חניתה פרידמן: "עדיין לא שמרתי שבת, אבל התפללתי על בנים צדיקים"

ההפתעה הראשונה בהיכרות שלי עם חניתה פרידמן - מנכ"לית חברת התוכנה 'כרמיסופט' האמונה על הכשרת חרדיות לעבודה בהייטק - פוגשת אותי בשיחת הטלפון הראשונה בינינו. הודות לאינטונציה הנעימה שבקולה, בתחילה הייתי בטוחה כי מי שמדברת איתי מעברו השני של הקו אינה אלא עובדת נעימת סבר. ברור שלרגע לא 'חשדתי' שמדובר במנכ"לית בכבודה ובעצמה.

הענווה והצניעות שבה, זה הדבר הראשון ש'תופס' אותי. וזה בכלל לא מובן מאליו.

כי לכאורה יש לה לפרידמן (53) – מהנדסת מכונות, יזמית ותיקה ואם לחמישה ילדים במשרה מלאה - את כל הסיבות הטובות שבעולם, 'להתגאות' על הישגיה. סיפורה מתחיל אי שם בחברת 'וולוו', בעיר גוטנברג שבשבדיה – אליה התקבלה מיד עם סיום לימודיה האקדמיים בטכניון.  היה זה יום שגרתי למדי, כשלגמרי 'במקרה' - נחשפה פרידמן לנתון קצת מאכזב ביחסי המסחר בין שבדיה לישראל. "גיליתי שישראל קונה המון משבדיה, ושבדיה קונה מעט מאוד מישראל. וחשבתי לעצמי: 'איך אפשר לגרום לשבדים לקנות מאיתנו יותר?!', ואז נזכרתי בסטף ורטהיימר", היא משחזרת. "לא ממש הבנתי מי הוא, אבל בתמימות אופיינית של קיבוצניקית, הרשיתי לעצמי לפנות אליו, ולהסב את תשומת ליבו לשאלה הזו". 

כך נוצר הקשר הראשוני ביניהם, ובהמשך הייתה זו פרידמן שהעלתה לראשונה באוזני ורטהיימר, את הרעיון המהפכני של בניית פארק תעשייה בתל חי. לדידה היה ברור שיוזמה כזו, לכשתצא לפועל – תהווה אבן שואבת לעשרות אנשי מקצוע איכותיים, לצפון.

גם כשורטהיימר דחה את הרעיון על הסף, ואינסוף קולות אנטי נשמעו כלפיה מכיוונים שונים - פרידמן עמדה על שלה, וארגנה עצומה חתומה בידי 400 בכירים שעד מהרה שינתה את דעתו של סטף על העניין. "בהתחלה כולם צחקו עלינו. אמרו: 'בטח. מי יקים גן תעשייה בתל חי? צריך להיות משוגע אידיאליסט בשביל לעשות את זה', אבל את זה כבר קיבלתי בבית", היא צוחקת. "כך שמהבחינה הזו  היה לי ברור שאני לא הולכת להרפות. וחוץ מזה, ידעתי שאם נקים גן כזה זה ישנה את פני הצפון".

והיא צדקה במלחמה שלה. שכן בזכות העקשנות שלה לדבוק במטרה ויהי מה – גן התעשייה בתל חי הפריח את השממה התעשייתית בצפון, מעסיק כיום למעלה מ-800 עובדי הייטק תושבי הגליל, ומשמש מקור היניקה הכלכלי למאות משפחות. 

מאיפה הביטחון, התעוזה והעקשנות להאמין בעשייה שלך, למרות התחזיות הפסימיות של האנשים סביבך?

"אין לי מושג. היכולת לראות את החזון לנגד עיניי, לסמן את היעד ולהסתער עליו גם כשזה נראה חסר סיכוי – זה כנראה משהו שהוא בילט-אין באישיות שלי. המטרה שלי הייתה שהמהנדסים שמגיעים מאזור המרכז והדרום - יישארו לגור פה בצפון, ובעקבותיהם יגיעו עוד ויאפשרו רמת חיים גבוהה גם כאן".

על חברת כרמיסופט: "החזון היה ליישב את הפריפריה, בכוח עבודה חרדי"

מאז ומתמיד הייתה חניתה פרידמן - יזמית ואידיאליסטית, בנשמתה. גם את חברת 'כרמיסופט' – חברת תוכנה האמונה על שילוב מתכנתות חרדיות בחברות גדולות במשק - הקימה לפני כשש שנים, הודות לחזון שראתה לנגד עיניה. "במהלך העבודה שלנו עם חברות מובילות במשק, ראינו שיש חשש גדול מאוד מקליטה של בנות חרדיות, והבנו שאם לא נעשה את זה לבד, זה לא יקרה. זו אחת הסיבות שהקמנו את כרמיסופט", מסבירה פרידמן.

"סיבה נוספת היא הרצון ליישב את הפריפריה בכוח עבודה חרדי, ולייצר מקומות עבודה הולמים בגליל עבור חרדים – כדי לשבור את הלופ הזה של ריכוזים חרדיים באזור בני ברק-ירושלים בלבד. חרדים זה כוח עבודה טוב – אנשים ברמה הן מבחינה ערכית, והן מבחינה לימודית, ואין שום הצדקה לכך שיתרכזו רק במרכז. אמנם היום יש יותר מ-100 מתכנתות חרדיות שמועסקות בגליל, אבל עדיין נדמה שזה לא מספיק".

מה החזון שאת רואה לנגד עינייך בעצם?

"בגדול, החזון הוא להפריח את השממה העסקית בגליל. אנחנו רוצים שתהיה פה רמת חיים לא פחות מאשר במרכז, עבור הציבור החרדי".

אז מה הבעיה? זהו, שרוב מקומות העבודה החילוניים לא ממש מתלהבים משילובן של מתכנתות חרדיות בתוכם. "מעסיק בגליל שיראה ברזומה של המועמדת את המילים 'סמינר דרכי רחל', יפסול אותה על הסף משתי סיבות: א) בסמינר נלמדים הדברים הבסיסיים ביותר של התכנות. ב) רוב המעסיקים לא ממש יודעים איך להתמודד עם קליטה של עובדת חרדית. ישנן שאלות רבות שלא תמיד יש להם אל מי להפנות, וברוב המקרים הם יעדיפו לוותר מראש".

מנכ

כאן נכנסת פרידמן לתמונה. התפקיד שלה הוא לקלוט מתכנתים חרדיים בתחילת דרכם, ולהכשיר אותם בטכנולוגיות מתקדמות. בשלב הבא, תלווה כרמיסופט את המתכנתות בין חברות התוכנה לבין בוגריה החרדיים.

פה ושם מתפרסמות ידיעות על כך שעבודת מתכנתות חרדיות, זוכה לשכר נמוך מהמקובל בשוק. מה דעתך על התופעה?

"אנחנו מודעים לתופעה ונתקלים בה לא מעט, אבל כמו בכל דבר – אני מאמינה שגם זה סוג של תהליך חברתי, ושבסופו תתרחש הרפורמה. אני מכירה הרבה נשים חרדיות שמרוויחות טוב, לא פחות מלא חרדיות באותו תחום. הבעיה היא שאישה חרדית, אם אין לה מחשב ואינטרנט והיא אינה קוראת עיתונים טכנולוגיים – את כל הידע היא רוכשת רק במסגרת העבודה שלה. שלא כמו אדם חילוני, שחשוף לכל החידושים הטכנולוגיים מכל כיוון אפשרי – מאמרים, טלוויזיה, אינטרנט וכדומה. לחרדיות אין את זה, ומכאן שחברות רבות פונות לחברות שמעסיקות חרדים כדי לקבל מחירים נמוכים על פרויקטים".

האח נפטר שלושה שבועות לפני חתונתו: "הוא נאחז בחיים, ורצה לשרוד"

על ילדותה בקיבוץ נאות מרדכי, לרבות בית הילדים בו גדלה, מתבטאת פרידמן ואומרת כי הייתה זו אחת התקופות היפות בחייה ("ההנאות היו צנועות, אך השמחה הייתה גדולה"). היא התחנכה בבית של הורים חלוציים שהגיעו הנה מפולין וארגנטינה, והקימו את ביתם על ברכי הפלורליזם, העבודה ואהבת הארץ.

ככל בני גילה, גם חניתה עברה את המסלול המקובל של שנת שירות, לימודים אקדמיים (הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון) וכעבור שנים ספורות – חתונה. ברבות הימים, בעלה והיא עזבו את הקיבוץ ובתהליך מושכל ואיטי – החלו להתקרב יחדיו ליהדות. 

אז מה הביא דווקא אותה, הקיבוצניקית השמחה וחדורת האידיאלים – אל זרועות היהדות? שאלה טובה. היה זה כשעבדה כמנהלת שיווק בחברת היי-טק בטבריה עלית, ונאלצה לגמוע מרחקים גדולים ברכבה בנסיעות יומיומיות למקום העבודה. "יום אחד שמעתי הרצאה על 'ערך ובערך' של הרב מנת, ברדיו. עד אז, האנשים הדתיים היחידים שהכרתי היה חבר קיבוץ אחד, הרב שחיתן אותנו והוריו של בעלי, שהם דתיים. ההרצאה הזו הדהימה אותי במיוחד, היות והיא דיברה על נושא שהיה מאוד קרוב ללבי – שיקולי בעד ונגד בכל הנושא של המתת חסד".

ומדוע דווקא נושא זה היה קרוב לליבה?

כאן מגוללת פרידמן באוזניי את סיפורו העצוב של אחיה הגדול, שנפטר מסרטן בהיותו בן 30 בלבד – המחלה התגלתה כשלושה שבועות (!) לפני היום שאמור היה להיות השמח בחייו, יום חתונתו. "לאורך כל השיעור הזה ברדיו, לא הפסקתי לחשוב על אחי. למרות שהוא סבל מאוד, והפך לשבר כלי בכל יום שעבר, הוא מעולם לא איבד את הרצון לחיות. שנינו היינו שחיינים מעולים, ואני זוכרת איך נהג לומר לי: 'אוטוטו אני ארגיש טוב, ונעשה בריכות ביחד'.

"אחד הדברים היותר חזקים ששמעתי באותה שיחה היתה השאלה: 'אם הסביבה של החולה לא משדרת לו שהוא נטל עליה, אז למה שהוא ירצה למות'? הזדהיתי מאוד עם האמירה הזו, אבל זה לא היה הסוף. במהלך כל השיעור, הרב מוטט אחת לאחת אמיתויות שונות שחייתי איתן, ונגע בנקודות שמאוד דיברו לנשמה שלי, אך בעולם החילוני לא מצאתי להן מענה – כמו השאלה מה נחשב לרצח ומה לא. על פי התורה, הגבולות ההלכתיים מאוד ברורים, אבל בעולם החילוני - כל אחד הטוב בעיניו יעשה".

"עדיין לא שמרתי שבת, אבל התפללתי על בנים צדיקים"

מאותו רגע ואילך, כל מי שנכנס לרכבה ידע – את הערוץ הזה, לא מחליפים בשום ערוץ אחר. "ההרצאות ששמעתי מרבני הערוץ, עטפו לי את התורה בנייר צלופן", משחזרת פרידמן. "במשך חצי שנה, הייתי גומעת את ההרצאות, ומספרת לבעלי. מטפטפת לו לאט לאט את המסרים, ובסתר ליבי מייחלת שהוא יתלהב מהם כמוני". עד שיום אחד, לא יכלה להתאפק וביקשה ממנו שיתחיל לעשות קידוש בערב שבת.

איך הוא הגיב?

"הוא מיד אמר לי: 'חניתה, אני לא דוס', אבל בכל זאת התרצה לבקשה שלי".

זמן קצר לאחר מכן, הודיעו בערוץ הרדיו 'שלה' על סמינר למשפחות הכולל 'קייטנה לילדים', בירושלים. היא שוחחה על כך עם בעלה, והשניים החליטו להירשם. "אחרי המוות של אחי, שנפטר ב'הדסה' - עשר שנים לא יכולתי לשמוע על ירושלים, ולא ביקרתי בה".

הסמינר היה ה'קש ששבר את גב הגמל', תרתי משמע. "אני נהניתי מאוד, וחזרתי עם קבלה לשמור טהרת המשפחה. בעלי, שקיבל חינוך דתי, ופרש בצבא כי 'לא קיבל תשובות' – היה קצת בהלם מכל הגילויים שהיו באותו סוף שבוע. הוא קיבל בעקיפין את כל התשובות שהטרידו את מוחו במשך השנים". ולאחר מכן, בלי לומר לה מילה על כך – קיבל על עצמו ציצית.

איך היא הגיבה כשגילתה את זה? "אין ספק שזו הייתה סוג של הפתעה, אבל כשבעלי אמר: 'זו רק ציצית, לא צריך להילחץ', הבנתי שאני יכולה לעבור לסדר היום. הרי היה 'ברור' לשנינו, שאין סיכוי שנהפוך לדתיים".

אלא שאז, קצת לפני פסח – התוודעה פרידמן לשיעור תורה בקצרין, והחלה לפקוד אותו מדי שבוע. "שם פגשתי מישהי שהציעה לי להכשיר את המטבח לפסח, ולעשות את החג כהלכתו: 'זה צ'יק צ'ק', אמרה לי. בעלי שהכיר את ההלכות, צחק ואמר שזה ממש לא צ'יק צ'ק, אבל אני התעקשתי לפחות פעם אחת".

במשרדה (צילום: אייזן יחסי ציבור)

וכך ניגשה למלאכה. היא החלה בפינוי המטבח למחסן, בזמן שבעלה נסע לקצרין להגעיל את שני הסירים, המחבת ומעט הסכו"ם שהיה להם. במקביל עשו קניות, והכל כבר היה מוכן. אלא שאז התקשרה אמה של חניתה, וביקשה שיבואו לקיבוץ – לחגוג עמה את החג. עד היום חניתה בטוחה שבזכות מצוות כיבוד האם שעשתה, נעשתה להם קפיצת הדרך ובשעות ספורות הצליחו להכשיר את המטבח, למכור את החמץ ולחגוג את החג כהלכתו – לראשונה בחייהם.

פסח עבר בשלום, ומיד לאחריו הגיע ראש חודש סיוון. בנות השיעור אותו פקדה בקצרין, סיפרו לה כמה חשוב להתפלל על צאצאים בקברו של השל"ה הקדוש, והיא לא חשבה פעמיים, ונסעה ביחד איתן לציונו. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבאמת התפללתי", היא משחזרת בהטעמה, וכמו חווה מחדש את הרגעים המיוחדים ההם. "עדיין לא שמרתי שבת, ובחוץ עוד לא אכלתי כשר – אך התפללתי על ילדים תלמידי חכמים ויראי שמיים".

והבנת את מה שהוצאת מהפה?

"ממש לא. עד כדי כך שתוך כדי תפילה, שאלתי את עצמי: 'מה? מה אני מבקשת בכלל – שהילדים שלי ילמדו תורה? אמרתי את המילים, אבל לא הרגשתי כלום. ובטח שלא הבנתי למה אני צריכה לרצות, שילדיי ילמדו תורה כל היום".

היום, לא רק שקיבלה בעל תלמיד חכם וילדים יראי שמיים, שלומדים במוסדות תורניים – בביתה אין מחשב, וגם הטלפון שלה – כשר למהדרין. איך מנהלים ככה דברים גדולים? מסתבר ש'אם רוצים, אין זו אגדה'. "אני עושה מסיבת פרידה בכל יום, למחשב ולסמרטפון שבעבודה", צוחקת פרידמן ומוסיפה: "זה צו השעה. אין לנו יקר יותר מהילדים שלנו, ומוכרחים לשמור על הנפש שלהם".