בירכתי או לא?

כלל גדול אמרו רבותינו במסכת ברכות: "כל המברך ברכה שאינה צריכה (כלומר, מברך ברכה שאינו חייב לברך אותה) עובר משום ´לא תשא´". ונחלקו רבותינו הראשונים בביאור דברי הגמרא, כי לדעת התוספות במסכת ראש השנה (לג.) ועוד מרבותינו הראשונים, איסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, ומה שאמרו בגמרא שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, אין הכוונה שיש בזה איסור תורה ממש, אלא לעולם איסורו מדרבנן, ורק הסמיכוהו רבנן על הפסוק "לא תשא את שם ה´ א-להיך לשווא". והטעם שאין זה נחשב לנשיאת שם שמים לשווא, הוא משום שעל כל פנים יש שבח לה´ יתברך באמירת נוסח הברכה, ומותר לשבח את ה´ בשמו, כמו שאנו נוהגים בזמירות השבת להזכיר שם שמים.

אולם לעומת אלו הפוסקים הסבורים שאין בזה איסור אלא מדרבנן, דעת הרמב"ם ועוד מרבותינו הראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור "לא תשא את שם א-להיך לשווא". וכן פסק להלכה מרן השולחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאינה צריכה, עובר על איסור חמור של נשיאת שם שמים לשווא.והסכמת הפוסקים, שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא ש"ספק ברכות להקל", ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשווא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.

ולפיכך פסק מרן השולחן ערוך (בסימן רט): "כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה". וביאור הדברים, שאם מסתפק אדם אם בירך שהכל נהיה בדברו על המים שלפניו אם לאו, אז הדין הוא שלא יברך, ורשאי מן הדין לשתות מהמים שלפניו, הואיל וספק דרבנן להקל, ועיקר דין הברכות הוא מדרבנן, (שחז"ל תקנו לנו את דיני הברכות כמבואר בברכות טו.) ולכן רשאי לשתות. אבל אינו רשאי להחמיר על עצמו ולברך, שהרי בכך הוא נכנס בספק איסור תורה של נשיאת שם שמים לשווא.

אולם כל זה דווקא לגבי כל הברכות שחייבים בהם רק מדרבנן, אבל ברכת המזון שחיובה הוא מן התורה, כל שמסתפק אם בירך ברכת המזון אם לאו, חייב לחזור ולברך מחמת הספק, שהרי ספק דאוריתא (כלומר דבר שחיובו מן התורה) להחמיר. והואיל והוא חייב לברך מחמת הספק, אין כאן איסור מצד נשיאת שם שמים לשווא.

אין חיוב ברכת המזון מן התורה אלא דווקא כאשר אכל ושבע ממה שאכל, אבל אם אינו שבע, אינו חייב לברך ברכת המזון אלא מדרבנן, וממילא כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכל שהוא מסתפק אם בירך ברכת המזון אם לאו, ואינו שבע מחמת מה שאכל, אינו חוזר לברך מן הספק, שהרי ספק ברכות להקל כמו שביארנו.

פסקי הגר"ע יוסף שליט"א באדיבות אתר "הלכה יומית"