ידידיה מאיר: כך הצטרפתי למחזור הלימוד של המשנה היומית

1. בשבוע שעבר קיבלתי מכתב מעורך דין. זה לא מפחיד כמו שזה נשמע.

"שלום ידידיה, אני עורך דין שמתמחה בדיני ירושה וחברות. רציתי להודות לך מקרב לב על משפט אחד או שניים שאמרת לפני בערך שש שנים. אז, למיטב זכרוני, בתמוז תש"ע (יולי 2010), אמרת בתוכנית הבוקר שלך ברדיו שבאותו יום מתחיל מחזור חדש של לימוד המשנה היומית. שמעתי ואמרתי לעצמי: 'למה לא?'. בעוד יומיים אני הולך לסיים ש"ס משניות הודות לך (טוב, וקצת גם הודות להתמדה שלי). אני בחור אמריקאי שעלה לארץ. בחול המועד פסח, יום ראשון בערב, אעשה סיום כי ההורים שלי יגיעו לביקור מארצות הברית. אתה מוזמן, אני גר ליד כיכר רבין. תודה רבה, אנדרו טרייטל".

2. בהתחלה התלהבתי. ביקשתי מאנדרו להרחיב במייל נוסף על חוויית הלימוד שלו, כי רציתי לשמוע עוד על המסע שעבר, והרגשתי ממש טוב עם עצמי.

אחרי דקה התחלתי להרגיש קצת טמבל. רגע, אם בשני משפטים (שלא ממש זכרתי שאמרתי) גרמתי לו לסיים שישה סדרי משנה, למה לא לגרום גם לעצמי לעשות את זה? אז התחלתי. פעם אחת הוא התחיל בגללי, ופעם אחת אני מתחיל בגללו. ביום רביעי האחרון החל שוב מחזור הלימוד של מפעל המשנה היומית, ואני בפנים.

וכן. במלאות שבוע וקצת, רק שבוע וקצת, אני כבר רוצה לכתוב טור על חוויותיי. למה? כדי שגם אתם תצטרפו עכשיו, ולא בעוד שש שנים. וחוץ מזה, כי בשבוע אחד כבר צברתי מספיק ניסיון והרפתקאות. כן, באמת. כל יום הוא חוויה חדשה. מה מחכה לי הפעם? האם זה יהיה קל וזורם וייקח שתי דקות, או קצת יותר מורכב ומסובך? ואיפה במהלך היום אני והחברותא שלי נמצא את הזמן המשותף ללימוד?

החברותא, אגב, הוא בן 11. הוא גם גר איתנו בבית. יום אחרי שקיבלתי את המכתב המרגש מאנדרו, הבן שלי ראה בבית הכנסת עלון פרשת שבוע שקורא להצטרף ללימוד היומי, והגיש לו אותו בעיניים שואלות. כבר לא יכולתי לבקש עוד סימנים, אז התחלנו. רגע, האם התחלנו ללמוד כדי לסיים את כל ששת סדרי המשנה? לא בטוח. בסך הכול התחלנו את מסכת ברכות. זה היעד הראשוני. בעוד פחות מחודש, כשנסיים את מסכת ברכות בעזרת השם, אני מניח שנמשיך למסכת פאה, אבל לי אישית קשה להתחייב לפרויקט ארוך טווח. אני מחלק אותו למנות קטנות יותר, והנה, כבר עכשיו, בשבוע אחד, סיימנו כמעט שלושה פרקים של מסכת ברכות.

מדובר בגיבוש של ממש. אני חושב שלא רק אני מתקשה לשבת עם הילדים לשיחות בארבע עיניים. אני לא בן אדם של מה שנקרא "זמן איכות", אני לא יכול לעצור הכול ולשבת על הספה לשיחת "החיים לאן" או "המורה למולדת לאן". לכן, אגב, סעודת שבת היא פתרון קסם ליחסי הורים-ילדים. כי הרי בתוך לוח הזמנים החופשי של ימות החול קשה לנו ליצור באמת עוגנים מחייבים. אבל אם יש קצת כפייה חיצונית, קצת התערבות הלכתית שאומרת "עכשיו שימו את הסלולרי בצד, תתקלחו ותשבו לסעודה" – זה יקרה. רק כך.

3. ואז הגיע המייל השני של אנדרו: "שלום ידידיה. ביקשת שארחיב קצת: במהלך כל שנות הלימוד הרגשתי שהייתי חלק ממשהו יותר גדול ממני ושאני מתחבר לדורות קודמים וגם לבני דורי שעסקו ועמלו בתורה, ויותר חשוב – קבעו עתים לתורה. לפני הרבה שנים, כשסיימתי את לימודיי בישיבה (באלון שבות) וחזרתי לאוניברסיטה בארצות הברית, פנה אליי אחד מהבחורים היותר מבוגרים, ד"ר יהושע ברמן, ושאל אותי איך אני מתכנן לקבוע עיתים לתורה. אמרתי לו שאני לא מודאג, כי אני כל כך אוהב ללמוד תורה, שאם יש לי אפשרות לראות טלוויזיה או ללמוד גמרא, אעדיף ללמוד. הוא ענה לי שזה לא האתגר הקשה. האתגר הקשה הוא כשאין לך זמן פנוי ויש הרבה דברים חשובים ודחופים לעשות בבת אחת. מה יהיה עם הלימוד אז? עברו הרבה שנים, ולימוד המשנה היומית התאים בול לצורך הזה – לקבוע זמן ללמוד תורה. אני רואה בקביעת עתים לתורה לא רק קיום של מצוות לימוד תורה, אלא הכרזה - אפילו אם רק לעצמי - על חשיבות לימוד התורה ועל מקומו החשוב בסדר היום שלי. הלימוד הפך אצלי לשגרת היום יום. אם הפסדתי בוקר אחד - כל היום הרגשתי שמשהו חסר לי. לא בגלל שמישהו מחייב אותי לעשות זאת, אלא בגלל שזה חסר לי.

"לפני נסיעות לחו"ל הייתי צריך גם להיערך ללימוד – או לקחת איתי ספר (אני לא אוהב ללמוד מהאינטרנט או מהמייל) או להקדים וללמוד את המשניות שיילמדו במחזור המשנה היומית במהלך הנסיעה. ידעתי שאם אחכה להשלים את הפער עם חזרתי לארץ, הסיכוי לפגר מאחור והפיתוי להרים ידיים ולהתייאש, יהיו גדולים. אהבתי את ההרגשה שיש גם הכנה רוחנית-לימודית לנסיעות לחו"ל. זו לא רק קביעת עתים אלא קביעת עקרונות. ולגבי תוכן לימוד המשנה היומית: נחשפתי לכל נושאי הש"ס, בלי להידרש לצלול עמוק מדי לתוך נושא מסוים. מתחילים בסדר זרעים עם כל המצוות התלויות בארץ, אשר עם שובנו לארצנו ולמולדתנו מקבלות חשיבות רבה ורלוונטיות חדשה. אחר כך עוברים דרך סדרי מועד, נשים ונזיקין, שיותר מוכרים לנו מבית הספר ומהישיבות. אני אישית התחברתי לנושאים המשפטיים במסכתות בבא בתרא, ערכין ונדרים. ואז מגיעים לסדרי קדשים וטהרות, שבהם לומדים על קרבנות ודיני טומאה וטהרה. מצד אחד זה לא הכי רלוונטי לחיי היום יום שלנו, אבל מצד שני זה נורא מעניין לראות פן אחר של ספרות חז"ל. זה גם מאוד עזר לי להבין סוף סוף (ואפילו קצת) את פרשיות הבר-מצווה שלי, תזריע ומצורע. ולבסוף, הכי אהבתי להיות נוכח בדיונים ובשקלא וטריא של חז"ל. התרשמתי והתלהבתי מהדרך שבה הם שואלים זה את זה שאלות, איך לעתים הם מוותרים על עמדות בצורות, איך מגיעים להסכמות וגם איך לא. הלימוד הוא לא עיון בטקסט היסטורי ישן אלא השתתפות בשיח ודיון פורה ומתמשך. למדתי הרבה, השכלתי רבות, נהניתי מאוד וחייכתי המון. אני מאחל לכולם חוויה דומה".

.4 אני לא רוצה לקלקל את אנדרו (אגב, מזל טוב על יום ההולדת שחל השבוע, לא?), אבל אני לומד את המשנה היומית כמעט רק דרך אפליקציה חדשה שנקראת "משניות קהתי". הרב פנחס קהתי הוא הרי שם נרדף למשנה. הוא היה פקיד בבנק המזרחי, שחיפש בשנות החמישים פירוש קל למשנה, גם לציבור שלא מחובר לבית המדרש, ולא מצא. ומה עושים כשלא מוצאים? קמים ועושים. הוא החליט לכתוב בעצמו ביאור כזה, תוך הסתמכות על הפרשנים המקובלים, אבל בעברית מודרנית, עם הסברים מתומצתים ובהירים. ואת מה שעשה קהתי למשנה בשנות החמישים, עושה עכשיו אריאל ויצברג, מתכנת צעיר ממכון לב, לפירוש של קהתי עצמו. הוא מנגיש אותו לכל כיס. האפליקציה מעוצבת, עדכנית, נעימה מאוד לעין. בעצם, חוץ מללמוד בשבילך – היא עושה הכול (הערה חשובה: עם כל הכבוד לאפליקציה ומעלותיה חשוב להזכיר שהדרך הטובה ביותר ללמוד בריכוז תורה, או אפילו אלגברה – היא להרחיק מעצמך סלולרי חכם ומסיח-דעת).

כילד, אהבתי להסתכל תמיד על ההקדשות שקהתי כתב בתחילת כל כרך. פעם הוא הקדיש את הספר לבנו, פעם לבתו ופעם להוריו שנספו בשואה. השבוע, גם קצת כמו ילד, החלטתי לדלג ישר למשנה האחרונה, לבדוק איך קהתי סיים את מפעל החיים שלו. אז דילגתי בלחיצת כפתור באפליקציה למסכת עוקצין, פרק ג', משנה י"ב. וכך כותב שם הרב פנחס קהתי, במעין פרשנות אישית שלו ל"הדרן" שבו מסיימים מסכת: "אמר פנחס ברבי קהת: שבח והודיה לא‑ל בורא עולם, שזיכני בחסדו ובטובו הגדול, לבאר את ששת סדרי המשנה, ולקרב רבים ללימוד המשנה ולהבנתה. ברוך שהחייני והגיעני לזמן הזה. יהי רצון, שאזכה להמשיך כל חיי בלימוד התורה ובהפצת מעיינותיה חוצה, ומאור התורה יאיר את עיני העם, היושב בציון והמתמהמה בתפוצות, ויחזירו למקור מים חיים, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

5. אז עדיין לא כולם עלו ארצה כמו אנדרו (חלק מהעם עוד "מתמהמה בתפוצות". איזו הגדרה יפה!), ולא כולם חזרו אל מקור המים החיים, אבל אנחנו מתקדמים, ברוך השם. יהי רצון שנזכה, אני והחברותא שלי, להגיע שוב לטקסט הזה בעוד שש שנים.

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il

הטור התפרסם בעיתון 'בשבע'