כתיבה - כישרון טבעי או דבר שיש ללמוד?

אין זה סוד כי התבטאות בעל פה ובכתב היא מנת חלקן של הנשים. לא שהגברים לא ניחנו בה (ראה ערך עורכי דין ומרצים בינלאומיים מוצלחים במיוחד) אבל בינינו, כולנו יודעים שעשרה קבין של שיחה ירדו לעולם (מסכת קידושין, מ"ט). 1 נטל כל העולם. לאן נעלמו כל שאר ה-9?

 

אז עובדה אחת מעניינת מאחורינו. עובדה מרתקת נוספת היא שרוב הנשים שהפכו את המילים למקצוע (סופרות, כותבות, עיתונאיות וכו´) נולדו לתוך התחום ללא כל הכנה מוקדמת. דברים פשוט התגלגלו איכשהו, והן מצאו את עצמן כותבות, עורכות, סופרות - והכל מהבטן, ללא כל הכשרה מקצועית.

 

"אני מורה לחינוך מיוחד במקצועי", מספרת פ´ מבית שמש, "וחיפשתי הכנסה נוספת. יצרתי קשר עם העורכת של העיתון העירוני שלנו, שלחתי כתבה, וכך התחלתי בעצם לכתוב באופן די קבוע".

 

"אני מכורה לקריאה וכתיבה", אומרת ב´ מצפון הארץ, שכותבת בעיתון ידוע. "אני קוראת הכל: החל מספרים עבי כרס ועד לכתוביות על קופסאות השימורים. אני כותבת שנים גם טור אישי וגם כתבות אבל מעולם לא למדתי את המקצוע".

 

אז למה בעצם הכשרה מקצועית נצרכת, למרות שנשים יכולות להשתמש בתכונה הטבעית שלהן לכתוב?

 

"כשרון ומשיכה לנושא הם תנאי הכרחי, אבל הוא אינו תנאי מספק", טוענת אוה הכימיאן (לשעבר אליאסוב), עורכת תוכן בערוץ הידברות ומרצה לכתיבה עיתונאית. "בואי נאמר שלכתוב על בסיס כשרון בלבד כל אחת יכולה, אבל בשביל לכתוב מקצועי, רהוט ומעניין - צריך להצטייד, לצד הכישרון, בארגז כלים".

 

אוה הכימיאן, בעלת שני תארים מטעם אוניברסיטת בר אילן (חינוך מיוחד וספרות משווה), בעלת תעודה בתחום עיתונאות ותקשורת, כותבת מספר שנים לא מבוטל במסגרות שונות. לאחרונה נתבקשה ללמד כתיבה עיתונאית בסמינרים בבני ברק (תחילה בסמינר וולף ואח"כ בסמינר גור), וגילתה כי ציבור הנשים בעולם החרדי לא רק שמוכשר ברמות לא הגיוניות, אלא גם רוצה וכמה ללמוד את הדברים במקצועיות וליישמם.

 

"ראיתי כמה אהבה ומאמץ תלמידותיי מכניסות לשיעורים בקורס, כמה הן חושבות על רעיונות לכתבות, רצות בין מרואיינים, אוספות חומר כדי להעמיק בתחקיר ויוצרות את הטקסט באהבה של יוצר ליצירותיו, שזה פשוט כבש אותי", מספרת הכימיאן. "לכן החלטתי לתת הזדמנות לחוויה כזו גם לנשים שאינן תלמידות סמינר. ואכן, לא מזמן נפתחו שני קורסים מוצלחים מאוד, שבהם השתתפו מגוון נשות מקצוע, כגון כותבת ותיקה בעיתון ´משפחה´, עורכת כתב עת ליוצאי לוב, מנהלת תכנית לימודים בקמפוס חרדי ידוע ועוד".

 

"ממש לא. מגיעות נשים מכל גווני הקשת. כאלו שכותבות למגירה ומעוניינות לפרוץ החוצה, כאלו שכבר כותבות בעיתונים שונים אך מעוניינות בליטוש מקצועי, או כאלה שרוצות לפנק את עצמן בחוויה שכל כולה הנאה צרופה לאשה".

 

"תלוי בכל אחת. יש שמעדיפות לשמר את זה בתור חוויה של מילוי מצברים, ולהמשיך בחייהן שלהן. זה מצוין. יש כאלו שזה נותן להן ´דרייב´ להמשיך קדימה. בדרך כלל אני מפנה אותן לעורכי עיתונים שאני מכירה, מנסה לקדם את הכותבות ומאפשרת להעניק להן במה ככל הניתן. לדוגמה, בקורס האחרון, דווקא של נערות צעירות יחסית, שלוש כתבות של תלמידות שלי יצאו לאוויר העולם, ופורסמו במגזינים שונים".

 

איך הכל התחיל אצלך דווקא? 
"הניסיון המקצועי שלי התחיל בהיותי רכה בשנים, כאשר כתבתי להנאתי עם גיר לבן על משענת רכה של כיסא חום שעמד תדיר בסלון הבית... משם הפלגתי למחוזות שונים - הייתי מורה, מרצה, גננת וכל תפקיד שרק ניתן להעביר דרכו מסרים ולהשפיע".

 

בגלגול הקודם של הכימיאן, לפני כעשר שנים, כשטרם הכירה את המושגים "בורא עולם", "חרדים" ו"שבת", היא נהגה להשתמש בכישורי השפה שלה כדי להביא אנשים על טעותם, לעקוץ אותם באלגנטיות ולצאת מנצחת מכל משא ומתן אפשרי. "הזמן עשה את שלו", היא מסכמת במבט לאחור, "והבנתי שלא בשביל זה קיבלתי מתנה כזו נפלאה מאת השם יתברך. מאז אני משתדלת לקדש את המילה והדיבור, ולהורות את נושא הכתיבה במגזר שלנו בדרך היהדות".

 

"יש מספר טיפים: ראשית כל, תתחילי לכתוב כשאת מוצפת רגשית. זו שעת רצון שהרבה יותר קל להביע בה מה שאת מרגישה והמילים פשוט מחליקות על הדף כמעט ללא שליטה. שנית, תמשיכי לכתוב כדי להבין את ´הכותבת שבך´. רק לאחר שתכתבי עוד ועוד תביני לאיזה סגנון את ´שייכת´. על אותה סיטואציה שתי נשים שונות יכתבו מנקודות מבט שונות - אחת תיקח את הנושא למקום הומוריסטי, השנייה לדרמטי וכו´. שלישית, אחרי שכבר התחלת לכתוב - אף פעם אל תפסיקי. מניסיון של תלמידות שמספרות לי על תקופת הזנחת נושא הכתיבה - אחר כך מאוד קשה לחזור. וסתם טיפ כללי: יש אמרה שאומרת שהסקרנות הרגה את החתול, כשאנחנו משליכים על מידת הסקרנות איזושהי אסוציאציה שלילית. אני אומרת אחרת: קחי את מידת הסקרנות הטבעית שבך, ותהפכי אותה למקצוע. תשמשי בה לחיוב. אני מניחה שאם החתול היה משתמש לחיוב בסקרנות שלו - הוא לא היה מת אלא פשוט הופך לעיתונאי טוב".