פסי מונק: "אחרי השבעה נשארנו לבד בחור השחור"

כששואלים את פסי  מונק כמה ילדים יש לה, היא עונה "ארבעה" - תשובה לא יוצאת דופן במיוחד. אבל כשמבקשים ממנה לפרט את גילי הילדים, התשובה שלה כבר בהחלט לא שגרתית. הילד השני, גבי, היא אומרת, הוא בן ארבע עשרה וחצי כבר שש שנים.

גבי מונק נפטר מסרטן אחרי עשרה חודשים של מאבק מתיש בגידול אלים במיוחד. המשפחה מעולם לא שכחה אותו, כמובן. אבל בימים שאחרי השבעה, אומרת פסי, התחושה הייתה שהאסון הזה מותיר את בני המשפחה לא רק קרועים וכאובים – אלא גם נתונים בוואקום של ממש.

"כשיש לך ילד חולה בסרטן, אתה עטוף מכל הכיוונים. יש המון עמותות נפלאות שדואגות לילד, שדואגות לך. אבל כבר בשבעה התחלנו להרגיש שעכשיו אנחנו נעזבים לנפשנו: שתי מתנדבות הגיעו לבקש חזרה את מכשיר הפלייסטיישן שהביאו לגבי לפני חודש. יום אחרי השבעה, בנות השירות הלאומי אליהן נקשרנו התקשרו להיפרד. עכשיו כבר אסור לנו להיות אתכם בקשר, הן אמרו".

לפסי אין טענות לעמותות. "ברור לי שהן צריכות להתמקד בילדים החולים, ולא במשפחות השכולות. אבל אנחנו הרגשנו לבד בחור השחור הזה. הבנו החיבוק נגמר. למשפחות שאיבדו ילד או הורה למחלה – אין שום תמיכה. לא עמותות, לא משרד הרווחה. מי שמאבד ילד לא עלינו בצבא או בפיגוע – יש מערכת שלמה של תמיכה וליווי עבורו. מי שמאבד ילד בתאונת דרכים, התאבדות או מעשה פשע – המשפחה מקבלת עובד סוציאלי שמלווה אותם במשך שנתיים. אבל אם איבדת מישהו למחלה, אין לך שום תמיכה".

מה קורה למשפחה שכולה יום אחרי השבעה? פסי אומרת שהיא גילתה שהחוויה הפרטית של משפחתה היא החוויה שכמעט כל משפחה שכולה מדווחת עליה. "קודם כל, בסוג שכול כזה קשה למצוא את מי להאשים. זה לא נהג רשלן ולא מחבל שלקח לך את הילד. מהר מאד ההורים מתחילים לפתח רגשות אשמה: אולי לא בחרנו בטיפול הנכון? אולי הלכנו לרופאים לא מספיק טובים? אולי התזונה שנתנו לו כתינוק גרמה למחלה? ואחרי שההורה מאשים את עצמו, הוא מתחיל להאשים את בן הזוג. רוב ההורים מגיעים למשבר זוגי עמוק אחרי מוות של ילד.

"ומה עם הילדים האחרים? הם זוכרים את אח שלהם דועך להם מול עיניים. זה גורם להם לפתח חרדות ופחדים. לאחד הילדים שלי הייתה שפע חצי שנה אחרי שגבי נפטר, והוא היה משוכנע שיש לו סרטן...

"אם כל זה לא מספיק, נקלעים גם למשבר כלכלי. משפחות של ילדים חולים בדרך כלל נכנסו לחובות כדי לממן טיפולים משלימים לילד, וגם נעדרו לא מעט מהעבודה. עכשיו הבנקים כבר לא נותנים אשראי יותר ולמעביד כבר אין סבלנות. אם ההורה לא מסוגל נפשית לחזור לעבודה, וזה קורה הרבה – המשפחה עלולה לקרוס כלכלית".

ההתמודדות הזו, אומרת פסי, היא התנסות בודדה מאד. "באופן אישי, לא ידעתי אלו מהדברים שאני עוברת נורמליים ואלה לא. בעלי היה חצי שנה בעיקר במיטה, ולא ידעתי להתנהל נכון מול זה כי לא ידעתי שזה נורמלי. היו לי תנודות קיצוניות במצבי רוח, ולא היה מי שיגיד לי שבשנת האבל הראשונה זה תקין וצפוי. פשוט אין תמיכה. גם המשפחה והחברים לוקחים בדרך כלל צעד אחורה במצב הזה. אם משום שאינם יודעים מה לומר ומה לעשות, ואם משום – לצערי – שיש עדיין כאלה שחושבים שמוות מסרטן הוא דבר מדבק..."

בסייעתא דשמיא עצומה, אומרת פסי, משפחתה שלה השתקמה. "הצעד הראשון שלנו להבריא את המשפחה הי מעבר דירה: עברנו משכונת הדר גנים בפתח תקווה למושב גמזו. המעבר איפשר לנו לחיות במקום חופשי מזיכרונות כואבים, מוקפים בקהילה חדשה שלא הכירה אותנו קודם. המקום גם עטוף בטבע, וגם זה עזר לנו מאד". אבל לאורך כל התהליך, פסי המשיכה להיות מוטרדת מהתחושה שמשפחתה נאלצה לפלס בכוחות עצמה את הדרך הקשה חזרה אל שגרה שפויה ובריאה.

"במשך שלוש שנים רץ במוח שלי הרעיון שאני חייבת לייסד איזה מיזם שיטפל במשפחות שכולות, כי לא ייתכן שאין דברים כאלה. לפני כמעט שנה החלטתי שזהו, אני עושה עם זה משהו, והלכתי להיפגש עם הרב חנניה צ'ולק מעזר מציון. רציתי לבקש ממנו שיעמיד אותי בראש מחלקה חדשה שתטפל במשפחות ש ילדים חולים שנפטרו".

אבל לרב צ'ולק היתה דעה אחרת. "הוא אמר לי: 'אני פוגש כל יום אנשים עם יוזמות ורצונות שרוצים להצטרף לעזר מציון. אני מעריץ את הרצון שלהם. אבל אני אומר לך: אם הנושא הזה בוער בדמך, לכי החוצה ותתחילי לפעול לבד. אם אחרי שתתקדמי תראי שחסרים לך משאבים – אני פה. אבל תתחילי לבד'. יצאתי ממנו עצבנית, אבל היום אני מודה לו מאד. הוא צדק לגמרי. אתה צריך ליצור בדמך את מה שאתה מאמין בו. אם אתה רוצה שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילך – כנראה שאתה לא כל כך מאמין ברעיון שלך".

באותו שבוע, פסי – במקצועה סמנכ"לית כספים בחברת 'הגיחון' – הלכה להרצאה מטעם העבודה. "ההרצאה היתה של יובל אברמוביץ', והוא אמר לנו שם: 'אם יש לכם חלום שבוער בכם – אל תשמרו אותו בבטן. לכו ותזעקו אותו. יש היום מספיק מדיה חינמית שתאפשר לכם לעשות את זה – וממה שתשמרו בבטן לא יצא כלום'. יצאתי מההרצאה נחושה, ובאותו ערב העליתי פוסט בפייסבוק שבו אני מדברת על הרצון שלי להקים עמותה שתלווה משפחות שכולות בגלל מחלה. אמרתי לעצמי שלפי התגובות אדע איך להתקדם".

פסי עם בנה גבי בזמן מחלתו (צילום: מתוך האוסף המשפחתי)

תוך שלושה ימים, הפוסט של פסי זכה ל-3100 שיתופים. "הבנתי נגעתי בעצב רגיש. ישבתי עם חבר קופירייטר שנתן לעמותה את השם 'קמים' – ויצאנו לדרך".

בתשעת החודשים בהם 'קמים' קיימת באופן רשמי הצטרפו אליה 100 משפחות, רובן הגדול איבדו את יקיריהן לפני פחות משנתיים. העמותה עוזרת במספר מישורים: היא מסבסדת טיפולים פסיכולוגיים עבור בני המשפה דרך עמותת אל"ה, המעסיקה מטפלים המתמחים באובדן ('אנחנו גם פועלים לקדם חקיקה שתגרום למדינה להעניק את הסבסוד הזה ישירות') וגם מארגנת פעילויות רבות שיוצרות קהילה תומכת של המשפחות השכולות. "עשינו שבת משפחות. אנחנו יוצאים לטיולים ביחד. יש חוג שבועי של רכיבה באופני שטח שביער בן שמן. הרצאות. עבור רבים, הפעילויות המשותפות הללו חשובות לא פחות מטיפול פסיכולוגי. האימהות מעודדות אחת את השנייה. הילדים אומרים: 'סוף סוף אני מרגיש נורמלי' כי הם פוגשים ילדים בני גילם שעברו אובדן דומה".

כיום, לא מעט משפחות מגיעות לפסי מיד בסיום ימי השבעה. "ואני באמת מקבלת שאלות מכל הסוגים וכל המינים, החל מ: 'איך אני משיג מצבה במחיר מוזל'. כן, גם מצבה עולה הרבה כסף שלמשפחות רבות פשוט אין".

מעבר לתמיכה הנפשית והחברתית, איך עוזרים למשפחות בקשיים כלכליים?

"כשמגיעות אלי משפחות שאני מבינה שהן במצוקה כלכלית אמיתית, אני יוצרת קשר עם הרשויות המקומיות, שיסיעו להן במידת האפשר. אנחנו גם משתדלים, אם יש משאבים פנויים, לתמוך בהם כלכלית בעצמנו". העמותה, מיותר לציין, ממומנת כולה מתרומות. "גיוס התרומות הוא תהליך לא פשוט", מודה פסי. "החברים של הילדים ביישוב סייעו לנו מאד וערכו כמה ימי התרמות. בקיץ שלחנו חבר'ה לעמוד בקניונים עם דוכנים. וכמובן – כל מי שמחובר לפעילות של העמותה ומבין את החשיבות שלה, תורם".

מה החזון שלך לעמותה, עד שיבוא המשיח ועם ישראל לא ידע עוד צער?

"אני כל הזמן מתפללת שהנישה של הטיפולים הפסיכולוגיים כבר לא תהיה חלק מנדודי שינה שלי כי המדינה תממן אותם. אני גם מקווה שבעוד שנה פעילות העמותה תהיה מוכרת בכל הארץ – היום אנחנו פעילם בעיקר במרכז ובדרום. אני רוצה שכל משפחה שיושבת שבעה, באשר היא, תדע כבר בימי השבעה ש'קמים' מלווה אותה מהיום והלאה".

פסי, כאמור, עובדת במשרה מלאה בנוסף למשרה המלאה פלוס של ניהול העמותה הייחודית בתחומה. איך היא מוצאת את הזמן והכוחות? היא מחייכת. "התשובה הכי פשוטה? זה כרטיס הכניסה שלי לגן עדן. אני מרגישה שזו הצלחת נפשות ממש. הרבה אנשים חושבים ש'קמים' היא דרך להנציח את הבן שלי, אבל זה לא נכון. אני חושבת שכל משפחה שאיבדה ילד מנציחה אותו בכך שהיא ממשיכה לחיות. זו הסיבה שקראנו לעמותה 'קמים'. לקום זה להילחם נגד כוח המשיכה שאומר לך ליפול. וככה מרגישה כל משפחה שקמה משבעה: להמשיך בחיים זה להיאבק בדחף לקרוס, לבחור להסתכל למעלה – ולקום".