זמן, כוח וכסף - מה עדיף?

שתי נשים נכנסו לשמחת שבע ברכות שנערכה בבית. היה זה ביתה של אביגיל. בית מרווח גדול ורחב ידיים. בית עם סלון ענק שאפשר לערוך בו שמחות משפחתיות גדולות ונכבדות. שתי הנשים היו ידידותיה של אביגיל, ידידות ילדות, שלא הכירו את צורת החיים שלה בשנים האחרונות. הן לא ידעו כי מצבה הכלכלי של אביגיל שפר והיא יכולה להרשות לעצמה לערוך אירוע נכבד שכזה. האירוע לא נערך בהסתמך על מעטפות שיגיעו מקהל המוזמנים. האירוע לא נערך על ידי השתתפות ועזרה מצד בני המשפחה. היה זה אירוע שכל עולו נפל על אביגיל, אך זו האחרונה הגיעה אליו רעננה וחיונית כאילו לא טרחה כלל לקראתו.

כאילו? באמת. אביגיל שתפה את חברותיה בטבעיות, שוכחת שרק לפני שנים היתה היא עצמה מתפלאת לשמע סיפור כזה. פעם לא היתה מרשה לעצמה לערוך אירוע כזה, ואם היתה מתיימרת לעשותו, היתה משלמת עליו בכוחות רבים ובשעות ארוכות של טרחה.

מה השתנה הפעם הזאת? הכסף. הכסף שענה על צרכים שונים וגרם למשאבים האחרים להיות פחות נחוצים.

אביגיל מספרת לחברותיה, ואינה מבחינה בעיניהן המתעגלות בתדהמה. היא מתארת את התהליך בהתלהבות, ולא שמה לב לעווית הקנאה שמעכירה את מצב רוחן.

"החלטתי שהפעם אני מכינה את האירוע מתוך הנאה. בלי להתלונן ובלי להיקרע. אז פשוט לקחתי מפיקת אירועים נחמדה שתארגן לי את הכול מאלף ועד תו. היא הזמינה לכאן מעצב שהרים את הבית. מבית ביתי פשוט זה הפך לאולם. היום בבוקר הגיעו לכאן הכלים היפים וכל השולחנות. גם את כיסויי הכיסאות הביאו לכאן במרוכז ונערות נחמדות פרשו אותם. הכול נעשה ביעילות על ידי צוות מנוסה ושקט. אפילו לא הפריעו לי את מנוחת הצהרים. יפה כל כך הם עשו את עבודתם, עד שיכולתי להרשות לעצמי להתארגן בנחת".

(צילום: shutterstock)

כך שופעת אביגיל בדיבורים, ואינה נותנת לבה למה שמתחולל במוחותיהן ובלבן של שתי חברותיה. הן רק מחייכות לעומתה ומשיבות לה בהתלהבות. "הכול כל כך יפה, זה נראה שאת לא ישנה כמה לילות... מדהים לשמוע שעשית את זה כל כך בקלילות..."

את שאר הדברים הן אומרות אחר כך, בלי שיגיעו לאוזניה של אביגיל. אמנם יש בכך איסור של רכילות ואולי ממש לשון הרע. אבל הסיפור מובא על מנת לחדד נקודה אחרת, ואין בכך משום היתר לשיחה מאחורי גבם של אחרים בשום אופן שהוא.

"אביגיל מרשה לעצמה", שורקת נעמה בהתפעלות שיש בה יותר מקורטוב של ביקורת. "יש לה כסף מיותר... היא מפרגנת לעצמה כזה לוקסוס... שתיתן את הכסף למי שצריך במקום להשקיע באירוע נוצץ!" יוכבד שואלת בחוסר הבנה: "מה, היא לא יכולה לארגן לבד שולחן יפה? מה היא לא יכולה לפרוש לבד את הכיסויים הראוותניים האלו?" דברי הביקורת נאמרים במרמור מסוים, אולי שזורים גם בצביטה של קנאה.

הדברים נאמרים בניגוד להלכה האוסרת דיבורים כאלו, והם נאמרים גם בחוסר ידיעה ובאין התמצאות. כל אחת מהן שופטת את התמונה מן ההיבט הפרטי שלה, ומסתכלת על הדברים על פי מציאות חייה היא, ובהתאם למושגים שלה עצמה. נעמה למשל, חיה בחסכנות מרובה עקב המצב הכלכלי הדחוק שבו היא חיה. היא לא יכולה להרשות לעצמה מותרות כגון אלו, וחייבת לחשוב כל הזמן כיצד לחסוך בכסף. בשביל זה היא משקיעה הרבה זמן. נעמה היא אם לשני ילדים ועיתותיה בידה. בשבילה פעילויות ועבודה, הספקים ותוכניות הם דברים מבורכים. היא שמחה להיות גדושה בעשייה ומאושרת להיות עמוסה. להוציא כסף אין לה מנין, אך להקדיש את הזמן – ברצון. לעומת זאת אצל יוכבד הדברים הם שונים במעט, לא בהרבה. כי ליוכבד יש הרבה כוח. היא התברכה משמים בכוחות גדולים ורעננים. היא יכולה להרשות לעצמה לעבוד שעות רצופות בלי להתעייף. היא מסוגלת להכין לבד דברים, שנת צהרים מיותרת לה לחלוטין. כל דבר שאפשר לעשות בעשר אצבעות היא מעדיפה לעשות לבד. היא לא מרשה לעצמה אף פעם לקנות אוכל מוכן. זה יקר כל כך, זה לא שווה את המחיר ולעולם לא מוצלח ורצוי בעיניה כמו זה הביתי והמושקע. זה שהיא יודעת בדיוק מה הכניסה בו.

לעומת שתיהן שונה כל כך אביגיל, בפרט אביגיל של השנים האחרונות. זמן אין לה בכלל. היא עובדת כמזכירה במשרד של בעלה. העבודה שם קדחתנית ושוטפת, עמוסה ובלתי מתפשרת. אין לה בוס מעליה שאפשר להשאיר אותו שיתמודד עם ממלאת מקום. העבודה היא רצופה ואין בה חופשות. אם היא מאחרת לעבודה – המשימות מצטברות. אם היא נאלצת להחסיר – הכול מחכה לה. היא לא יכולה להרשות לעצמה אף הפוגה, אלא אם כן זו מתוכננת מראש ונערכים אליה בתגבור מיוחד לפני ואחרי. רבים חושבים כי עבודה אצל הבעל היא עבודה ללא מעביד על הראש. אביגיל תגיד לכם שזה לא נכון, בכלל לא נכון. העבודה תובענית, דורשת ואין בה הנחות, לגמרי לא. בעלה גם לא יסכים להכניס עובדת ולשתף אותה בכל פרטי העסק. מסיבה זו היא חייבת לעשות את העבודה כולה, ורק היא. אין לה אפשרות להיעזר ובטח שלא להקל ראש ולהזניח פרטים. כל פרט שווה כסף, כסף גדול וכסף שלהם.

לאביגיל גם אין כוחות מיותרים. היא יודעת לעשות את עבודת המזכירות שלה בנאמנות, אבל לא עבודות פיזיות מתישות. אביגיל התרגלה לשבת ליד מחשב בעבודה משרדית שחוזרת על עצמה. היא כבר מזמן לא מבצעת פעילות גופנית, ובשבילה עבודות טכניות הן כבר לא הרגל בכלל. היא מעדיפה לקנות עוגה מוכנה משאר להרים את המיקסר שנמצא בארון התחתי. גם בעלה מעדיף שתקנה אוכל מוכן ולא תכלה את הבוקר על בישול או אפייה. מסיבה זו הם התרגלו לשלם בכסף על כוח ועל זמן. זו צורת החיים שלהם, ובשבילם כוח וזמן הם דברים שאם אפשר להמיר בכסף - עדיף לעשות זאת.

שלישיית משאבים

מה הכי יקר אצלכם: זמן, כוח או כסף? על איזה משאב אתם מוכנים לשלם הכי הרבה?

בעולם שלנו יש שלושה משאבים המנוצלים להתנהלות היום יומית. כולנו חסים על כל שלושת המשאבים האלו, אך במידה שונה. יש מי שמשאב הזמן הוא היקר מכולם, מכיוון שזמנו עמוס במיוחד. הוא יסכים לשלם באמצעות כוח וכסף על מנת שיוכל לחסוך בהקצאת זמנו. יש מי שדווקא הכוח אצלו יקר. הוא יעדיף לשלם בכסף או בזמן ובלבד שיימנע מהוצאה מרובה של כוח. שיקול דעת זה אופייני למי שכוחותיו אינם עומדים לו. זה יכול להיות בגלל הרגלי חיים, תרבות מסוימת, או חולשה פיזית זמנית. כל אלו יביאו את האדם למצב שבו הוא ישקיע יותר מאחרים, אבל את כוחותיו הוא ישמור. כך גם במשאב השלישי שהוא הכסף. מצב כלכלי דחוק יגרום לאדם לגייס כוח וזמן על מנת לקמץ בהוצאות כספיות, ומצב כלכלי שפיר יאפשר לאדם לחסוך זמן וכוח על ידי הוצאה כספית.

העיקרון הוא שיש הוצאות, אי אפשר לחמוק מהן. השאלה היא מה אתם מוציאים יותר: זמן, כוח או כסף.

למשולש המשאבים הזה אנו מתייחסים בשורות אלו.

סדר עדיפויות

לכל אחד סולם עדיפויות משלו. סולם עדיפויות זה נוצר כתוצאה מצורת חיים, מרמת חיים, מהרגלים ומעקרונות. "אנחנו בחיים לא נעשה אירוע בבית", מכריזים בנחישות אריאל וטלי, הורים לילד בר מצוה שחזר נרגש מבר המצוה של מוטי חברו מן הכיתה. שמחת בר המצוה של מוטי החבר נערכה בבית, ולא בסגנון תעשייתי כמתואר למעלה, בסיפורה של אביגיל. היתה זו שמחה ביתית להפליא. מזלו של מוטי הזה שהוא נחון בביטחון עצמי גבוה ובמעמד חברתי מבוסס ואיתן. הוא השכיל לשווק את האופן שבו נחוגה שמחת בר המצוה שלו באופן הכי מלהיב בין חברי כיתתו. אם ילד אחר היה מתבייש, נבוך, חש עלוב ומבויש – הרי שהילד הזה הפך את העניין לגולת הכותרת. כבר מאז סוכם על עריכת השמחה בבית במתכונת פשוטה, הילד משווק את העניין כבחירה של לכתחילה. "ההורים שלי רוצים להשקיע בשמחה שלי!" הוא הכריז בכיתה. "אנחנו צובעים לבד את הסלון לכבוד הבר מצוה! ואנחנו מכינים את האוכל. אמא שלי לא מוכנה שיאכלו בבר מצוה שלי סתם אוכל תעשייתי של קייטרינג. בגלל זה היא מכינה הכול בעצמה, והיא אלופה!"

בין חברי כיתתו לא היה עוד אחד שערכו לו שמחת בר מצוה בבית, אבל דווקא מוטי היה הגאה מכולם. במקום שהוא יחוש פחות מאחרים, הוא גרם למצב בלתי הגיוני שבו כל החברים נושאים עיניים אליו ומקנאים בשמחה המיוחדת שנחוגה לו. ההורים של מוטי אכן ניאותו להשקיע כוח וזמן על מנת לחסוך את ההוצאות הכספיות המרובות הכרוכות בעריכת בר מצוה באולם. הם הצליחו לטעת בילד שלהם את ההרגשה שהוא מאושר ומקבל בר מצוה מיוחדת. השמחה היתה אכן ביתית, משפחתית חמימה ומאופיינת בכל מה שאפשר לעשות דווקא בבית. מוטי הנרגש התברך ביכולת מופלאה לשמוח בחלקו ואת המסר הוא העביר לבני כיתתו. התוצאה היתה שיהודה, בנם של אריאל וטלי, חזר הביתה מקנא.

אריאל וטלי מחליפים ביניהם מבטים המומים. זה מה שהילד שלהם רוצה? בזה הוא מקנא? למה הוא לא שמח במה שיש לו? הם לא יכולים לתת לו את התענוג הזה, הגם שהוא זול והוא יוריד מעל כתפיהם את העלות הגדולה של עריכת בר מצוה באולם. יש להם מחויבויות. אין להם בכלל אפשרות להכין בר מצוה כזאת. להם מתאים יותר לשלם. אריאל נזכר בשמחת הבר מצוה שלו עצמו. דווקא אותה ערכו בבית כנסת קטן וצנוע ליד הבית. הוא זוכר איך קינא בחברים שערכו להם בר מצוה מפוארת ורצינית באולם אלגנטי. עכשיו הילד שלו מקנא בשמחה ביתית?

בזבוז

למה אתם קוראים בזבוז? הרי המושג הזה הנו כל כך אינדיווידואלי. כל אחד קורא בשם בזבוז להשקעה מיותרת של משאבים במקום שאין בו צורך. מה הוא המקום הזה? על אלו משאבים אתם חסים? מה הם המשאבים שבעבורם אתם מוכנים לשלם?

כולנו מוציאים כסף, השאלה היא על מה. אי אפשר לחיות פה בעולם הזה בלי להוציא בכלל. השאלה היא מה סדר העדיפויות. על מה מוציאים כסף וכמה.

כולנו מוציאים גם כוחות. השאלה היא אלו כוחות ובשביל מה.

כולנו גם משתמשים במשאב היקר והמופלא של זמן. זמן הוא מוצר מתכלה. לכאורה לכולנו יש אותה כמות בכל יום נתון. לכולנו יש רגעים ודקות ושעות וימים. כולנו ממלאים אותם, וכל אחד בצורה הנכונה בעיניו. או בצורה המסוגלת בשביל כוחותיו.

הבה נבחן את עצמנו מול אופן חלוקת המשאבים שלנו. האם זה נעשה בצורה מושכלת? מתוכננת? הגיונית? מתואמת עם האידיאלים שלנו? מתואמת עם הכלים שקיבלנו? מתואמת עם המצב שבו שתל אותנו בורא העולמים?

אבל השכנה לוקחת עוזרת ניקיון!

כמה פעמים אנו מציצים אל השכנים או הידידים, קרובי המשפחה או המכרים ומנסים להבין? מנסים להתחקות אחר שיקול דעתם, לחקות את הלך רוחם וללמוד מצורת הפעולה שלהם גם בשבילנו.

אם להם זה משתלם, אז אולי לנו גם כן.

אם הם יכולים, אז איך זה אנחנו לא?

אם זה מוצלח להם, למה לנו זה לא יתאים?

זה מה שקרה לשכנתה של רחלי. בעלה הגיע הביתה ומצא אותה רוטנת וממורמרת כל כך. היא לא ידעה מה קורה אצל השכנה, אבל המראה של עוזרות הניקיון המגיעות לביתה מדי יום בערב פסח, הוציא אותה משלוות נפשה וגרם לה לקנאה עזה ומשתוללת.

כשבעלה הגיע הביתה מעמל יומו, הסתכלה רק אילת השכנה על ידיה המגוידות והרגישה מסכנה עד מאוד. היא הרגישה אומללה, יגעה וחסרת כל מוטיבציה להמשיך. אולי רק היא מכל השכונה פה עובדת כל כך קשה, בלי עזרה?

אז זהו, שרחלי באמת אינה מנקה לפסח בכלל. היא אכן משלמת כסף תמורת הזמן והכוח שהיא חוסכת. חוסכת? אין זו המילה. רחלי קבלה מן הרופא שלה הוראה ברורה לבלות את יומה במנוחה. בשביל זה היא משנה לחלוטין את ההסתכלות שלה, וכל הגישה שלה מול עבודות הפסח מקבלת פנים חדשות.

(צילום: shutterstock)

רחלי מוותרת על חווית הניקיון המשפחתית שהיא תמיד ניהלה במרץ. רחלי מוותרת גם על הפרטיות שהיתה תמיד כה יקרה לה.

רחלי משלמת לעוזרת ניקיון שתעשה את העבודה במקומה, ובתמורה מקבלת ניקיון שהוא לא תמיד בדיוק לפי המושגים שלה. לפעמים זה יותר מדי יסודי (העוזרת הרוסיה שהשכנה תיווכה לה מנקה כל חלון בשעה) ולפעמים זה מדי חפיף (העוזרת הבחורונת שהגיעה בתשלום מוזל אבל לא יודעת מה משמעותו של ניקיון לפסח. ניקתה את התנור בצורה 'כמעט' מצוינת, אבל ה'כמעט' הזה אינו מהודר בעיניה של רחלי בכלל!)

כך מוצאת את עצמה רחלי נערכת בחישוב המסלול מחדש. פתאום עליה לבחון את דרישות ההלכה, את תפקידיה האימהיים, ואת סולם העדיפויות – מתחילה. היא נערכת למצב שונה ואחר מזה שחוותה במשך כל השנים, ופה היא ממקמת את עניין הכסף והחוויה, הפרטיות והניקיון הרבה אחרי דרישות ההלכה וצו ה'ונשמרתם' שהוא צו חיים אלוקי.

השכנה שרואה בכל יום עוזרת ניקיון אחרת מציצה מחלונות ביתה של רחלי, עלולה לרטון לבעלה ולהתחנן לממן גם כן עוזרת בית. אין לה היכולת להיכנס לנעליים של רחלי, להבין מנין נבע שיקול הדעת הזה. כמה אווילי יהיה לשכנע אותו להוציא סכום כסף דומה רק בגלל השכנה.