10 הדיברות שלי לשידוך מוצלח. חלק א’

לא פעם, בלהט החיפוש אחר החצי השני שלנו, אנחנו קצת שוכחים שלכל משחק יש כללים, ומספר מוגבל של משתתפים. כשזה מגיע לשידוכים - כולנו רוצים לנצח בכמה שפחות 'סיבובים', וכמה שפחות סיכויים להיפגע. איך עושים את זה? היות ואני עדיין בעיצומו של התהליך, אין לי נוסחת קסם עבורכם.

מה שכן, במהלך 12 שנות השידוכים אני חושבת שלמדתי דבר או שניים על איזה מין אדם אני, ומה אני יכולה או לא יכולה לספוג, בחיפוש הקדחתני הזה אחר הזיווג משורש נשמתי. אז נכון ש'עשרת הדיברות' שלי הן לגמרי אישיות ומבוססות על סמך ניסיוני בלבד, אבל אני חושבת שלא מעט רווקות (ואולי גם רווקים) יכולים להזדהות עם הדברים. אחרי ככלות הכל, הקודים המוסריים אמורים להיות זהים, כשמדובר באנשים שמכירים זה את זה לצורך הקמת בית יהודי כשר, כהלכתו. 

אם הפגישה תהיה מוצלחת אם לאו, זה לא בתחום אחריותי. האחריות שלי היא לדאוג לעשות את כל המוטל עליי - בין אם בטיפוח פנימי (עבודה על המידות, תפילות וכדומה) ובין אם בטיפוח חיצוני (שלא על מנת למשוך ולזקר את העין כמובן, אלא בגבולות ההלכה וטוב הטעם). מעבר לזה, אין לי מה לעשות וכמובן שאיני מצפה מהמשודך לנהוג אחרת.

כל הכללים שמניתי כאן משתייכים לשתי קטגוריות אלו של טיפוח (כן, גם אמירת האמת היא נדבך חשוב בקטגוריית הטיפוח הפנימי), שלדידי אומרים המון על סוג האדם שברצוני לפגוש (או לא).

הדיבר הראשון: אל תבואו לפגישה רעבים/ עייפים/ חסרי חשק

בואו נשים את כל הקלפים על השולחן: רווקים ורווקות עוברים מסע לא פשוט בכלל אל בן זוגם, שעובר בעצם דרך עצמם. פעמים רבות בתוך המסע הזה קורה שאין לנו חשק להיפגש, שסוללת הארנגיות שלנו מורה על אפס כוחות. וזה מובן לגמרי. מה שלא מובן הוא הצורך שלנו להיפגש 'על קיבה ריקה' למרות זאת, ולקוות שאיכשהו הרעב יבוא אל קצו. 

אז אתם יודעים מה, בחורים יקרים? תהיו בטוחים שהדרך ללבה של אישה, לא עוברת דרך קיבה ריקה. זה בסדר להיות 'רעב' (ואין הכוונה כאן אך ורק לרעב פיזי), אבל זה לא בסדר להגיע לפגישה כשאתם 'מודיעים' על הרעב שלכם בכל דרך אפשרית (פיהוק, הצצה בשעון, קוצר רוח וכדומה). אתם רעבים? תאכלו. כן, גם בפגישה ראשונה וגם אם 'לא נעים מהבחורה'. 

אני בטוחה שהיא תצליח לסלוח לכם על זה הרבה יותר בקלות, מאשר על הפיהוקים והתזוזה בחוסר נוחות בכיסא (שכמו משדרת לה 'לא נעים לי להיות כאן בחברתך').

הדיבר השני: מותר לפהק, השאלה כמה?

בהמשך לדיבר הראשון, חשוב מאוד שנזכור שאין איזה איסור מפורש שלא לפהק מול בחורה. אם היא בחורה מיושבת מן השורה, חזקה עליה שתבין את העייפות, ותדון לכף זכות. אולם, אליה וקוץ בה - על אף שרבות מאיתנו ניחנות ברמות גבוהות של סובלנות ואמפתיה, זה עשוי להוציא אותנו מגדרנו כשהדבר חוזר על עצמו ללא הרף, בפגישה בת שעה. 

אז מה עושים? שלוש אפשרויות: האחת - להתנצל בפני הבחורה ולהסביר שעבר עליך יום ארוך ומפרך, וזו הסיבה לפיהוקים. השנייה - להציע לה לצאת לטיול רגלי. השלישית - לשטוף פנים, ולהזמין קפה שחור. כל אלו, ובנוסף לעוד דרכים יצירתיות רבות שתוכלו לחשוב עליהן לבד, נועדו לגרום למשודכת להרגיש בנוח עם עצמה, וחלילה לא לתת לה תחושה שהיא אינה רצויה ושחברתה מעיקה עליכם. 

הדיבר השלישי: חוסר רגישות? לא בבית ספרנו

לפני כמה שנים, כשגרתי בניו יורק, הוצע לי שידוך שעל פניו נראה קסום: תלמיד חכם, תואר במחשבים, נראה נחמד. נו, מה יכולתי עוד לבקש, אחרי שהשדכן 'גמר עליו את ההלל'. הסכמתי לשידוך, אך בלב קצת כבד היות והמשודך היה גר צדק, ובוורט ששמעתי פעם התברר שזיווג כזה, בין בת כהן לגר צדק - אינו עולה יפה.

כמי שמכירה הרבה גרי וגרות צדק שהתחתנו עם יהודים מלידה, והזיווגים ביניהם כן עלו יפה - אני יכולה להגיד לכם בוודאות, שזה היה הדבר האחרון שלקחתי בחשבון, כשסירבתי לבסוף להמשיך בשידוך. מה בכל זאת גרם לי לפסול את אותו עלם חמודות? תתפלאו, אבל היה זה מעשה פצפון אחד, שבעיניי סימל הרבה מאוד: כשטיילנו לאורך השדרה ודיברנו על דא ועל הא, הוציא פתאום המשודך חבילת מסטיקים מכיסו. בלי להתבלבל, הוא הכניס מסטיק אחד לפיו והחזיר את החבילה לכיסו, מבלי להציע גם לי. 

נשמע לכם פעוט? יקיריי, היום זה מסטיק, מחר זה דבר מה אחר בעל ערך עליון לבניית זוגיות טובה, מכילה ומפרה. אז אני ממש מצטערת, אבל חוסר רגישות שכזה, ממש לא מדבר אליי. ונכון שיש מקום לדון לכף זכות ולחשוב שאולי היה זה מתוך היסח הדעת, אני מסכימה. אבל כשהלב צועק 'לא' אחד גדול - האמינו לי, שום דבר לא יכול לשכנע אותו אחרת. האם ניתן להניח שזה אולי קשור לביישנות (הנחשבת לתכונה נעלה ומבורכת בעיני היהדות)? צר לי לאכזב אתכם, אבל מדובר באדם שניחן בכושר רטורי ובביטחון עצמי, מן המופלאים שראיתי בחיי. למרות שחשבתי על האופציה הזו, היא לא נראתה לי כל כך הגיונית. 

הדיבר הרביעי: "תגיד, היית כאן פעם או ש..."

בתור מיטיבת לכת (לשעבר לפחות), אין לי בעיה עקרונית עם טיול רגלי לצורך מציאת מקום הולם לקיום הפגישה. באמת שלא. אבל כשהטיול הופך לצעדה מפרכת בת שלוש שעות, בחיפוש אחר בית קפה כשר למהדרין (דבר ששני הצדדים היו אמורים לדאוג לו מבעוד מועד) - זה, איך לומר במילים עדינות, לא כיפי במיוחד.

ברור שזו הייתה טעות. היית בטוח שאתה מכיר את המקום כמו את כף ידך, אבל מה לעשות שגם בתי קפה נמכרים ומשתנים מפעם לפעם? שנינו היינו צריכים לדאוג לעשות את הבירור הזה, אבל שנינו נרדמנו על המשמר והנחנו ש'יהיה בסדר. אנחנו נמצא את זה בסוף'. מה שבאמת קרה הוא שהקפנו את אותם רחובות (ובהם אף לא ספסל אחד, הייתם מאמינים?) שלוש או ארבע פעמים, ובסוף הגענו (איך לא?) בדיוק אל נקודת המוצא. 

המסקנה? 

אל תקבעו פגישה אם לא ברור לכם המיקום המדויק שלה (המלצה חמה שלי: תבררו טלפונית שבית הקפה אכן קיים באותו מקום).

וגם אם אתם מאוד אוהבים ללכת ברגל, וההליכה פותחת לכם את הלב ומשחררת לחצים - כשהיא מאולצת ונמשכת יותר מדי זמן, לא תאמינו עד כמה בקלות היא יכולה להוציא אתכם משלוות הנפש הטבעית שלכם. 

הדיבר החמישי: גיל - זה כל התרגיל 

התופעה שעליה אדבר כעת מוכרת בעיקר לרווקות שחצו את גיל השלושים. לא פעם קורה שגברים שמציגים את עצמם באתרי הכרויות או אצל שדכנים, 'מפחיתים' כמה שנים מהגיל האמיתי שלהם (ולא, לא מדברים על שנתיים שלוש אלא מינימום על שבע, שמונה, עשר ויותר). רוצים את דעתי הכנה (עליה תוכלו ללמוד יותר בהרחבה בשיעורו של הרב יצחק פנגר, על אופן בחירת השידוך האופטימלי)? הדבר הזה פסול מיסודו, וזו תופעה שיש לשרש אותה לחלוטין - בטח כשמדובר בגילאים של 30-40-50+.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל בי זה פגע עד עמקי נשמתי כשבחור שנפגשתי איתו בידיעה שהוא בן 40, התגלה כבן 47. כששאלתי אותו מה עבר במוחו כשהעז להסתיר את שבע השנים(!) ה'תמימות' האלו מפניי וליטול ממני מראש את הבחירה אם לצאת או לא לצאת איתו לשידוך השיב: "קיוויתי שתגלי איזה אדם נפלא ואוהב אני, ועניין הגיל יתגמד".

מה שבאמת גיליתי באותם רגעים הוא את חוסר הסובלנות שלי לסוג כזה של אנשים / התנהגויות. אז נכון שיש כאן המון מקום להבנה מדוע הוא עשה את זה ('השידוך האחרון שלי היה בערך לפני שנתיים'), אבל היי... לפני שאתם מחליטים על סוג כזה של דפוס התנהגות, בבקשה עצרו וחשבו לרגע על הצד השני.

הרי אם מסתכלים על זה במבט אמוני ומפוכח, יש רק דרך אחת להסביר התנהגות כזו והיא: חוסר באמונה. 

איך זה קשור? פשוט מאוד. 

אם אני לא הזיווג שלך - זה לא משנה מה תספר לי ומה תסתיר מפניי, הזיווג לא ייצא לפועל. נקודה. ואם אני כן הזיווג שלך - איך לדעתך ארגיש, כשאת חיינו הזוגיים אנחנו מתחילים בשקרים? אני בעד האמת - קשה וכואבת ככל שתהיה. ספר לי שאתה גרוש עם עשרה ילדים, ספר לי שאתה בן 60, ספר לי שאתה גולש על סקטים לכולל,  בכל בוקר - Anything. רק תן לי לעשות את הבחירה המושכלת שלי, בעצמי. 

לחלקנו הנתון הזה אולי לא ממש משנה, אבל לחלק האחר, ואני ביניהם - משנה ועוד איך. אבל האם החיצוניות זה כל מה שזה בעצם? במילים אחרות, אם הוא היה 'כל מה שבחורה כמוני רוצה', רק גדול ממני בעשור או יותר - האם באמת הייתי בוחרת בו בחירה מושכלת, ולא כזו שיש בה תחושת קלון וויתור על עקרונות?

יש לי חברה בת גילי (37) שנשואה לגבר בן 50 פלוס, והיא מאושרת. אבל מה זה אומר לגביי? שגם לי זה עשוי לקרות? אני מאמינה שכרגע בכל אופן, ממש לא. כל אחת צריכה להכיר את הכוחות שלה, ולדעת מה היא מסוגלת לספוג.

אצלי עניין הגיל הוא עניין קריטי ומכריע. נקודה. האם זה ישתנה מחר-מחרתיים? לא יודעת, הכל יכול להיות.  אבל ממש כשם שאני מנסה להתדייק בעבודת ה' שלי ובקיום המצוות בצורה אמיתית, ממש כשם שאני מנסה לשים את הלב שלי בכל דבר שאני עושה, כך גם בנושא הזה של ההכרויות, לא יעלה על הדעת לעשות דברים שאינם מדויקים למה שנשמתי מסוגלת להכיל. אף אחד הרי לא רוצה לרמות את עצמו, ו'לזכות' לזיווג שאינו משורש נשמתו, נכון?