אוריה ג’רבי: "אחרי שהתעוורתי הבנתי שהעיוורון האמיתי הוא רוחני"

אוריה היתה בת 15 כשהחלה לאבד את הראייה לרגעים. בשלב כלשהו, הרגעים הפכו ארוכים יותר עד שהפכו לעיוורון לילה, ואוריה אובחנה כסובלת ממחלה חשוכת מרפא. "בכל פעם שהראייה היתה נעלמת, הייתי שואלת את עצמי, אם זו הפעם האחרונה שזכיתי לראות – או שהראייה עוד תחזור. זה גרם לי לטלטלה רוחנית, ועורר אותי לשאול שאלות, כמו למה זה מגיע לי, ומי אחראי על המהלך הזה. אתה כל כך צעיר, כל כך רגיש וחסר אונים, ומבין פתאום שאין שום מענה רפואי לבעיה שלך, שגם הפרופסור הכי גדול לא יכול לעזור. ואז אתה מקבל את הסטירה הזאת, שכולם יכולים ללוות אותך עד שלב מסוים, אבל משם אתה צריך להתמודד ולקבל את זה לגמרי לבד".

באחד הימים, כשהראייה החלה להידרדר באופן מהותי, ביקשה אוריה להיפרד מהבית ולנצור את מראה החפצים שכה אהבה בזיכרונה. היא חיכתה לשעת כושר, בה תהיה לבד, וזו אכן הגיעה. אז הסתובבה ברחבי הבית, מלטפת וכמו נפרדת מכל פינה בבית וכל חפץ שאהבה. להפתעה, גילתה פתאום סידור. "ידעתי שזה משהו של דתיים", היא נזכרת ומחייכת. "ואז פתחתי אותו, והמשפט הראשון שראיתי היה 'פוקח עיוורים'. התחלתי לבכות ולשאול את עצמי אם באמת יש פה מישהו שפוקח עיוורים? ואם כן, אז מי זה? ואז המשכתי לדפדף ולקרוא את כל הסידור, כולל כל התוספות לחנוכה, פורים, שחרית, מנחה, ערבית ושבת", היא צוחקת. "בסוף הסידור, ב'נשמת כל חי', בשחרית של שבת, נתקלתי במילים האלה שוב. אז כבר החלטתי שאני חייבת ללכת לאיזה רב שיסביר לי את העניין הזה.

"החלטתי ללכת לרב השכונה. לקחתי 'תיק חירום', גדוש באוכל, מגבונים, טלכארד וכל דבר חשוב, כדי שאם אני פתאום אתעוור באמצע הדרך, שיהיה לי איך לתפקד. כשהגעתי אליו, אמרתי לו ששמעתי שיש מישהו שפוקח עיוורים, והוא שאל 'למה דווקא פוקח עיוורים?', וסיפרתי לו את הסיפור שלי ודיברנו כמה שעות. הוא הסביר לי, שהעיוורון הכי חזק הוא רוחני בעצם, ושדווקא בעניין הזה אני יכולה לפקוח את עיני, ולא דווקא גשמית. הוא סימן לי במרקר את התפילות בסידור, ואני פשוט קראתי את כל זה כל היום, לא הבנתי שזה רק שלוש פעמים ביום, וצחקו עליי מסביב. חשבו שאני מאוד מוזרה".

חיים ג'רבי, בעלה של אוריה

המקרה של אוריה, 29, נחשב למקרה נדיר למדי. עם המחלה שלה מתמודדים אמנם עוד לא מעט אנשים, אבל ברוב המקרים, החולים בה מצליחים לחיות איתה כלקויי ראייה במשך שנים. אצל אוריה, לדאבון הלב, המחלה התפתחה במהירות שיא, ותוך 12 שבועות מהרגע שהחלו להופיע התסמינים, היא התעוורה כליל, ושברה את הסטטיסטיקה הרפואית.

את הרגע ההוא, היא לא תשכח לעולם. "בדיוק נכנסתי למוסד שיקומי דתי לעיוורים ולקויי ראייה, ובוקר אחד, שבועיים אחרי שהגעתי לשם, הלכתי לבית הכנסת במקום כדי להתפלל מסידור עם אותיות גדולות במיוחד. פתאום, באמצע תפילת שמונה עשרה, התחלתי להרגיש מאוד לא טוב והקאתי, וכשהגעתי לסוף התפילה, ל'עלינו לשבח', במילים 'ה' אחד ושמו אחד' איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בבית החולים. כשפתחתי את העיניים, הכל סביבי היה חשוך. שאלתי את הצוות הרפואי: 'יש לכם הפסקות חשמל?', ואז אמרו לי: 'אנחנו מצטערים חמודה, אבל אין לנו הפסקת חשמל. הבעיה היא אצלך'. מיד הבנתי... שאלתי: 'זהו? זה נגמר?', ואמרו לי שכן, כי בבדיקות ראו שכבר אין תגובה עצבית במוח".

ומה עושים ברגע טראגי שכזה, אתם ודאי שואלים את עצמכם? מרבית האנשים ודאי היו נכנסים לתוך דיכאון כבד, ומאבדים יחד עם מאור העיניים גם את שמחת החיים שלהם. אבל לא אחת כמו אוריה. "שאלו אותי מה אני רוצה עכשיו, וביקשתי להיות לבד. הרגשתי שאת האבל הראשון שלי אני רוצה לחלוק רק עם הקב"ה. ואז התיישבתי על הרצפה, ילדה בת 15, והתחלתי לשיר: 'טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון'. הרגשתי שזה המבחן של החיים שלי. שדווקא עכשיו מתוך הקושי, מתוך הכאב, אני צריכה למצוא את הכוחות להאמין. בכיתי המון. דיברתי עם הקב"ה, ואמרתי לו שאני מקבלת על עצמי את הניסיון הזה באהבה, וביקשתי ממנו שייתן לי את הכח לעמוד בו.

"ואז פתאום נכנס הפסיכיאטר, ואמר שאני אחרי טראומה, מה שנקרא בשפה הרפואית 'פוסט טראומה', ורצה לתת לי כדורים. אמרתי לו שהוא יכול לקחת אותם בעצמו, ושלא מעניין אותי פוסט טראומה או פסטרמה, אני רוצה להתמודד לבד כרגע, וביקשתי ממנו שייצא. אחר כך הוא נכנס שוב, ואמר שמבחינה פסיכולוגית, כדי שיהיה לי קל יותר להכיר במציאות כרגע, אני זו שצריכה לספר להורים שלי על העיוורון כשהם יגיעו לבית החולים. הרגשתי שאני לעצמי אמצא את הכוחות להתמודד, אבל לצער אותם, ולספר להם שהבת שלהם התעוורה לצמיתות? הכאב שידעתי שזה יגרום להם כאב לי יותר מהכל. כשהם הגיעו ונאלצתי לספר להם, זה היה אחד הרגעים הכי קשים עבורי בכל הסיטואציה הזאת".

לאחר מכן, אוריה חזרה למוסד העיוורים השיקומי, הפעם כעיוורת ולא כלקוית ראייה יותר. "עברתי שיקום ולמדתי הכל מחדש: איך להתקלח, איך לבשל, איך ללכת ברחוב, איך לא לשפוך, ואיך לחתוך את האוכל בצלחת. אפילו איך מתאימים בגדים. זה היה ממש להתחיל מאפס".

איך מכילים בכלל את הרגעשלההבנההראשונה,שלעולםלאתראי יותר?

"אי אפשר בהתחלה להכיל את זה. זה גדול, זה אחר, זה משהו שלא ידעתי מה ידרוש ממני ואיך אני בכלל אסתדר. אדם שרגיל לראות, לא יודע איך הוא פתאום מעביר את הכל, איך הוא חי בצורה אחרת. ואז לאט לאט, בשיקום, אתה מגלה שאתה יכול להתקלח, לקרוא, לכתוב, ואפילו לחייך וליהנות מדברים אחרים יותר קטנים, ואפילו אתה יכול להיות אתה שלפני העיוורון. מבחינתי, יש את העיוורון ויש אותי, והאני שלי לא נעלם, יש לי תמיד את השאיפות הפנימיות שלי".

"כשהכרתי את חיים, הרגשתי שה' השלים לי את המשוואה"

שמונה שנים מאוחר יותר, וזאת לאחר שהתמודדה גם עם הסרה של גידול מגופה, איבדה אוריה במפתיע את האח אליו היתה קשורה יותר מכל, לאחר שנהרג בתאונת דרכים. לצערה של המשפחה לא היה גבול, והאסון קיבל מימד טראגי עוד יותר, מאחר שהאח היה מאורס ועמד להתחתן. "הייתי שבר כלי", היא מתארת. "לפני האסון הזה, החיים שלי התחילו לקבל כיוון מחדש, לא ויתרתי לעצמי, עשיתי את רוב הבגרויות בברייל והיו לי כל מיני חלומות. אבל אחרי האסון הזה, פשוט לא יכולתי לחזור סתם ככה לחיים שלי. עברתי לגור אצל משפחה חרדית בירושלים, כי חיפשתי אווירה רוחנית חזקה, ובהמשך עברתי למדרשה שבנתה אותי מאוד.

"אבל עם כל הכאב, ידעתי שה' בחר דווקא אותו, כי הוא היה כל כך מיוחד. הוא בדיוק התחיל להתקרב והיתה בו אהבת ה' אדירה, ואני בטוחה שהוא במקום טוב. הוא כנראה סיים את התפקיד שלו כאן יותר מוקדם מאיתנו. לנו יש עוד הרבה מה לעשות כאן לחזק את האחרים ולהראות להם שזה אפשרי".

בהמשך, הכירה אוריה בשידוך בחור בשם חיים ג'רבי, שבניגוד אליה, הוא עיוור מלידה. לאחר מספר פגישות, החליטו השניים להינשא. בחתונה שלהם לא היתה עין אחת שנשארה יבשה. גם חיים, בדומה לאוריה, הוא איש של עשייה ובעל תעצומות נפש בלתי נתפסות. מלבד היותו תלמיד חכם בעל שיעור קומה שמוסר שיעורים ויש לו תלמידים רבים, חיים משמש כחזן ואף מנגן על 12 כלים שונים(!). "כשהכרתי את חיים הרגשתי שהקב"ה השלים לי את המשוואה של החיים. מאז העיוורון, כל הזמן שאלתי את עצמי למה ה' עשה דווקא לי את זה, וכשהתחתנו הרגשתי שהוא אומר לי: 'את רוצה משהו טוב? אז צריך לוותר על משהו'.

"חיים נותן לי את הכח. כשגיליתי אותו, גיליתי כמה דברים אפשר לעשות עם עיוורון. הוא עושה חיים של אנשים שלמים בתור בנאדם אחד. הוא עוסק בזיכוי הרבים, מלמד תורה, מנגן, והוא גם אבא ובעל טוב, ובנאדם מאוד שמח, וזו זכות עבורי להיות אשתו. לא יודעת אם הייתי מצליחה לעבור את הניסיון הזה אם הוא לא היה חלק מהחיים שלי. אני כל הזמן שואלת את עצמי, אם לא הייתי מתחתנת איתו, אז מה היה איתי? זה חסד ה', שהוא בוחן כליות ולב, ונתן לי אותו. היום, העול שלנו, גם אם הוא כבד - כשהוא מתחלק בין שניים יותר קל להחזיק אותו. המציאות שלו בחיים שלי עזרה לי להתמודד הכי טוב שיש, כי הבנתי שאם אני מקבלת אותו - אז אני מקבלת גם את עצמי. היום כל כך השלמתי עם המציאות הזאת, שהחלטתי 'להרחיב' אותה".

"כשהבן שלי שואל, אני מסבירה לו: 'אמא רואה בלב'"

ארבע וחצי שנים לאחר שנישאו, נולד בנם של בני הזוג ג'רבי, באורח ניסי לחלוטין. "הרופאים אמרו שלא יהיו לנו ילדים וכשהייתי סוף סוף בהריון, אמרו לנו גם שהילד הזה לא יראה. בסופו של דבר, אברהם אלעזר נולד בריא לחלוטין, כנגד כל התחזיות השחורות של הרופאים. עבורי, זו היתה הלטיפה הכי גדולה שקיבלתי מהקב"ה, שהוא ה'רופא כל בשר ומפליא לעשות' מבחינתנו, שהפליא לעשות איתנו".

היום, אברהם אלעזר הוא כבר בן 3 וחצי, ילד בריא לחלוטין, פיקח במיוחד ושובה לב. "לפעמים, כשאני מסבירה לו שאני לא רואה בעיניים, הוא שואל: 'אז אמא, איפה את רואה?', ואני אומרת לו ש'אמא רואה אותך בלב'. כשמחליפים לילד משהו במשהו ולא משאירים את זה ככה - אז הוא מרוויח דברים שילדים אחרים לא זוכים להם. לפעמים, אנחנו אפילו צוחקים על המגבלה שלנו, ויש לנו בדיחות פרטיות בבית. למשל, לפעמים הבן שלי אומר לי: 'אמא, העיניים שלך מקולקלות, אז נלך לחנות ונקנה בטריות חדשות'.

"גם מבחינה חיצונית, נורא חשוב לי איך הוא נראה, עד הפרטים הכי קטנים. אני תמיד דואגת שהצבע של הכיפה יהיה תואם להכל. יש לי מכשיר שעוזר לי להתאים צבעים, ובעזרתו הוא הולך כמו דוגמן לגן", היא צוחקת, "עד שהצוות בגן יוצא מגדרו איך אני מצליחה. גם לגבי עצמי, חשוב לי מאוד איך אני נראית. אני אמנם כבר לצערי לא יכולה לעשות הרבה מצוות וחסדים בחוץ, אבל אם הילד שלי נקי ומטופח, וגם הבית שלי, ואני מבשלת - זה קידוש ה' שלי. אנשים מדמיינים בית של זוג עיוורים, ופתאום מגיעים ומגלים בית מטופח ונקי, שיש בו אפילו עציצים, וזה קידוש ה' מאוד גדול".

אין לפעמים חששות לגבי העתיד שלו, כבן להורים עיוורים?

"אולי קצת חשש שהחברה תלעג לו. אנחנו מאוד עובדים על זה שהוא לא ירגיש את השוני הזה ושהכל יהיה רגיל. בעיני, הכל תלוי במה אתה כהורה מעביר לו. אני מכירה המון עיוורים שיש להם ילדים רגילים שגדלו באופן רגיל. חוץ מזה, יש לי דאגה כמו של כל אמא, אני לא יודעת אם זה משהו אחר. אולי מבחינה ויזואלית אני חוששת מזה שהמגבלה שלי תבוא על חשבונו, כמו כשאני לא יכולה למשל להקריא לו את הספר שהוא מבקש. אבל אנחנו משחקים איתו וגם בני משפחה אחרים,  משחקי הרכבה וכל מיני דברים שלמדתי לעשות, שתורמים להתפתחות שלו.

"מלבד זאת, אני מאמינה, שבאזור שבו מתגוררים אנשים בעלי ערכים של תורה ויראת שמים, כמו זה שאני מתגוררת בו, יש דברים שלא אומרים, ומקווה שיום יבוא, והוא יבין שזה פלוס ולא מינוס, להיות בן של הורים כאלה. בסופו של דבר, אני תמיד מתפללת שהוא יהיה שמח, שיהיה בן תורה שיאהב את התורה, ושכאמא, אצליח להעביר לו את כל הכלים שאני באופן אישי רכשתי במסע הזה".

"מתגעגעת לדברים הכי פשוטים שיכולתי לעשות"

יש משהושאתמתגעגעתלעשות,ולאיכולההיום?

"הדברים הכי פשוטים, כמו לקרוא מהכתב, שזה משהו שמאוד אהבתי ובברייל הרבה יותר קשה לי, או ללכת סתם ככה ברחוב לבד. לפעמים קשה להיות תלוי, כי לא תמיד יש לאנשים זמן לעזור לך, ולאט לאט אתה לומד לקבל את זה.

"היום אני מבינה את מה שהרב אמר לי בהתחלה, שהעיוורון האמיתי הוא עיוורון רוחני. אדם שבוחר לאטום את הנשמה שלו מלהבין שיש בורא לעולם ושיש תכלית לחיים שלנו כאן - זה העיוורון הכי גדול שיש, שאין לו 'פוקח עיוורים', וזו מסכנות אדירה. ברגע שקיבלתי על עצמי תורה ומצוות, זכיתי שהראייה האמיתית פשוט התפכחה והחוש הרוחני אצלי עובד שעות נוספות, ואני אומרת לקב"ה שאם זה קרה בשביל זה - היה שווה לי.

"אני יודעת שאם הוא בחר אותי לקבל ניסיון כזה מורכב - כנראה שהוא מאמין בי ואני מקווה שאמלא אותו בצורה הכי טובה שיכולה להיות. זה קצת כמו החוק המתמטי הראשון שממינוס ומינוס חייב לצאת פלוס, כך גם כל דבר אפשר שלילי להפוך להכי טוב שיש. ברוך ה' אני משקמת ובונה את עצמי, ואנחנו גם משתדלים לחזק את האחרים ולזכות את הרבים. מדי פעם אני מעבירה הרצאות, כדי לפרסם את הניסים שה' עשה עושה ויעשה לי, ואילו חיים בעלי, הוא חזן בכל התפילות בברייל, ואני חושבת שיש לו כזה כשרון – דווקא בזכות העיוורון.

"בסופו של דבר, צריך פשוט לשמוח ולהודות על מה שיש, ולא לבכות על מה שאין. וזה גם משתלם. כשאני שמחה, יותר קל לי וגם לאחרים סביבי. כך גם הבן שלי גדל עם נפש בריאה ושמחה, וזה הכי חשוב. השמחה בעצם לא תלויה בכלום, במיוחד לא במשהו גשמי. שמחה זה דבר שצריך לעבוד עליו, להאיר פנים, לעודד. היום כולם עוברים ניסיונות, וככל שנהיה לוחמים טובים יותר – כך גם המשיח יבוא מהר יותר ויגאל אותנו.

"כשהתעוורתי, הרופאים בבית החולים כל הזמן אמרו לי להסתכל על חצי הכוס המלאה, ואני אמרתי להם שאפשר להעביר לכוס יותר קטנה, ואז החצי המלא גדל. כך זה גם בחיים, צריך להתמקד בטוב ולטפח אותו. אני לא אומרת שלא קשה ולא עובדים, צריך לנצח את המגבלה בכל יום מחדש, אבל זה סיפוק עצום. למרות העיוורון, היום אני חושבת שאני חיה באור גדול".

רוצים ליצור קשר עם אוריה וחיים ג'רבי? תוכלו להתקשר ל-08-9287706.