"אני מעדיף להיות בצד של אלוקים"

לפני כשנה היה לי הכבוד לשוחח עם ג'ראלד מנדש, נכדו של אחד מחסידי אומות העולם שהצילו הכי הרבה יהודים בשואה – הקונסול הפורטוגלי בבורדו, אריסטידש דה סוזה מנדש.

פורטוגל היתה אחת המדינות האירופאיות הבודדות ששמרו על ניטרליות במשך מלחמת העולם השנייה. בזכות הניטרליות הזו, היא יכלה להוות חוף מבטחים עבור יהודים הנמלטים מפני הנאצים. אבל במאי 1940, עם הפלישה גרמנית לבלגיה ולהולנד, הממשלה הפורטוגלית החלה לחשוש לעורר את חמתם של הנאצים אם תמשיך לקבל פליטים יהודים. אל הדיפלומטים ברחבי אירופה נשלחה הוראה חד משמעית: אין להנפיק אשרות מעבר לפליטים יהודים – רק אזרחים בריטים המצוידים בהמלצה מהקונסול הבריטי יקבלו ויזה.

אריסטידש דה סוזה מנדש

בבורדו הצטופפו עשרות אלפי פליטים יהודים נואשים, לא רק מצרפת אלא גם מבלגיה. אחד מהם היה הרב הראשי של אנטוורפן, רב חיים קרוגר, שנמלט לצרפת עם חמשת ילדיו. הרב קרוגר נפגש עם הקונסול הפורטוגלי, דה סוזה מנדש, וסיפר לו בגלוי מה צפוי להיות גורלם של היהודים אם לא יצליחו להימלט מידי הנאצים.

מנדש היה דיפלומט וותיק, בן למשפחה אצולה, ואמון על מילוי פקודות. אבל הוא גם היה איש דתי באמת ודבריו של הרב קרוגר זעזעו אותו עד היסוד. הוא החליט להתעלם מההוראות ולהוציא ויזות עבור כל פליט יהודי שיבקש זאת. במשך 12 ימים ביוני 1940 מנדש, בסיוע רעייתו ושני בניו הגדולים, עבד בלי לאות והנפיק ויזות ללא פחות מ-12,000 פליטים יהודים. הוא גם סירב לקבל כל תמורה. כשהגיע לקונסוליה יהודי עשיר עם שקים מלאים בזהב והציע למנדש את מחציתם תמורת ויזה – מנדש הנפיק לו ויזה, אבל סרב לקבל את הזהב.

מנדש ידע שהמשטר הרודני ששרר אז בפורטוגל צפוי להעניש אותו בחומרה על מעשיו. אבל הוא לא נרתע. המשפחה שלו מספרת כי הוא אמר להם: "אני חייב להציל את האנשים האלה...אם אני מפר פקודה, אני מעדיף להיות בצד של אלוקים ונגד בני אדם, מאשר להיות בצד של בני האדם ונגד אלוקים."

העונש לא איחר לבוא. הוא זומן בדחיפות חזרה לפורטוגל, הועמד למשפט בדלתיים סגורות, ופוטר משירות החוץ. הפנסיה שלו נשללה ממנו – וגם רישיון עריכת הדין שלו, כדי להבטיח שלא יוכל להתפרנס. גם דרכם המקצועית של 13 ילדיו נחסמה. התוצאה: משפחת מנדש שקעה בעוני מחפיר, בית המשפחה ההיסטורי הפך לחורבה, ילדיהם של בני הזוג מנדז נפוצו בכל רחבי העולם, ודה סוזה מנדש עצמו מת בשנת 1954 חסר כל, מותיר לילדיו צוואה אחת: את המאבק על טיהור שמו.

שנים רבות היה שמו של מנדש נשכח, עד שלפני מספר שנים החלה פעילות בין צאצאי ניצולי מנדש להיאבק על טיהור שמו ועל שימור מורשתו. במסגרת זו הוקמה גם קרן לזכרו, בניהול משותף של צאצאיו של מנדש וצאצאי היהודים שהציל בהפרת ההוראות שלו.

ג'ראלד, הנכד שאיתו שוחחתי, הוא מבני המשפחה הפעילים בקרן לזכר הסב. התעניינתי בעיקר לדעת איך ראתה משפחתו את הקרבן הענק שהקריב דה סוזה מנדש , את הגבורה שלו ששלחה אותם לחיי עונה והשפלה במולדתם, ובסופו של דבר – להגירה לארצות אחרות.

"אף אחד במשפחה המורחבת – הגדולה מאד – מעולם לא הביע צער על הבחירה של סבא", אמר לי מנדש. "אבא שלי אומר שההורים שלו קיבלו יחד את ההחלטה להתעלם מההוראות הרשמיות, ומעולם לא היה להם ולו רגע של חרטה, למרות כל הסבל שעברו. באשר לבנים ולנכדים – אנחנו תמיד היינו גאים מאד במה שהוא עשה. ידענו שהוא הציל חיים של אנשים רבים מאד."

לא כולם בחרו ברע

ביום השואה מתמקדים, מטבע הדברים, ברוע ששטף את העולם. בששת מיליון הנרצחים. בסבל שחוו הניצולים. אבל דווקא ביום הזה, אני מאמינה שכדאי לעצור ולזכור שגם אם רוב אירופה עמדה בחיבוק ידיים – לא כולם בחרו בשתיקה. גם אם חסידי אומות העולם היו מעטים באחוזים – מספרם לא היה מבוטל. גם אם רוב הדיפלומטים התעלמו מתחינות נואשות של פליטים ההולכים אל המוות, היו גם דיפלומטים טהורי לב כמו דה סוזה מנדש.

האנשים הללו שילמו מחיר כבד מנשוא. גורלו של מנדש עוד נראה טוב בהשוואה לזה של ראול ולנברג, הציר השבדי בהונגריה, שהציל עשרות אלפי יהודים בתעוזה וסיכון עצמי. בסוף המלחמה, ולנברג נלקח למטה הצבא הרוסי שחשד בו בריגול – ועקבותיו נעלמו. הוא מעולם לא שב לארצו או למשפחתו. יופ וסטרויל, איש חינוך הולנדי ואב לארבעה ילדים, הקדיש את כל מרצו להברחת ילדים יהודים מהולנד לספרד. הוא היה מעורב בהצלתם של 300 ילדים לפני שהנאצים תפסו אותו בעיצומו של ניסיון הברחה, עינו אותו במשך חמישה חודשים, ואז הוציאו אותו להורג. סוזאן ספאק, פעילה במחתרת הצרפתית שעסקה בהסתרת ילדים יהודים מפני הנאצים, נעצרה על ידי הגסטאפו ונרצחה. ואלה רק שלושה סיפורים של שלושה אנשים אמיצים. היו הרבה יותר.

ראול ולנברג

גם אלה ששרדו, לא עשו זאת בלי קשיים. כל ספר על חסידי אומות העולם מתעד חרדות יומיומיות, סכנת מוות קבועה, נזקים פסיכולוגיים זמניים או מתמשכים לבני המשפחה של המציל, לצד הקשיים הלוגיסטיים שהיו חלק בלתי נפרד ממשימת ההצלה.

רוב אנשי אירופה לא היו חברים רשמיים במפלגה הנאצית ולא רדפו יהודים במו ידיהם. הם פשוט ישבו מהצד ושתקו. הם בחרו לא לסכן את עצמם, לא להקשות את חייהם, ולהניח לנאצים לחסל את היהודים בלי ניסיון התערבות שעלול לעלות להם ביוקר. קל לנו, העם שאיבד שישה מיליונים, לגנות אותם. אבל האם בהכרח היינו נוהגים אחרת?

האנושות מסוגלת לנהוג אחרת. כפי שנוהגת לומר הרבנית אסתר יונגרייז, ניצולת שואה בעצמה: "שואלים אותי: 'איפה היה אלוקים בשואה'. לי יש שאלה אחרת – 'איפה היה האדם בשואה'...?"

יופ וסטרויל

האדם, כתמיד, היה בכל המקומות. הרוב בחרו בשתיקה נוחה, מוגת לב. המעטים בחרו כמו דה סוזה מנדש, כמו ולנברג, כמו וסטרויל. והם כולם שילמו מחיר כזה או אחר על הסירוב להיכנע לרוע. לפעמים, הם שילמו בחייהם.

"אני גאה מאד בסבא שלי ובכל המשפחה שלנו", אמר לי ג'ראלד מנדש. "הם עברו זמנים מאד קשים, אבל סבא שלי הוא מקור להשראה ולאומץ לב לכולנו. אני חושב עליו הרבה, במיוחד כשאני שומע על כל מיני מעשי רוע שמתרחשים בעולם, ומנסה להבין איך סבא שלי היה מתנהג בסיטואציות כאלה."

אבל אריסטידש דה סוזה מנדש צריך להיות מקור השראה לא רק לנכדיו, אלא לכולנו. כמוהו גם חסידי אומות העולם האחרים, שמצפונם ואומץ ליבם היו חזקים יותר מהאימה הנאצית. ביום השואה, הדרך לכבד את זכרם היא לנסות לחיות כמו שחיו הם: מתוך אמונה שהדבר הנכון צריך להיעשות – בכל מחיר. ההצדעה הטובה ביותר לגבורתם היא לבחור תמיד, כמו דה סוזה מנדש, להיות בצד של אלוקים.