להקריב ולהתקרב

שלש פעמים ביום אנו פונים בתפילה לבורא עולם - "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואישי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון". לאיזו עבודה אנו מייחלים? ברור הדבר שאין הכוונה לעבודה מסוג העבודות המתפרסמות על פני מדורי הדרושים בעיתונים השונים, אלא הכוונה לעבודה חשובה ומשמעותית ביותר, והיא - עבודת הכוהנים בבית המקדש. על עבודה זו אנו מתפללים לאלוקים בערגה, שישיב את עבודת הכוהנים בבית המקדש, ונוכל לשוב ולהקריב קרבנות כימי קדם, אשר יעלו לרצון לפני הבורא...

פרשת ויקרא עוסקת בנושא הקרבנות, עליהם כותבת התורה שהם עולים ל"ריח ניחוח אשה להשם" (ויקרא א´, ט´). כשמגיעים לפרשת הקרבנות, צצות ועולות שאלות רבות אשר לא נותנות לנו מנוח. מהי משמעות הקרבן, וכי אלוקים זקוק למאכל כלשהו, חלילה? וכי שייך אצלו מושג של "ריח ניחוח"? הרי אחד משלושה עשר עיקרי האמונה הוא – "אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו אינו גוף"? וכן, אחד מהקרבנות הנזכרים בתורה הוא קרבן חטאת. קרבן חטאת נועד לכפר על חטאי האדם. גם כאן עולה השאלה, כיצד בהמה יכולה לכפר על חטאי האדם? ועוד כהנה וכהנה שאלות וקושיות...

מהי אם כן מטרת הקרבנות, ולשם מה הבורא מצווה אותנו עליהם?  

בפתיחת הדברים חשוב להדגיש, שככל שננסה להבין את המשמעות הפנימית של מצוות הקרבנות, נגלה שאיננו מצליחים לרדת לעומקה, וכך כותב רבי משה בן נחמן – הרמב"ן: "על דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם" (ויקרא א´, ט´).

אולם למרות שהקרבנות הם "סוד נעלם", מחובתנו לפחות לנסות לדלות "זעיר פה זעיר שם" מנושא מרתק זה, עליו כותבת המשנה במסכת אבות שהינו אחד משלושת הרגליים עליהם עומד העולם - "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות פרק א´, ב´).

ובכן, הבה נצא לדרך, כך שגם אם לצערנו עדיין איננו זוכים באופן מעשי להקריב קרבן בבית המקדש, לפחות ננסה לקרב את משמעות העניין להבנתנו...

נפתח בדבריו הידועים והמוכרים של "הנשר הגדול" – הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים" (ג´, מו´). אקדים ואומר שלצערי, ישנם כאלו שפירשו את דבריו באופן רחוק מן האמת בעקבות חוסר מידע בסיסי, ננסה יחדיו להבין את דבריו אל נכון, עד כמה שידנו מגעת [דברי הרמב"ם מובאים בביאור הרמב"ן על פרשה זו (ויקרא א´, ט´)].

אחד מכוחות הנפש החזקים שבאדם, הוא עובדת היותו נמשך ונסחף אחר סביבתו ואחר החברה בה הוא חי. השפעת החברה הינה כל כך חזקה, שהרמב"ם מגדיר אותה כטבע, ואלו דבריו: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו" (הלכות דעות ו´, א´).

מאתיים ועשר שנים היו בני ישראל תחת עול מצרים. מטבע הדברים, בשהות כה ארוכה בארץ זרה, ובפרט כשהם תחת עבדות פיזית קשה, מן הנמנע היה להישמר מפני השפעות תרבותיות, חברתיות ואידיאולוגיות אשר סובבו אותם מכל עבר.

התרבות האלילית של מצרים הייתה מאוד "מפותחת". הם האמינו באלים רבים, סגדו לבעלי חיים וזבחו להם זבחים. רוח עבודת אלילים זו, נשבה אל תוך מחנה בני ישראל, וחלק מהם החלו סוגדים לאלילים ולהיצמד לכל מיני אמונות טפלות, עד כדי כך שכשעמדו בני ישראל על שפת ים סוף, אמרו מלאכי השרת לאלוקים, שאין סיבה להצילם משום ש"מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי זרה" (ילקוט שמעוני, פרשת בשלח)...

חלק מאלילי מצרים היו הבקר והצאן, רבים מהמצרים סגדו לטלה ולעוד בהמות. הסגידה לבהמות הייתה עוד כשיוסף היה שליט במצרים. הדבר בא לידי ביטוי כשאחי יוסף באו אליו, התורה כותבת שהמצרים לא אכלו יחד עם העברים, וכך היא כותבת - "וישימו לו לבדו (ליוסף) ולהם לבדם (לאחי יוסף) ולמצרים האוכלים איתו לבדם, כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים" (בראשית מג´, לב´). מדוע זה תועבה? מבאר תרגום אונקלוס, משום שבני ישראל אוכלים בקר וצאן, דבר הנוגד לחלוטין את אמונת המצרים...

אם כן, כיוון שהבקר והצאן היו "קדושים" במצרים, הסגידה והפולחן האלילי הללו "חדרו" לליבותיהם ולהשקפותיהם של בני ישראל, רוצה אלוקים להוציא מלב בני ישראל את הסגידה הזו, אליה התרגלו במשך מאתיים ועשר שנים, ולשם כך הוא מצווה אותם על הקרבנות. 

מטבע הדברים, אי אפשר לנתק הרגל של שנים בשיטת "הזבנג וגמרנו", כולנו יודעים שזה לא עובד. לשם כך ציווה הבורא לקחת את הצאן והבקר, לשחוט אותם ולהקריב אותם אליו, וכך בני ישראל מחדירים לעצמם, שהדבר שנחשב אלוה אינו אלא בלון נפוח פרי הדמיון. האקט של הקרבן אמור לבטל מלב בני ישראל את הסגידה אל אותם בעלי חיים. משל למה הדבר דומה, לאדם הרוצה ליישר מתכת, לפעמים צריך לכופף אותה לצד השני כדי שתחזור להיות ישרה, כך הדבר לגבי הקרבנות. כדי לבטל באופן כליל את סגידת בני ישראל לבהמות, הם זקוקים לאקט הפוך, לקחת את בעלי החיים ולהקריבם לקדוש ברוך הוא.

אלו דבריו של הרמב"ם בספרו מורה נבוכים.

המתבונן באופן שטחי בדבריו של הרמב"ם מבין, שאין בקרבנות עניין מצד עצמם. כלומר, אם לא היה מצב של השפעה אלילית על בני ישראל במצרים, לא היה צורך בקרבנות...

גישה זו טעונה ביאור מעמיק מכמה סיבות, אשר חלקן מובאות בדבריו של הרמב"ן.

ראשית, התורה עצמה כותבת, שהקרבן עולה "אשה ריח ניחוח להשם" (ויקרא א´, ט´), זאת אומרת שעצם הבאת הקרבן עושה נחת רוח  לבורא.

ובכלל, כיצד ניתן לומר שאין עניין בעצם הקרבנות, הרי בראשית ההיסטוריה האנושית, כשעדיין לא היה מושג של עבודה זרה היו אנשים שהקריבו קרבנות לבורא. הראשון שמוזכר מפורש שהקריב הוא קין – בנו של אדם הראשון (בראשית ד´, ג´ – ד´), הבל אחיו הקריב אף הוא בעקבותיו וכפי שכותב שם הרמב"ן בביאורו - "הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקרבנות והמנחות". אם כן, ברור הדבר שיש עניין גדול בעצם הבאת הקרבן, אחרת למה הם הביאו...

מקום נוסף שרואים בו את חשיבותו הרבה של הקרבן הוא פרשת נח. נח יוצא מהתיבה לאחר תום המבול ורואה לנגד עיניו עולם שומם וחרב. נח רוצה להודות לאלוקים והדבר הראשון שהוא עושה - "ויבן נח מזבח להשם, וייקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח" (בראשית ח´, כ´). נח הקריב קרבנות לאלוקים, ובזכות הקרבנות - "וירח השם את ריח הניחוח, ויאמר השם אל ליבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם... ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי". בזכות ריח הניחוח שהקרבנות העלו, הבטיח אלוקים לא להביא מבול נוסף לעולם...

ודאי אם כן, שיש משמעות לעצם הקרבנות, ואין ספק שגם הרמב"ם מסכים לכך.

יותר מכך. הרמב"ם עצמו כותב בכמה מקומות, שבקרבנות יש טעם נעלם. נביא כמה ציטוטים מדבריו - "וכל הקרבנות כולן, מכלל החוקים הן" (הלכות מעילה פרק ח´, הלכה ח´) - הרמב"ם מקטלג את הקרבנות תחת קטגוריית החוקים. "חוק" פירושו ציווי שטעמו אינו ידוע, כך הוא כותב כמה שורות קודם לכן...

במקום אחר הרמב"ם כותב, שגם לעתיד לבא יהיו קרבנות - "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, וכו´" (ספר שופטים הלכות מלכים ומלחמות, פרק יא´ הלכה א´). אם כל עניין הקרבנות היה רק כדי לשרש ולעקור מבני ישראל את הפולחן האלילי, מה צורך יש בקרבנות לעתיד לבוא, הרי לעתיד לבוא "יהיה השם אחד ושמו אחד" ולא יהיו עוד אמונות טפלות...

בנוסף, הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת אבות במשנה שהזכרנו כותב: "בחכמה והיא התורה, ובמעלות המידות והם גמילות חסדים, ובשמירת מצוות התורה והם הקרבנות, תהיה התמדת תיקון העולם וסידור מציאותו על הדרך השלם" (אבות פרק א´, משנה ב´), פירוש – מה שמחזיק את העולם זה התורה, גמילות חסדים ועבודת הקרבנות...

אם נסכם את העולה מן האמור, הוכחנו די והותר, שגם לדעת הרמב"ם ישנה חשיבות עליונה בעצם הבאת הקרבן, ואין אנו יודעים את טעמו האמיתי...

מובן שהדברים אינם סותרים אחד את השני. אמנם טעמם האמיתי של הקורבנות נסתר מאיתנו, אולם בספר מורה נבוכים, שאותו כתב הרמב"ם אל אותם אנשים נבוכים המחפשים פילוסופיה בכל מצווה במצוות התורה, נותן הרמב"ם נגיעה פילוסופית והסבר לוגי למצווה זו, אולם שוב – הוא עצמו כותב, כפי שהזכרנו, שלקרבנות יש משמעות עצומה וסוד נעלם...

נצעד כעת בדרכו של הרמב"ן, נרחיב מעט בדבריו וננסה לקבל קצת טעם מאותו סוד שמור.

מתברר, שמשמעותו של הקרבן טמונה בשם עצמו – "קרבן". מי שכותב את הדברים הוא המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה ח"א).

כדי להבין כל מילה בלשון הקודש אל נכון, מוכרחים אנו לרדת אל שורשה, שהרי בשורש טמון הכול. שורש המילה "קרבן" הוא ק.ר.ב. לשורש זה יש שתי משמעויות – לשון קירוב/ קירבה, וכן מלשון "קֶרב". "קרב" זהו האיבר הפנימי של הבהמה ("על כרעיו ועל קרבו" - שמות יב´). זאת אומרת, הקרבן הינו אמצעי התקרבות פנימי לבורא. קרבן זו מתנה נפלאה, וזו הסיבה שלאורך כל פרשת הקרבנות מוזכר בתורה רק את שם ההוויה (י-ה-ו-ה) – שם המורה על רחמים...

כמובן שזקוקים אנו להבין כיצד האדם מתקרב בפנימיותו לבורא דרך הקרבן, אולם דבר אחד ברור – תועלת הקרבן היא עבור המקריב ולא עבור אלוקים!

כיוון שכך, כיוון שמטרת הקרבן היא התקרבות לבורא, הבורא אינו חפץ בפעולה חיצונית בלבד, כך אומר שמואל הנביא – "החפץ להשם בעולות וזבחים כשמוע בקול השם? הנה שמוע – מזבח טוב, להקשיב – מחלב אילים" (שמואל א´, טו´), אלוקים רוצה שישמעו ויקשיבו לדבריו, אין לו חפץ בפעולה החיצונית בלבד...

כיצד הקרבת הקרבן מקרבת את האדם אל בוראו? נתמקד באחד הקרבנות – בקרבן חטאת.

אחת המתנות שאלוקים נתן לבני האדם היא מתנת התשובה. מהי התשובה? הנושא ארוך ומורכב, נציין נקודה אחת. כשאדם חוטא, הוא מחטיא את המטרה, ואלוקים ברוב רחמיו נותן לחוטא אופציה לעשות תשובה ולשוב חזרה אל מצבו הראשוני טרם החטא. התשובה מורכבת משלושה חלקים – חרטה אמיתית על העבר, קבלה לעתיד שהדבר לא ישנה (הקבלה לעתיד מבטאת את אמיתות החרטה), ווידוי בפה. כשאדם מתוודה בפיו הוא בעצם "מגשים" את החרטה ונותן לה תוקף.

כשבית המקדש היה קיים, בנוסף לשלבים אלו, היה גם הקרבת קרבן חטאת. הקרבת הקרבן העצימה את תחושת החרטה, כך שמעשה ההקרבה הותיר את רישומו העז בחוטא לאורך זמן, רושם שלא איפשר לו לשוב ולחטוא...

נעיין בדבריו של הרמב"ן ונבאר את הרעיון. בדרך כלל, לרוב מעשי האדם קודמת מחשבה. אדם חושב מחשבות, ועל בסיס המחשבות הוא מחליט החלטות. פעמים האדם מדבר דיבורים שמבטאים את אותן מחשבות, ופעמים מיד לאחר המחשבה הוא מבצע בפועל את מחשבותיו עם כלי המעשה שלו.

כשאדם מביא קרבן, בשלב הראשון הוא סומך את שתי ידיו על ראש הקרבן. סמיכת הידיים היא כנגד מעשה האדם, שהרי ידי האדם הם כלי המעשה העיקריים. לאחר מכן הוא מתוודה בפיו, וזה כנגד דיבור האדם. ולאחר מכן שורפים באש את הקרב והכליות של הבהמה. הקרב והכליות מסמלות את המחשבה והתאווה (הקרב מסמל את התאווה החומרית, והכליות את המחשבה, כשם שהכליות מסננות את הדם כך האדם צריך לסנן את מחשבתו, כשהמחשבות מסוננות, ממילא התוצאות מסוננות). בשלב הבא - מקריבים את כרעי הבהמה, שהם כנגד ידיו ורגליו של אדם, המבצעים את המעשים בפועל. לאחר מכן זורקים את דם הקרבן על המזבח, וזה כנגד דמו ונפשו של האדם.

המטרה בכל זה היא - "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה, שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי איבריו" (לשון הרמב"ן).

זאת אומרת, כולנו יודעים שאינה דומה שמיעה לראיה. פעמים רבות גם אם אדם מודע למשהו מסוים, הדבר מקבל משנה תוקף כשהוא חווה אותו באופן ויזואלי. האדם החוטא מודע לחומרת חטאו, אולם הוא לא מודע לעוצמתו האמיתית. האקט של הקרבן, אמור לזעזע ולהרטיט את נימי ליבו של האדם, ולהחדיר לתוכו את עוצמתו השלילית של החטא באופן שיגרום לאדם, שלא יגיע שוב למצב של חטא. הוא רואה את כל מה שנעשה אצל הבהמה, והוא מבין שבעצם כך היה אמור להיעשות לו, ועל ידי כך הוא שב אל בוראו...

אלו הם דברי רבי משה בן נחמן. נזכיר שוב, שגם אחרי הדברים הללו הוא אומר - "ועל דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם". אמנם הרמב"ן ניסה לקרב את הדברים להבנתנו, אולם עדיין אנו רחוקים מאוד מהסיבה האמיתית...

להשלמת העניין נביא רעיון נוסף. בספר במדבר התורה קוראת לקרבן בשם "לחם" - "את קרבני לחמי לאישי, ריח ניחוחי" (במדבר כח´, ב´). במילים אלו – "קרבני לחמי לאישי", טמון הרעיון עליו דיברנו, משום שיש מכנה משותף בין קרבן, לחם ואש.

"קרבני" – כפי שאמרנו מלשון קירבה ופנימיות. "לחמי" – לחם נקרא כך מלשון הלחמה וחיבור. הלחם מורכב מהלחמה וחיבור של קמח ומים, ומטרתו להלחים ולחבר את הגוף עם הנשמה, שהרי ללא הלחם והמזון – הגוף לא שורד. "לאישַי" – גם אש מבטאת חיבור, שהרי כל קיומה של האש נובע מכך שהיא "אוכלת" את חומר הבעירה, רק כך היא בוערת... זוהי מטרת הקרבן, לקרב את האדם אל בוראו.

כשהאדם רוצה לשוב אל בוראו, הדבר צריך להיעשות בשלבים. ראשית - "את קורבני", להחליט להתקרב. אחרי שהוא התקרב – הוא יכול להגיע לרמה של "לחמי" - לנסות להלחים ולחבר את עצמו לרצון הבורא ולהיות קשוב לתורה הקדושה. רק אחר כך הוא מגיע לרמה של "לאישי" – הבורא משול לאש – "כי השם אלוקיך אש אוכלה הוא" (דברים ד´, כד´), כשאדם נמצא במצב רוחני מרומם, הוא יכול כביכול "להיעלם" בתוך אש האהבה של הבורא ולהיות ממש חלק ממנו...

לצערנו, אין לנו היום אפשרות להקריב קרבנות. אולם כעת, לאחר שהבנו שאלוקים חפץ בפנימיותו של האדם, נצטט את דברי הנביא הושע - "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד´, ג´). המילה "נשלמה" או "תשלום" היא מלשון השלמה. למשל, כשהמוכר מוכר חפץ, הוא נחסר והקונה משלים את החסר על ידי ממון, זהו "תשלום". אין לנו קרבנות, אולם כשאי אפשר לקיים מעשה, אנו משלמים ומשלימים את החסר על ידי השפתיים – על ידי תפילה. התפילה מקבילה לקרבנות, שהרי מטרת הקרבנות היא להתקרב לבורא. גם כשהאדם מתפלל לבורא הוא מבטא את תלותו המוחלטת בבורא, וכך מתקרב אליו...

כעת נבין מדוע גם הקרבנות נקראות "עבודה" וגם התפילה נקראת "עבודה שבלב", שהרי שורש המילה "עבודה" הוא ע.ב.ד. מלשון עבד ועבדות. כשם שהרצון המרכזי של העבד זהו רצון אדונו, והוא מכופף את רצונו בפני רצון האדון, כך האדם צריך להגיע למצב שכל רצונו יתאים לרצון הבורא. איך עושים זאת? על ידי עבודת הקרבנות, וכשאין אותה – על ידי עבודת הלב, על ידי התפילה...   

נגענו אולי בקצה קצהו של נושא הקרבנות, אך זה מה שמתאפשר לנו במסגרת זו...

אי אפשר שלא לסיים עם שיר נפלא שכתב הרב יצחק הוטנר (נפטר בשנת 1980, מגדולי הרבנים ביהדות ארצות הברית), בשיר זה הוא מבטא את הגעגוע, שאמנם עדיין אין לנו בית מקדש ואין לנו מקום להקריב קרבנות, אבל עם כל זאת - "בלבבי משכן אבנה, להדר כבודו. ובמשכן, מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה. ולקרבן, אקריב לו את נפשי היחידה"...