דגים באמונה: סיפורם של הדייגים מטבריה

יהושע הדייג מישיר אליי מבט נוגה, מאוכזב. "תשמע, ביומיים האחרונים הים סוער יחסית ולא מאפשר לנו שיט בטוח בלב ים", הוא מספר על רקע גלי הכינרת המתנפצים בקלילות על המזח. "רק דייגים נועזים לוקחים על עצמם ריזיקה של ממש ויוצאים לדוג".

ליד המזח ניצבים שני דייגים הצופים אל הים ועל פניהם ארשת של תקווה. "הם מחכים", מסביר יהושע, "לרגיעה ברוח המזרחית – שהיא רוח מסוכנת מאוד. היו דייגים שטבעו במזג אוויר סוער שכזה. חלק מהם אף לא אותרו עד הרגע הזה, ירחם ה'".

אבל לא זו האכזבה היחידה. "תראה, הדיג השנה לא מראה לנו לחיים צהובות. טבריה - בשונה מחברותיה - הייתה שחונה יחסית ולא ראתה הרבה מטר. המציאות הזה יוצרת מצב שהדגים שוקעים בקרקעית המים וקשה לדייגים לצוד אותם. כאשר יש מטר, הדגים צפים למעלה, מבקשים לשתות את המים הניתכים מהשמים".

יהושע, חובש כיפה שחורה וחמוש באמונה תמימה, מבקש להרעיף עלינו רעיון מוסרי מאלף הכרוך בדבר: "שמעתי פעם מגדול הדרשנים – הגה"צ רבי שבתי יודלביץ' זצוק"ל - דברים בהקשר זה: בני ישראל נמשלו לדגים, למה? דג כמה מים יש לו בים? אין סוף. אבל כאשר ניתך גשם ארצה הוא נחפז לשתות אותו בצמא. כך בני ישראל שכאשר הם שומעים דבר תורה, אף שייתכן שעמוסים המה בדעת – הם ירוצו לבלוע בשקיקה אותו כמו שלא שמעו דברי תורה מימיהם".

מושט מהרשת הצהובה

7:30 בבוקרו של יום שישי, ערב שבת קודש. 'המזח של הדייגים' שבכניסה לטבריה מכיוון מושב מגדל. מראה שובה-לב הוא מראה הכינרת בשעת בוקר. השמש שולחת קרניים חמימות לכיוון הימה וצובעת אותה בצבע צהוב-אדמדם. רקת זו טבריה, עיר קדמונינו, משכימה לבוקר מרגיע. שוב ושוב מצטלצל באוזניך שירו הקסום של נעים הזמירות יהודה דים, בהקשר לכינרת: "...אחרי תשעה באב אתה מוזמן לראות. בבין הזמנים בכנרת אחרי חצות. שיעור כללי על ספינה והגולן ממול. רק תפתח את הלב שלא יהיה נעול". באמת שקשה לנעול את הלב לנוכח פלא הבריאה הזה ששמו הכינרת.

אמרנו בוקר, אבל בכלל, הדייגים, אנשי-שיחנו, השכימו קום עוד הרבה לפני כולם.

סירות דיג זעירות ניצבות לפנינו בשורה ארוכה. המקום נושא סגנון ציורי של נמל יפו בזעיר-אנפין, אך במידה מסוימת מרהיב הימנו בהרבה. שאון חי של דייג יש כאן.

(צילומים: מיכאל חורי, טבריה)

"תראה", אומר לי הצלם מיכאל – טברייני בנשמתו, "איך באים כל הסוחרים עכשיו. הנה, אתה רואה את הסוחר שעולה כאן במעלה הכביש ובידו שקית עמוסה דגים טריים. הדייגים דגו במשך כל הלילה".

ערב שבת קודש היום, וכמו בכל מקום יהודי - וכמו רב ספרא שחרך ראש הדג או רבא שמלח דג השיבוטא בערב השבת (קידושין מא, א) – ניכרת תכונה נרגשת. שבת המלכה, "נועם הנשמות ועדן הרוחות", עשויה עוד שעות לפרוס כנפיה על היקום.

אנחנו פוגשים את יהושע הדייג – ר' יהושע אלפסי (59) בשמו המקורי - ליד חבריו ששולים מהרשתות הצהובות דגי מושט עסיסיים שעדיין מפרכסים קמעא. "דגי המושט של הכינרת", הוא יאמר לי עוד מעט, "נודעו בשמם הטוב".

מושט – הנו למעשה הדג המצוי והפופולארי של הכינרת. בורי וכסיף, לעומתו, הנם דגים עונתיים. בדג הבורי יש כמה זנים. דג המושט, לכל הדעות, הנו יוקרתי בטעמו וזול במחירו, נכון להיום. לפי יהושע, ההסבר הנו פשוט למדי: "משרד החקלאות אכלס לאחרונה את הכינרת בזן מיוחד של דגים, מה שגורם לריבוים בכינרת וגם מביא פרנסה לדייגים...".

- זה הזמן לשאול: כמה עולה לרכוש מכם ק"ג דג?

"למען האמת, אין לזה מחיר קבוע. זה כמו מניות. פעם ארגז שבו 12 דגים לערך – עולה 100 ₪, פעם 200 ₪. בדג הבורי זה גם נע בין 7 ל-10 ₪ לק"ג. הכול תלוי בעונה וגם בכמויות המסחריות של הדגים. היום, אגב, זו עונה טובה. יש כמויות עצומות של דגי מושט ולכן ארגז יכול לעלות בסביבות ה-100 ₪".

חייו של איש-שיחנו אינם קלים. לילה שלם הוא מבלה כאן. "לעתים קרובות", הוא מוסיף לספר, "אני יוצא עם הסירה שלי אחרי תפילת ערבית עד הבוקר. הדיג – זה לא תהליך קצר. זה דורש לזרוק רשת, להמתין שעתיים-שלוש ואולי גם לאתר מקום אחר –אטרקטיבי יותר. אנחנו מסתובבים עם רדאר שמגלה לנו על אזורים מרובי דגים, וזו בעיקר הסיבה לנוע מהכא להתם בתוך הכינרת. אגב, לא רק סבלנות צריך הדייג. גם כוח. להעלות רשת עמוסת דגים מן המים צריך הרבה כוח".

צריך הרבה קילוגרמים של אמונה כדי להתמודד עם ההימור שמציב לנו הים ודגיו - איזה דג יעלה לנו הפעם ברשת?

"אכן", הוא מסכים מיד. אמונה? הרבה אמונה. דוד המלך כבר שורר בתהילים 'יורדי הים באניות – המה ראו מעשי ה'". למה? כי כל דייג – דתי או לא - לפני שהוא מוריד את הרשת למים הוא אומר 'בשם ה' נעשה ונצליח'. כדי לדוג חייבים להצטייד עם אמונה. בלי אמונה אף דייג לא ייצא לים. אני אגב, אומר משהו אחר: נ' נ' נ' יהושע בן נון שלוש פעמים".

מי אמר לך את הסגולה הזו?

"הרב שך".

אתה בטוח?

"כן. אני בטוח במה שאני אומר לך. הרב שך יצא איתי לפני כארבעים שנה פעמיים לים. אמרתי לו: כבוד הרב, במים רואים את השמים. יש בהם גם רוחניות. זכורני, שתלמידו הרב ברוך טולדנו התלווה אתו. היה איתי אז גם הרב בצלאל שטיגליץ' מאנשי 'יד לאחים'".

ואפרופו גדולי ישראל: "כל שנה, לפני חג הפסח בעיקר, מגיעים עד הנה אדמו"רים – כמו מצאנז ובעלזא - ומבקשים מאתנו דג חי. אנשיהם נותנים לנו מראש אמבטיות שבהן ישוטו הדגים במשך הלילה. אנחנו ממלאים בסירה מים וכל דג חי שמים באמבטיה. הם מוכנים לשלם כל הון שבעולם ובלבד שיהיה להם דג חי".

"המזח נראה כמו בעזה"

בתווך נמצא יעקב פדידה – יו"ר ארגון דייגי טבריה. פדידה, איש מלא חיוניות, נראה גם נראה יו"ר. הוא מנצח על הדייגים ביד רמה. כשאני מבקש ממנו לעלות על סירת דיג ולמשש את הדגים הטריים, הוא דואג לפלס לי את הדרך. הוא גם נאות להצטלם עם קופסא עמוסת דגי מושט שזה עתה נישולו מן המים. לידו נמצאים כמה דייגים שיעשו מכאן את הדרך לשוק הממוקם בלב העיר ויציעו את מרכולתם.

מתברר אפוא, שלא רק הגלים סוערים. גם פדידה. "משרד החקלאות אינו מכיר בנו כחקלאים", הוא קובל בקול רם. "התוצאה היא שרק הקיבוצים ואנשי המשק מקבלים תקציבים מנופחים, אבל אנחנו לא".

לפני כשש שנים עלה מצב הדייג בכינרת לדיון סוער בוועדת הכספים, ופדידה אף-הוא נוכח בו. הדיון נולד בעקבות בקשה של משרד החקלאות לסגור את אפשרות הדייג בכינרת למשך שנתיים בטענה תמימה, כביכול, שאין דגים בימה. הנה דברים שאמר שר החקלאות דאז, שלום שמחון, בדיון: "באופן עקרוני אחרי התלבטויות – ואני לא שר החקלאות פעם ראשונה – אני חייב לומר שהחלטה מהסוג הזה היא החלטה שדורשת הרבה מאוד אומץ לב. זה לא פשוט להשבית 200 משפחות ולהתחיל להתווכח אתן מי יתפרנס, מי לא יתפרנס, מי אשם, מי לא אשם, כן אגף הדיג, לא אגף הדיג במשרד החקלאות הוא זה שאשם. בטוח שכולנו אשמים. אין אזרח במדינת ישראל שהוא לא אשם במה שקורה. אין אחד כזה. נכון שיש קובעי מדיניות שהם אשמים יותר לכאורה, כי הם נשאו בתפקידים האלו.

"על כל פנים, אנחנו נמצאים כרגע במצב שגם אני הייתי צריך להיות מספר פעמים שר חקלאות כדי שיהיה לי אומץ וקיבלתי את ההחלטה. עם כל הכאב, קיבלתי את ההחלטה ואני מבין את המשמעות של השבתת הדיג בכינרת בשלב ראשון. אני חוזר על זה, להשבית את הדיג בכינרת בשלב ראשון. צריך להיות לנו השכל ולהפסיק להתווכח בינינו לבין עצמנו, אלא לטפל בנושא של הדיג.

"כמו שאמרתי, אנחנו מטפלים ראשית בכינרת, כיוון שהכינרת היא האגם הכי משמעותי מבחינתנו, בעיקר בגלל העובדה שמדינת ישראל, מצב הרוח שלה נקבע בהתאם למה שקורה בכינרת ולמה שקורה למפלס הכינרת והמים בכינרת. זה הנושא הכי רגיש כרגע מבחינתנו ואנחנו נטפל בו ראשון. זה לא אומר שאנחנו לא נגיע גם לים התיכון, אלא באיזשהו שלב נגיע גם לזה. אני לא יודע מתי, אבל אני מקווה שזה יקרה מהר".

שר החקלאות הרגיע את הטוענים כי הדיג בכינרת מהווה אחוז משמעותי של מסחר הדיג בישראל: "אני רוצה שתדעו שהכינרת מספקת, גם בימים הטובים שלה, אחוז שולי מצריכת הדיג של מדינת ישראל. אנחנו אכן רואים בדייגים אחד הכלים החשובים לשמירה על הכינרת. אנחנו לא מסתירים את זה. לא יהיו מסוגלים לסגור, לא את היבוא של הדיג, לא את הדיג המתועש בבריכות הדגים, ולמרות העובדה – אני אומר את זה למר פדידה, ראש הדייגים בטבריה – שזה מאוד סמלי לעשות מלחמה כאן בין קיבוצים לדייגים בטבריה, אין כאן שום מלחמה ואין שום סיכוי, גם אם הכינרת תשוקם באופן מלא, שהיא תיתן פתרון לצריכת הדגים של אזרחי מדינת ישראל, בטח לא לדגים שתעשיית הדיג עושה למדינת ישראל. שני התפקידים הם חשובים. לכן אנחנו מקווים מאוד שבסוף התוכנית גם יהיו פחות דייגים, גם אפשר יהיה לפצות על יציאה לגמרי, גם לחדש את צי הדיג ולשכלל אותו ברמה כזאת שהוא ישמור על הסביבה וגם ננצל את הזמן כדי להכשיר את הדייגים ולמתג את הכינרת למקום אחר. נעשה אותה הרבה יותר טובה גם עבור הדייגים וגם עבור העניין האקולוגי".

פדידה לא נותר חייב והוא הטיח דברים בלתי-נעימים באוזני השר: "יש לנו בעיה רצינית, והבעיה הרצינית מתחילה באכלוס. יש לנו כאן נייר של מכרז של בורי. הצעה לאכלס את הכינרת בדגיגי בורי. המכרז הזה יצא ובטענה משונה ביטלו אותו ואמרו לנו שאין דגיגים השנה לאכלס את הכינרת. התקשרתי לזוכה במכרז – גברת מסוימת – והיא אמרה לי שאין בעיה, מחר היא מביאה לי שני מיליון בורי. הטענה של משרד החקלאות היא שאין דגיגים. זאת אומרת שמטעים את השר בכל מיני דברים. שלוש שנים לא זרקו בורי לכינרת, ונעלמו כמה סוגים של מושטים שנכחדו מהכינרת. היו החלטות בוועדת אכלוס לאכלס את הכינרת בזנים אחרים של מושטים, אבל דבר לא נעשה. הייתה החלטה בוועדת אכלוס לגרש את הקורמורנים, אבל לא גירשו אותם עד לרגע זה. אף אחד לא מתעסק בכלום לטובת הכינרת. אם כבר הגענו למצב כזה שסוגרים, זה אסון טבע כמו שאמרת ואכן זה נכון, זה אסון טבע, אבל בואו שתפו אותנו ותאמרו מה אתם רוצים לעשות ואיך אתם רוצים לאכלס את הכינרת. תאמרו לנו איך אתם שומרים לנו על הכינרת. במתכונת הזאת, עוד שנתיים לא יהיו לנו דגים בכלל. אנחנו מרגישים שנותנים לנו בעיטה החוצה. אנחנו מרגישים שרוצים לחסל אותנו. רוצים לחסל את הדיג, ואם מחסלים את הדיג, מגדלי הבריכות ייהנו. כך אנחנו חושבים וכך נותנים לנו להרגיש.

"אנחנו רוצים לדעת איך מטפלים בכינרת", המשיך פדידה בדבריו הנוקבים. "אני רוצה שיתוף פעולה מלא באכלוס ובניטור. אני רוצה שיתוף פעולה מלא ביחד אתנו".

"המטרה של המשרד הייתה שקופה מאוד", אומר פדידה שוב, והפעם מול הכינרת הפסטוראלית, "שהקיבוצים בסביבה יעשו חגיגה על חשבוננו ואנו נישאר חסרי-כל. עצרתי את המהלך בכל הכוח".

"משרד החקלאות", ממשיך יו"ר ארגון דייגי טבריה, "לא מסתכל עלינו בכלל. חשבנו שיגיע מישהו מ'הבית היהודי' ואולי ידאג לנו, אך מחשבתנו התנפצה על סלע המזח. ובינתיים, הכספים מוזרמים לבריכות הדגים שאותן מפעילים אנשים פרטיים, ואני גם מחכה כבר שנה שלמה ששר החקלאות ייפגש איתי, אך לא מאפשרים לי זאת. זאת פשוט בושה וחרפה".

לטענתו, המציאות העגומה הזו גוררת גם יחס מחפיר למזח שלפנינו. "אתה רואה את המזח שלנו מול עיניך, אתה שם לב איך הוא נראה? ככה נראה המזח של עזה. לך למזח של קיבוץ עין-גב ותראה מזח בעל מראה מטופח בקפידה. שם אתה מרגיש במרינה. ההבדל נעוץ ביחס, בתקציב. פשוט לא רוצים להשקיע בנו".

הוא הגיע הנה לפני כשני עשורים. לדבריו, אז מצב הדיג היה טוב בהרבה. אולם גם כיום, כאשר כ-180 דייגים חוסים תחת ארגונו, ארגון דייגי טבריה, הוא דווקא אופטימי ביחס למצב הדיג כשלעצמו. "ברוך השם הדייגים מתפרנסים", הוא מספר. "מצב הדיג בעלייה. כולם מקווים שהמצב הנוכחי ימשיך ובינתיים מודים לה' מאה פעם".

אני מבקש מאיש הדייג, לאות פרידה, להשמיע אנקדוטה מרתקת מחיי הדייגים, והוא נזכר: "פעם ביקש יהודי מאחד מהדייגים שיטה לו חסד ויביא לי בקבוק מים מ'באר מרים' שבלב הכינרת למען אחותו החולנית ששוכבת על ערש-דווי, כשבתמורה לכך אף הציע סכום נכבד. הדייג נאות לעשות לו זאת בשמחה ובטוב-לבב ללא כל תמורה. היהודי הביא לאחותו את הבקבוק וזו לגמה ממנו קמעא, ולאחר שבוע ימים נרפאה כליל(!)".

רדאר לגילוי דגים

אנחנו יוצאים לסירת הדייג של יהושע שמטלטלת קמעא לנוכח מזג האוויר הימי הבלתי-רגוע, מבקשים ללמוד מעט יותר על האומנות הבלתי-מוכרת של הדייג המצוי, בפרט זה שומר המצוות.

ראשית, תרשה לי לשאול אותך: סירה – למה? אי אפשר לצוד דגים בחכה בעזרת מקל ופיתיון, כמנהג יהודים טובים?

"הדייגים שדגים עם מקלות ופיתיון אך בלי סירה הנם דייגים בלתי-מורשים", הוא טוען בלהט. "אולי הם חובבנים".

אנחנו עולים לסירה ואיש-שיחנו מלמד אותנו את רזי הסירה דנן: "יש הרבה רשתות כאן, כפי שאתה רואה, ועל כל רשת יש אור אדום שמרצד בלילות ומזכיר לדייגים האחרים שיש כאן רשת ושלא ידרסו אותה עם המנוע, כמו גם שלא ישיגו גבול חבריהם. לכולם כמעט יש את האורות הללו".

אז מדובר, אני מבין, בעסק מודרני ותוסס. לא משהו ארכאי שעבר עליו הכלח.

"תראה, ברור שהדייגים בטבריה מעודם לא נודעו כבעלי-ממון. אל תשכח גם את עלות האחזקה היקרה לצד העובדה שלא יוצאים כל יום לדיג. רוח סערה, כמו היום, משביתה את האנשים. אם אין עבודה – אין כסף. בימים שיש יותר עבודה, מגיע יותר כסף. כמה קילו שתוציא – גם אם מדובר ב-400 ק"ג 'בורי' – זה קורה אחת לכמה חודשים. זה לא קורה כל יום. בתכל'ס הדייגים אינם, כאמור, עשירים, אבל גם לא עניים מרודים".

הרשת – מה טיבה? מה מלאכתה?

"זה סוג של רשת שלוכדת במדויק את הדג. יש כאן עין גדולה וקטנה והדג נלכד דרך העין הגדולה ואז נאסף בעין הקטנה על ידי שיוצר כיסים והדג נצמד לרשת ומוכה בזנבו".

לעתים לא-רחוקות נדרשים הדייגים להחליף את הרשת, לאחר שזו סובלת מניוון ברבות הימים. גם המנוע, שעלותו 35,000 ₪, מתברר כטעון החלפה לאחר שנים מספר, בשל הצליעה שפוגעת בו במשך הזמן. יהושע מצביע על העלות האסטרונומית הזו בנימה של כאב.

והמדינה? היא לא מטה שכם ומסייעת?

"עד כמה שיש הכנסות - ההוצאות גדולות פי-כמה. המדינה רק יונקת מאתנו כסף. אם זה באמצעות רישיון, רישיון סירה, ביטוח ועוד. גם המצבר לתאורה עולה כסף. פעם אחת, אגב, עלה לי ברשת אדם שטבע בים. לפני 35 שנה זה קרה".

'שמע ישראל' בלב ים

"יש", הוא מציין, "כמה דייגים ששבו למקורות במהלך מלאכת הדיג שלהם. כי הם ראו ניסים גלויים במים. הם ראו את המוות מול העיניים וניצלו לפתע, והדבר נתן להם אור להכיר את בורא העולם והים".

הוא עצמו היה עד למאורע טראומטי בלב ים. "בלילה אחד של דיג ורוח סערה בים, אני רואה לפתע נד מים בגובה של 35 מטרים (!) שאיים להטביע אותי במצולות. צעקתי 'שמע ישראל' פעם אחר פעם. הרגשתי שאלו הם רגעיי האחרונים עלי-חלד. חברי לדייג – יוסי מימרן ז"ל – אץ להתחפר ברשתות כשהוא מבקש ממני לעדכן אותו כשאנחנו מגיעים לחוף. שטנו מהר לעבר חוף עין-גב ומשם שבנו לטבריה ב'טרמפים'. אף שאנחנו היינו רגילים בשיט, המאורע הזה עשה לנו צלקת באותו זמן. השבועות שלאחר מכן היו סהרוריים. המראה המבעית שב והדהד מול עיניי כל העת והטריד את מנוחתי. היו לי לילות קשים".

יהושע עצמו, כאמור, הוא יהודי 'משלנו', שומר על קלה כבחמורה ואיש ספר. את תהליך שיבתו בתשובה החל לפני כמה עשורים כאשר ראה נס גלוי עם בתו, שראתה מזור לחולייה באורח פלאי ובניגוד לכל תחזיות הרופאים. "זה עורר אותי לחפש את הכיוון בחיים", הוא אומר לי על רקע שאון הימה משובב הלב. "במקביל, פגשתי באותה תקופה את ידידי משכבר הימים, הצדיק רבי שלום ארוש שליט"א, כאשר ביקש ממני לצאת עמו למסע לילי בקברות הצדיקים בעיר הקודש טבריה. מאז נפתחו לי מעיינות הישועה ואט-אט נפתח לי צוהר לעולם היהדות".

"כל דג שבא שיהיה לכבוד שבת קודש", חותם יהושע את שיחתנו, כמו היה מוכר ב'שוק הדגים' הטברייני. "כל מי שאוכל דג - שיהיה לו לבריאות ושיזכה לראות את משיח צדקנו".

אמן ואמן. אל תהא קלה בעיניך ברכתו של דייג, איש של אמונה תמה.

700 שנות דיג

"מקצוע הדיג בכינרת מתפקד זה כ-700 שנה", אומר יהושע אלפסי – בן למשפחה טבריינית שורשית, כשהוא פושט לרגע את כובע הדייג וחובש כובע של היסטוריון. "עם-זאת, ברור הדבר כי מדובר בשני עידנים שונים בעליל".

במה מתבטא ההבדלים, למשל?

"פעם, ואני זוכר זאת עוד מהימים שבהם ישבו הסורים בעמק המזרחי של הכינרת, הדייגים היו שטים בסירות עם משוטים בלבד. הם לא חלמו להתרחק ללב ים, בשל הנוכחות הסורית. אגב, פעם היו הרבה דייגים ישמעאלים שהיו דרים אתנו בשכנות בעיר טבריה. כיום, לעומת זאת, ניתן למנותם על כף היד.

"אבל כל צורת הדיג הייתה שונה בתכלית: פעם היה את כלי ה'מכשרק'ה' בעגה טבריינית. זה היה בעצם מיכל גדול של שמן שהוסב לדיג, שהיו מחוררים בו חורים בגודל של אצבעות, מכניסים בפנים פתיתי פת וכאשר הדגים היו נכנסים פנימה היו הדייגים אוטמים את המכל באצבעותיהם. נוסף לכך, פעם, בשל מיעוט הדיג, היו פועלים לדוג באמצעות הרעלה – דבר שמסוכן לבעלי רגישות כילדים, אולם כיום לא פועלים בדרך זו. פעם היו דגים עם רשתות של ניילון, אולם כיום יש רשתות מודרניות. העולם בהחלט השתנה".

הכרתם דייגים צדיקים מהדור ההוא?

"כן. אוכל לספר לך על הדייג ר' יותם אלקיים, שהיה יהודי ירא ה' וסר מרע. הכרתי גם את הדייגים האחים למשפחת בוטבול – צאצאי הגה"ק רבי חיים אבועלפיה זיע"א, שכאשר סירתם התהפכה פעם במים חששו כי הדבר נובע מהעובדה כי שטו מעל 'באר מרים', ומאז החליטו חד-משמעית לנטוש את עבודת הדייג כליל".

דגים מ'באר מרים'

בשעה 3:00 לפנות בוקר, מדי לילה בלילו, עושה את דרכו רבי יואב רפאלי לעבר 'המזח של הדייגים' כדי לרכוש סחורה לחנותו – 'האגם הצפוני' - הממוקמת ברחוב הירקון בטבריה, שנודע בשם נוסף - 'שוק הדגים'. יצאנו אליו כדי לשמוע ממנו מה יש לו לומר על שוק הדגים הטברייני ובכלל. אנחנו פוגשים אותו עוטף דגים בעיתונים ליהודי שהזמין הזמנה מיוחדת. "אלה דגי מושט", הוא יסביר לי לאחר מכן בחביבות אופיינית. "הדגים הלבנים שאתה רואה הגיעו הנה הבוקר היישר מדייגי הכינרת.

"אתה יודע", הוא אומר לי בהתרגשות, "שהכינרת היא 'באר מרים'. הדגים מהכינרת, לפיכך, הם דגים קדושים. דגים קדושים".

לרפאלי, יהודי דחיל חטאין, פלוס גדול. "אנחנו לא רוכשים מדייגים שדגים בשבת, וגם מנקים מתולעים דג אחרי דג", הוא אומר לי בנחרצות. "אין הרבה כאלו שמקפידים על כך".

ואגב כשרות: "לדגי הכינרת יתרון כשרותי של ממש", קובעים מומחי כשרות המכירים את התחום בשיחה שקיימנו אתם השבוע. "בעוד דגי הים מגיעים לחוף אחרי ימים ארוכים ובינתיים יכולים הדייגים למלוח אותם יחד עם דגים טמאים – דבר שמהווה סאגה הלכתית מבחינת דין 'כבוש כמבושל' - הרי שדגי הכינרת יוצאים לחנויות בו ביום, בלא שיש 24 שעות שהייה עם דגים אסורים, כדגי הסמפונון המצויים בכינרת, וממילא חשש זה מסתלק והולך לו".

העסק של רפאלי לא החל מהיום. הוא נעוץ במורשת בת חמישה דורות כאן בעיר. לצורך אישוש דבריו הוא מחווה בידיו לעבר תמונה של הוריו שנראים בחנות הדגים דנן לפני 40 שנה.

אילו דגים 'הולכים' היום? אנחנו שואלים-חוקרים אותו בעוד הוא מתקשר עם עוזרו, אמיר, אודות הזמנה של לקוחה.

"דגי בורי ומושטים, קרפיונים וסרדינים".

רפאלי לא ימחה מזיכרונו את הרגע הזה, שאותו הוא שולף מיד חרף עיסוקו במקפיא כעת: "נסעתי באוטובוס עמוס דגים ונתקע הרכב. יצאתי מהרכב ודיברתי עם הקב"ה. אמרתי לו: אני יודע שכתוב בגמרא שמי שמתפלל בשעת נץ החמה איננו ניזוק. יש כאן קרטונים עם 40 ק"ג דגים והם עומדים להתקלקל לי בשל חום האימים. דיברתי מתוך הלב. רק אני פונה להיכנס לאוטובוס שלי והנה עוברת מונית בסמוך. סימנתי לנהג לעצור והוא מספר לי בתום לב שהוא בדרכו לירושלים מטבריה. ויהי לפלא. לבקשתי, הוא נאות מיד שאעלה לרכבו את קרטוני הדגים. אספר לך, שאף הגעתי ליעדי חצי שעה לפני המועד הנקוב.

"מי שמאמין בהקב"ה ויודע שמי שמתפלל בשעת הנץ החמה אינו ניזוק כל היום ואינו מת מיתה משונה – חי את חייו אחרת", הוא חותך.

"דגים – זה מאוד בריא", הוא ממליץ לסיום. "ובפרט בשבת קודש".

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com