבעה מקומות שונים בארץ. שבע ברכות שיתחילו מיד אחרי החופה שלך-שלי-שלנו.

(צילום: shutterstock)

אני כותבת לך, כדי שתהיי איתנו עכשיו כשאנחנו נפרדות לשלום מהפחדים, מחוסר האמונה, מהעצבות, מהבדידות, מהוויתור, מהכיעור ומקטנות המוחין. שלום (ולא להתראות) חמודים שלנו. כמה ניסינו להאמין, רצינו להיפגש על אם הדרך, למצוא את עמק השווה, את האיזון המדויק, את הנוסחה המופלאה לדו קיום בינינו – אבל זה לא התאפשר.

אולי ניפגש עוד בגלגול אחר, אבל בגלגול הזה – אנו מוכרחות להמשיך הלאה בלעדיכם.

כי מחכה לנו בית להקים, ונשמות שמחות לגדל בתוכו. תודה לכם שהייתם איתנו וחלקתם את 'חוכמתכם' עמנו.

את אולי לא יודעת מי את-אני-הן, אבל זה לא באמת משנה. כי המכתב הזה נכתב לא רק לך, אלא לכל הרווקות במצבך, שהרגו את הילדים שלהם – עוד הרבה לפני שנתנו להן סיכוי לחיות. 

לבלוג של שירה כהן ולקריאת מאמרים נוספים על שידוכים, לחצו כאן