אריה אקרמן: "פחדתי עד מוות להיקבר בקיבוץ"

כשאריה אקרמן גילה את היהדות ואת ערכיה, ורצה להתחיל לשמור שבת – הוא נתקל בהתנגדות גדולה מצד אשתו (שלא לומר, מצד הקיבוץ החילוני שבו התגורר, אבל לכך נידרש בהמשך). טענתה היתה פשוטה: הוא הרי התחתן איתה בהיותו חילוני, ומה פתאום הוא רוצה עכשיו פלטה ואוכל כשר? אלא שבמקום להתנגח, לעמוד על שלו ולהפר כליל את שלוות הבית במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – להתגרש, אקרמן בחר לתקן את עצמו, בראש ובראשונה.

וזה היה קשה, יותר מכל קושי אחר שידע. אבל אקרמן, 40, בעל פיצריה ויועץ עסקי מקריית שמונה, לא אמר נואש. "זכיתי להדרכה מאוד טובה מהרב שלי, הרב עמיר כ"ץ, ואני שמח שהקשבתי לו", הוא משחזר. "אחד הדברים היותר חכמים ששמעתי ממנו, זה שהקב"ה לא רוצה שיתפרק בית בישראל. אם אתה חושב להיות דתי בנפרד מהמשפחה שלך, אמר לי, הסיכוי שהילדים שלכם יתקרבו - שואף לאפס. ילד שראה מריבות בבית על הרקע הדתי, שלבסוף הובילו חלילה לגירושים – הוא ילד שהיהדות תהיה המקום האחרון שבו הוא יחפש את התשובות. מאותו רגע החלטתי שהשלום בית שלי – לא יותר חשוב מהקב"ה, אלא הוא הקב"ה בעצמו. השכינה מתגלה דרכו".

אריה אקרמן עם הגמרא

באותו זמן גרה משפחת אקרמן בהרחבה של קיבוץ שמיר שבצפון – קיבוץ שאיך לומר בעדינות, היהדות היא לא הצד החזק שבו. אל הקיבוץ הגיעו בני הזוג לפני כ-9 שנים, ובו מצאו את 'שלוותם'. עד מהרה הקערה התהפכה על פיה ("ביום כיפור הוגשו בבבריכת הקיבוץ טריפות על האש - סטייק חזיר ברוטב שמנת. למה? לצערי, נדמה שרק כדי להכעיס"), והאג'נדה שנסמך עליה כל כך, ומצא בה נחמה, סגרה על צווארו כטבעת חנק. המסר שהוא ספג היה ברור: אם אתה שונה, אין לך מקום בינינו. "כשרק הגענו לכאן, הגישה הזו לא הפריעה לנו. גם ככה לא הייתה לנו יותר מדי זיקה לדת", הוא אומר.

אז מה גרם לך להתחבר בכל זאת ליהדות?

"האמת היא שגם בבית שבו גדלתי לא הייתה שום זיקה ליהדות. ליל הסדר בשבילנו היה בסך הכל 'עוד' סיבה לארוחה משפחתית. את עיבוד הקרקע עשה לראשונה הבחור שלימד אותי לבר המצווה, אבל כבר אז אמא שלי הזהירה אותו ואמרה: 'חסר לך שאתה מחזיר אותו בתשובה'. בצבא שמעתי קידוש לראשונה בחיי, וכשהתחלתי לצאת בזמנו עם מי שלימים תהפוך לאשתי – הכנתי אותה מראש ש'יום אחד אחזור בתשובה'".

מאיפה בא לך הרעיון המהפכני, והכל כך רחוק ממה שהורגלת אליו?

"אין לי שמץ של מושג. זה כאילו הייתה לי משיכה לעולם הזה, עוד הרבה לפני שבאמת הבנתי מהו, ומה יש לו 'להציע' לי".

כוס קפה בחדר הכביסה

אחרי הצבא השתתף אקרמן בסדנת מודעות, שהייתה הטריגר העיקרי לחיפוש הרוחני שלו. אך רק לאחר שנים, כשכבר הפך לאב, הוביל התהליך האיטי והמושכל לתשובה אמיתית. "הברית של בני הבכור נפלה ביום שבת, ובלית ברירה המוהל נאלץ להתארח אצלנו. באותה שבת החלטתי לשמור שבת בשבילו, אבל אחרי כמה חודשים, כשהבנתי שסך הכל זה היה לי ממש נעים – החלטתי לשמור שבת גם בשבילי".

בשלב זה רכש אקרמן פלטת שבת ומיחם, אך כשביקש להניח אותם על השיש במטבח, החלו המלחמות. "אשתי לא ממש אהבה את הרעיון, בלשון המעטה. האמת היא שלא תכננתי להחזיר אף אחד בתשובה, מלבד לטעום קצת טעם שבת. אבל אותה זה הצליח להפחיד, ובצדק. 'נראה לך באמת שאתה עושה לי פה בית של דוסים?! אז למה הבאת אותי לקיבוץ הזה?', שאלה אותי".

איך הגבת?

"אמרתי לה: 'אני רוצה לשמור שבת, ואת עושה לי כפייה חילונית'. לא ויתרתי. הלכתי איתה ראש בראש, וקבעתי שהמיחם והפלטה יהיו בחדר הכביסה על הרצפה. רק כשהכנתי כוס קפה ושתיתי שם, נפל לי האסימון וחשבתי: 'נו יופי. אז בשביל מה בניתי וילה מפוארת לעילא ולעילא? בשביל להכין קפה על הרצפה?'.

"הרגשתי נורא, וכמובן שדווקא שם היצר הרע חיכה לי בסיבוב. ככל שאני התחזקתי, כך הלכו והתחזקו המריבות ביני לבין אשתי, עד שיום אחד לא יכולתי יותר ואמרתי לה: 'בואי, הולכים לפתוח תיק ברבנות'. היא הסכימה ונסענו. אבל בחסדי שמיים, העניין הזה לא יצא לפועל. ה' ריחם עליי וזיכה אותי לעשות עבודה קשה עם עצמי, כדי שהזוגיות שלנו תצליח למרות הכל".

ישנם זוגות שיטענו הפוך ויגידו שאם אחד מבני הזוג חוזר בתשובה והשני לא - הזוגיות מועדת לכישלון מראש. אתה מסכים עם ההנחה הזו?

"אין דבר כזה. אדם שחוזר בתשובה צריך לדעת שה' לא טועה. אם אתה מאמין - תאמין עד הסוף, גם כשדברים לא מסתדרים עם ההיגיון שלך. בני זוג שחוזרים בתשובה ולא מוצאים את הדרך לחיות עם בני זוגם החילונים בשלום – משהו במערכת שלהם לא עובד נכון, והם צריכים לעשות בדק בית רציני. אז מה אם קשה? תעבוד. בשביל זה הרי באת לעולם".

"הבנתי שאני צריך להיות סופר בעל, סופר אבא וסופר בן אדם"

היום הוא כבר מדבר אחרת. אבל בזמן אמת נדרש אקרמן לספוג דברים לא קלים, ולעמוד בניסיונות שרק ה' יודע מהיכן היו לו הכוחות לעבור בחיוך, בהבנה ובאמפתיה.

ובכל זאת, יש דברים שממש בלתי אפשרי לספוג אותם.

"נכון. אבל תסכימי איתי שמה שקורה עכשיו, זה ממש לא אינדיקציה למה שיהיה בעתיד. אנשים משתנים, לומדים זה מזה, מתגמשים כדי להישאר יחד. וחוץ מזה, השמחה של אשתך לא פחות חשובה מקיום המצוות שלך".

"אז לא ידעתי לחשוב ככה, אבל בזכות שליחים טובים כמו הרב שלי, הרב עמיר כ"ץ, היום אני יודע שהכל תלוי בגישה. למדתי להבין שאשתי היא מלאך, ולא לשפוט אותה לפי אמות מידה של כיסוי ראש או מצוות אחרות שהיא עוד לא מקיימת. אני יודע שיש לה נשמה מדהימה. היא עשתה בשבילי מה שהרבה גברים חולמים שהנשים שלהם יעשו בשבילן - הלכה אחריי באש ובמים, למרות הקשיים, הלבטים והספקות".

ולמה היא עשתה את זה לדעתך?

"אענה לך במשל שאני מאוד אוהב לתת, מעולם הרכבים. בתחילת העבודה הרוחנית עם עצמי, הבנתי שאני בעצם סוג של רכב שעליי לטפח, אם אני רוצה לגרום לאשתי ולילדיי שיעלו עליו ויהנו מהנסיעה איתו.

"בשביל להשאיר אותם איתי ולגרום להם לרצות ללכת אחריי לכל מקום – הבנתי שאני צריך להיות לא רק בעל טוב, אלא סופר בעל, סופר אבא וסופר בן אדם. החלטתי שאם רוב הבעלים סביבי מקבלים ציון 8, אני צריך להיות 11. התחלתי לשפץ את עצמי – לעבוד על פרגון, לא לכעוס, לקבל את אשתי כמו שהיא. ומה הייתה האינדיקציה שלי לוודא שאני אכן עושה עבודה טובה? כשאנשים יגידו לי 'השתנית. נהיית אדם טוב יותר'.

"יום אחד אשתי אמרה לי: 'אם אתה רוצה שאקבל אותך בתור דתי, תקבל אותי בתור חילונית'. מאז לא אמרתי לה להדליק נרות, לא לשים כיסוי ראש ולא לשמור שבת. לא התעסקתי בכלל עם 'מה היא עושה', אלא הפניתי את הזרקור פנימה, והתמקדתי אך ורק במה שאני צריך לעשות".

תאמינו או לא, מסתבר שדווקא זה מה שפתח לאשתו, את הלב - ועשה בו עבודה טובה ויעילה לא פחות, מכל גישה אחרת.

על היום שבו עזב את הקיבוץ: "בכיתי בבית הכנסת כמו ילד קטן"

על רשמיו מהחוויות שנאלץ לעבור בקיבוץ שמיר, כאדם שומר תורה ומצוות, אפשר לכתוב ספר שלם. "כשעשיתי קידוש בחדר האוכל בפעם הראשונה, מבטים לא נעימים נשלחו אליי מכל עבר. בשבת נאלצתי להיכנס מהכניסה האחורית של המטבח, רק משום שבכניסה הקדמית פועלת העין האלקטרונית, אך כל כניסה כזו עלתה לי בשאלות רבות, שלא לדבר על המבטים מעוררי הרחמים שהגניבו חברי הקיבוץ זה לזה, מאחורי גבי.

"גם מבחינת האוכל נתקלתי בבעיה רצינית. כדי להיות יחד עם המשפחה שלי בערב שבת, התעקשתי ללכת לחדר אוכל שמגישים בו חזיר, ולאכול איזה מלפפון חמוץ עם לחם. בבשר לא נגעתי בכלל, ולאט לאט הורדתי גם את המאכלים המבושלים, עד שלא נותר לי מה לאכול. זה היה פשוט סיוט".

מה היה הטריגר שהוביל אותך לעזוב את הקיבוץ, בסופו של דבר?

"הטריגר שהביא אותנו לעזוב, היה ההסכמה של אשתי ושל השם יתברך, לא הקושי שלי. אני רציתי לעזוב מזמן, נשארתי רק בגלל ששם גרה המשפחה שלי. הקב״ה החליט להענות לתפילותי, ותו לא. לא עזבתי כי לקיבוץ היה קשה איתי, אלא עזבתי כדי לחיות חיי תורה. מאידך, ברור שהקיבוץ די 'מיישר שורות' כשזה מגיע לדת, כי הוא לא רוצה בתוכו דתיים, נקודה. הם אומרים: 'אתה רוצה להיות דתי – יש מספיק מקומות אחרים שיקבלו אותך בזרועות פתוחות. אני רוצה לשמור על הצביון שלי, כי טוב לי ככה. אין לי אינטרס לבוא לקראתך, כי אני לא רוצה להיות כמוך'.

"הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי היה השלב שבו מצאתי את עצמי מתפלל לבד בבית הכנסת. הייתי הולך לשם בגשם, בשלג, בחום אימים – לא מוותר על התפילה. אשתי הייתה צוחקת כששמעה אותי אומר: 'וואו, כבר שמונה. אני צריך ללכת לתפילה', כאילו שיש שם עוד אנשים מלבדי, שעלולים לכעוס אם אאחר. אבל לי זה לא שינה הרבה, כי זו הייתה ההנאה שלי. הרגשתי שיותר ממה שאני מחזיק את בית הכנסת, בית הכנסת הזה מחזיק אותי. אבל ידעתי שזה לא יכול להחזיק ככה לאורך זמן".

למה לא? ממה פחדת בעצם?

"מילא לחיות כאן – גם אם זה בצורה הגרועה ביותר, בסוף זה עובר. אבל מה יהיה איתי אם אמות ואקבר במקום הזה? בעבור יהודי שומר תורה ומצוות, לא פשוט לשכב בנצח נצחים בבית עלמין מעורב, אשר פוקדים אותו בשבת, וקוברים קבורה לא יהודית. זה תסכל אותי ברמות שאי אפשר לתאר, פחדתי עד מוות להיקבר בקיבוץ".

בנקודה זו הבינה גם אשתו (שבינתיים עשתה את פעמיה הראשונים בתשובה, והתחזקה בדרכה היא) את חשיבות הדברים, והסכימה לעשות את ה'לך לך' הפרטי שלה לטובת העניין. "בהסכמתה של אשתי ובעידודה, הוצאנו את הילדים מהמסגרות החילוניות והעברנו אותם לגנים דתיים. במקביל קרה הבלתי ייאמן, ושמנו שלט 'למכירה' על וילת הפאר. שם גיליתי את הנאמנות הבלתי מתפשרת של אשתי, שהסכימה למכור את בית חלומותיה, עוד הרבה לפני שראתה 'שכר' על פעולתה. בהסכמתה זו היא כמו אמרה לי: 'אני עולה איתך על הרכב שלנו. תמשיך לנסוע וקח אותי לאן שאתה רק רוצה'. אז הבנתי שהעבודה שעשיתי עם עצמי, אכן השתלמה".

אבל לא אדם כאריה אקרמן יסתפק בעבודה על ביתו ואושרו האישי בלבד; בין שלל כובעיו עוסק אקרמן בייעוץ עסקי שמשלב בתוכו טיפים בייעוץ זוגי ("הכל ממה שחוויתי על בשרי"), ובנוסף כותב טור כלכלי במקומון 'מידע 8', בקריית שמונה.

מאיפה הכוחות להתמודד מול כל כך הרבה חזיתות בו זמנית, ולהוכיח את עצמך לטובה בכולן?

"רק מתוך האמונה. ה' זיכה אותי לא רק להאמין, אלא גם לקבל טבין ותקילין את השכר על כך, עוד בעולם הזה. בזמן שאנשים מחכים שנים למכור את הבית שלהם, אני זכיתי למכור את הווילה היוקרתית בתוך חודש בלבד, ולא במחיר הפסד. אז לא ידענו מה יקדם את פנינו במקום אחר, אבל היום אשתי מודה על כך שיצאנו משם, כי היא מבינה איזו עליית מדרגה זו.

"אנשים עוצרים אותי היום ברחוב ושואלים: 'אחי, מאיפה החיוך הזה?'. הם לא יודעים שבמשך שמונה שנים, כל מה שעשיתי היה לחזור בתשובה באמת, ושהחיוך העמוק הזה הוא של אדם שבאמת מצא תשובה אמיתית. אז מאיפה הכוחות? רק מה', ואם הולכים איתו באמת ועד הסוף – הוא לעולם לא מאכזב".