מצוות ערלת הפירות: דבר תורה לפרשת קדושים

פרשת "קדושים" כוללת בתוכה מצוות רבות, כשאחת מהן היא מצות ערלת הפירות. כך כותבת התורה: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא יט, כג). כלומר, כל הנוטע אילן מאכל (בארץ ישראל), פירותיו אסורים באכילה ובהנאה במשך שלוש שנים מרגע הנטיעה. 

טעמים רבים ניתנו למצווה זו, ניתן לעיין ברמב"ן ובשאר מפרשי התורה. בקיום מצוה זו, אדם מכריז ואומר, שמידת זכותו בבריאה היא רק בהתאם למה שמעניק לו בורא עולם. אדם עלול לטעות במחשבתו, שאם יש לו את הכישרון לעבד אדמה ולהצמיח בה גידולים, אזי כל העולם "פתוח" בפניו והכל שלו. מצות ערלה באה ואומרת לו – המתן בסבלנות עד שתקבל רשות מבוראך-יוצרך, ליהנות מגידולי האדמה.

כשמעיינים בפסוק המצווה על הערלה ניתן לחשוב, שחלקו הראשון הוא לא יותר מאשר הקדמה: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" - כשתבואו לארץ ויהיה לכם רצון לטעת אילן פרי, הקפידו על מצות ערלה. אולם עיון במפרשים מגלה שלא כך הם פני הדברים. המילים "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" הוא ציווי אקטיבי על נטיעת אילנות (ויקרא רבה כה, ה). משה מצווה את העם לטעת אילנות כאשר הם יכנסו לארץ. כך גם כותב מדרש תנחומא בפרשתנו: "כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְֹרָאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁתִּמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, לֹא תֹּאמְרוּ נֵשֵׁב וְלֹא נִטַּע, אֶלָּא הֱווּ זְהִירִין בִּנְטִיעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל. כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַסְתֶּם וּמְצָאתֶם נְטִיעוֹת שֶׁנָּטְעוּ אֲחֵרִים, אַף אַתֶּם הֱיוּ נוֹטְעִים לְבָנֵיכֶם".

(צילום: shutterstock)

מה פשר העניין?

חוץ מעצם הציווי על ישוב ארץ ישראל ופיתוחה, טמון כאן רעיון עמוק, אקטואלי ורלוונטי לכולנו (בסיס הדברים מובא בספר "אסופת מערכות").

המדרש בפרשתנו (ויקרא רבה כה, ה), מסביר את הציווי על הנטיעות באמצעות משל. טבעה של התרנגולת הוא, שכשאפרוחיה צעירים ורכים, היא אוספת אותם תחת כנפיה, מחממת אותם ומנקרת עבורם באשפה וכדומה כדי למצוא להם מזון. כאשר האפרוחים גדלים, ואמא תרנגולת מזהה שאפרוחיה כבר יכולים להיות עצמאיים, כאשר קרב אחד מהם אליה כהרגלו, כדי שתנקר עבורו במקורה, היא מנקרת לו בראשו כאומרת לו - לך עדור אתה עצמך במקורך שלך. די לפינוק – צא לחיים.

הנמשל הוא עם ישראל. בני ישראל היו רגילים במשך כל שנות הנדודים במדבר, שהבורא עשה עבורם הכל – האכיל אותם בלחם מן השמים, השקה אותם במי באר, חיפה והגן עליהם באמצעות ענני כבוד ועוד, כך שמוחם היה פנוי ללמוד את מצוות השם והם היו שקועים בעולם רוחני. והנה, לפתע הם מקבלים מצוות הקשורות לעבודות אדמה פיזיות – כמו ערלה, כלאים, לקט, שכחה, פאה ועוד, והם לפתע קלטו, שמאז שהם ייכנסו לארץ, הם יצטרכו לפרנס עצמם בזכות עצמם, לעדור, לנכש, לזרוע, לקטוף ועוד, והחשש העיקרי היה, שעבודות האדמה הללו, יסיטו אותם מעבודת השם ויפריעו להם בעבודתם הרוחנית.   

בא משה ואמר לעם: "כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם", וכפי שהזכרנו את דברי המדרש: "אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְֹרָאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁתִּמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, לֹא תֹּאמְרוּ נֵשֵׁב וְלֹא נִטַּע, אֶלָּא הֱווּ זְהִירִין בִּנְטִיעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל. כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַסְתֶּם וּמְצָאתֶם נְטִיעוֹת שֶׁנָּטְעוּ אֲחֵרִים, אַף אַתֶּם הֱיוּ נוֹטְעִים לְבָנֵיכֶם".

במצווה זו לימד משה את העם, שכל תקופת ה"פינוק" במדבר הייתה רק שלב ראשוני בגדילה שלהם, אולם "החיים עצמם" הם חיים על פי ה' ביחד עם ענייני העולם הזה. נטיעת העץ מסמלת חיים ארציים, משום שפסגת ייעודו של אדם בעולם הזה הוא, להשריש ולנטוע את המציאות האלוקית בתוך עפרוריות החומר, ולחשוף את המאמר האלוקי מבין "רגבי האדמה".

ידועה אמרתו של הרבי מקוצק על הפסוק בתהלים: "השמים שמים להשם והארץ נתן לבני האדם" (תהלים קטו), שהשמים נוצקו בידי הבורא בטהרתם השמימית, והארץ ניתנה לבני אדם על מנת שיעשו ממנה עצמה שמים.

זו עבודת האדם בעולמו, להפוך כל "רגב אדמה" וכל התעסקות חומרית לתכלית שמימית ורוחנית.