"אני מתלבשת בצניעות, ומרגישה יפה מאי פעם"

תמיד רציתי להיות זו ששמים אליה לב. רציתי להיכנס לבר ושכל המבטים יופנו אליי. תמיד הבלטתי ובלטתי, תמיד הייתי במרכז העניינים, זאת שמתלבשת בדרך הייחודית שלה, זאת שלא נותנת לאף דעה ואף כלל להשפיע עליה, הייתי אדון לעצמי, או שמא נקרא לזה – גברת לעצמי, גברת מגונדרת.

כשהתחלתי לחזור בתשובה, הדבר שהכי הפחיד אותי היה: "איך אחיה בלי תשומת הלב אליה אני רגילה? שהרי כשאישה לובשת בגדים צנועים, היא מושכת הרבה פחות". לאחר זמן מה של חשבון נפש ואמונה גדולה בקיומו של הבורא הגעתי להחלטה – אני חייבת לכבד את המקום אותו אני מייצגת. כיאה לבת המלך ולמרות כל הפחדים כולם – התחלתי להתלבש בצניעות. לא עוד מחשופים, לא עוד ג'ינס צמוד או חצאיות קצרות, לא עוד בגדים שלא מותירים מקום לדמיון.

החזרה בתשובה גרמה לי להיכנס למקום חדש לגמרי, שלא הכרתי קודם. כל הבגדים שלי כמות שהם נזרקו לאשפה והייתי צריכה להתחיל מהתחלה, לא עוד בגדים מהעונה הקודמת, לא עוד החולצה האהובה עלייך שאת חורשת עליה כבר 4 קייצים ולא עוד ג'ינס המזל שלך, שכשאת לובשת אותו אי אפשר לפספס אותך. הכל חדש. השארתי הכל מאחור. אט אט מצאתי לעצמי בגדים חדשים שאני מרגישה בהם יפה, אבל יותר מיפה אני מרגישה בהם צנועה, מכובדת, סוף סוף תחושה אמיתית בעצמותיי שאומרת – אני בת המלך, ולא רק מבפנים, גם מבחוץ.

אט אט את מבינה שתשומת הלב שקיבלת מגברים קודם לכן הייתה תשומת לב שקרית. לא הייתה שם פיסה של אמת. הם יגידו לך את המילים היפות ביותר, אולי גם יקנו לך מתנות או יפתו אותך במסעדות יקרות אך כשתגיעו לתכל'ס, לשיחה של יחסינו לאן, בלא מעט מקרים את תשמעי: "אני לא בנוי לקשר רציני" או "עזבי, למה חייבים להגדיר את זה? בואי נזרום ונראה מה יהיה...". אף פעם לא הגדרתי את עצמי כבחורה של "נזרום ונראה", תמיד דרשתי וציפיתי שיכבדו אותי ואת מקומי והאמנתי שאם גבר זכה בי הוא צריך להרגיש בר מזל, אך המציאות הוכיחה לי אחרת. היום אני מבינה שכשלבשתי בגדים מפתים, זה בדיוק מה שעשיתי – פיתיתי. כשלבשתי בגדים חשופים, זה מה שעשיתי – חשפתי, ולא, לא את הנשמה, את הגוף, ומה שאת מוכרת, זה מה שרוצים לקנות. הבנתי שלא יכולתי לדרוש מאחרים לשים אותי במקום הראוי לי היות ואני בעצמי לא שמתי את עצמי במקום הראוי הזה... הגדרתי את מקומי כבחורה של כיף כי זה כל מה שהלבוש שלי שידר – כיף, על אף שתמיד הייתי ההיפך הגמור, תמיד הייתי בחורה טובה מבית טוב שמחפשת זוגיות יציבה וכ"כ כעסתי כשגבר לא לקח אותי ברצינות, "שהרי אני אינטליגנטית ורגישה וכ"כ רוצה זוגיות – למה הוא לא מבין את זה?!" שאלתי אינספור פעמים בחיי... עד שהבנתי שהשינוי חייב לבוא ממני.

שלא תטעו, אף פעם לא לבשתי בגדים פרובוקטיביים בצורה מוקצנת, כל מי שמכיר אותי אומר לי היום: "אבל אף פעם לא התלבשת חשוף מדי". הכל יחסי, שהרי גם בגדים שמכסים, יכולים להיות לא צנועים ומושכים את העין. בעבר, גם אני חשבתי ככה – "אני לא חושפת הרבה, אז מה הבעיה? אז מה אם זה צמוד, העיקר שזה מכסה". היום אני מבינה שזה לא משנה. גם לבוש מכסה וצמוד יכול למשוך תשומת לב, ולאו דווקא תשומת לב חיובית. הכל תלוי בך, רוצה להיות עוד אחת או האחת?

כשאת הולכת בדרך האמונה, דרך המלך, את מבינה פתאום את המקום האמיתי שלך. ההגדרה "בחורה זמנית" כבר אינה מופיעה בלקסיקון שלך, את מבינה את ערכך ואת שווייך והכי חשוב – זה מוקרן ממך החוצה. ולפתע קורה פלא אלוקי – כולם מתייחסים אלייך בכבוד שלא ידעת קודם. אף אחד כבר לא שורק לך ברחוב או זורק איזו הערה, אף אחד כבר לא פונה אלייך במשפטים רדודים בשעות לילה מאוחרות. ופתאום האוכלוסייה שאת מכירה היא אחרת לחלוטין: גברים לוקחים אותך ברצינות! מחפשים לא את החיצוניות שלך אלא רוצים להכיר את הנשמה.

כשהייתי נשואה, עדיין לא חזרתי בתשובה ואמנם עדיין לבשתי מכנסיים אבל הפסקתי להתלבש בצורה מושכת כבעבר, מבלי קשר לדת. "למה אני צריכה למשוך תשומת לב גברית," שאלתי את עצמי, "כשיש לי גבר בבית ואני שייכת אך ורק לו?". כפי שלא רציתי שנשים אחרות ימשכו את עיניו של בעלי בלבושן, כך גם אני לא רציתי למשוך אף גבר של אישה אחרת. דעי, אחותי, מידה כנגד מידה – אל תגרמי לגברים של נשים אחרות להסתכל עלייך, כדי שבעלך לא יסתכל על נשים של גברים אחרים... וזה עובד, בדוק, מוכח ומנוסה! את לא תביני איך זה יכול להיות שפתאום בעלך נותן לך יותר תשומת לב, שאת יפה יותר בעיניו. את משנה את הטבע שלך – וה' משנה את הטבע בשבילך.

כשהתחלתי לשים כיסוי ראש (גם גרושה מחויבת בכיסוי ראש מלא), אנשים הרימו גבה ולא הבינו – למה אישה גרושה צריכה ללכת עם כיסוי ראש, שהרי גברים יחשבו שהיא נשואה וזה ימנע ממנה להכיר את הזיווג שלה. אבל היי, מיהו מזווג הזיווגים? זה שהכל ממנו והכל שלו? מי זה שיחליט עם מי אתחתן ומתי? רק אבאל'ה היקר שבשמיים, ואם אני עושה מצווה כה חשובה ויקרה כמו כיסוי ראש, נראה לכם שזה מה שימנע מהזיווג שלי להגיע?! להיפך, זה רק יקרב אליי את הישועה! את עושה את ההשתדלות שלך והוא כבר דואג לכל השאר. היש יפה מזה? כל היופי בדרך המיוחדת של הדת זה שאת ממש מרגישה כיצד הבורא הולך איתך יד ביד, כשאת עושה השתדלות קטנה ופתאום זה מסתדר הרבה יותר טוב ממה שיכולת לדמיין. פתאום זה הופך להיות קל יותר, את לא מצליחה להבין כיצד חיית אחרת קודם, ורק מודה ללא הרף בכל רגע ורגע שזכית להגיע לרגע בו כל צעד שאת עושה המנהיג של כל העולמות צועד לידך, ידו מונחת על כתפך ברוך שמעניק לך ביטחון אינסופי, ואת ממש יכולה לשמוע אותו אומר: "אל תדאגי, ילדתי, המשיכי קדימה, אני איתך".

אז האם תשומת הלב שכה רציתי וחיפשתי נעלמה? האם הצורך בתשומת הלב והרצון להיות במרכז אינם קיימים בי? אין זו האמת. אני עדיין רוצה תשומת לב, ועדיין מקבלת אותה, רק שהפעם אני מקבלת תשומת לב חיובית, שווה פי כמה. הפעם אני יודעת שאני אמנם לא מושכת את עיניהם של כל הגברים סביבי, אך אני מושכת את ליבם של מי שאני צריכה ומקבלת כבוד מכולם... בעבר חשבתי שזו הרגשה מדהימה שמסתכלים עליי, אבל היום, כשהיחס שאני מקבלת הוא אחר, שווה בהרבה יותר, אני חושבת אחרת. כשאני מרגישה כיצד הבורא יתברך מביט עליי בכל רגע ורגע, כשאני מגלה את הבורא והטוב שבו בכל דבר ודבר בחיי, כל מאוויי נשמתי היא לגרום לו להצביע עליי ולומר בגאווה: "תראו, זאת הבת שלי!" וזה... זה שווה הכל.

היום אני מרגישה יפה יותר מכל תקופת זמן אחרת ב- 30 שנות חיי. כולם שואלים אותי: "מה עשית? את נראית מעולה! רזית? משהו בך השתנה!" אז לא, לא רזיתי ולא עשיתי שום ניתוח פלסטי, הדבר היחיד שמייפה אותי זאת התשובה. את יכולה ללבוש את הבגד הכי יקר והכי טרנדי, אך רק בגד צנוע מגיע עם ההילה המיוחדת שהופכת אותך לאישה הכי יפה בעולם.. ואת זה – אף בגד אחר לא ייתן לך.