"גם יד ושם, שמוגדר כמוסד חילוני, מכיר היום בגבורה רוחנית"

לאחרונה, יצא לי לשמוע הרצאה מרתקת מפי אישה, שמשמשת כבר לא מעט שנים כמדריכת נוער ומבוגרים, המגיעים לבקר במחנות ההשמדה במהלך המסעות לפולין, וגם מכירה היטב את מוזיאון השואה "יד ושם". מסיבות מסוימות, לא אוכל לציין את שמה, אולם חלק מהדברים, שאמרה בהרצאתה המרתקת והמשמעותית, תועדו על ידי והיו מאירי עיניים עבורי ממש. מאוחר יותר גם ערכתי איתה ריאיון אישי עבור האתר.

כמו כל יהודי, גם אצל אותה מדריכה, תחום השואה הוא תחום רגיש ומכאיב, אולם כמי שהיא דור שלישי לשואה, כנכדה לסבתא ניצולת שואה, הנושא בוער בעצמותיה במיוחד, ועוד מילדות. "אולי דווקא בגלל שסבתא שלי לא סיפרה כל כך הרבה על התקופה הזו בחייה, אבל אני הבנתי והרגשתי היטב שהסיפור הוא יותר גדול ממה שהסכימה לחשוף, הוא תמיד סקרן אותי. לכן, כבר כילדה הבטחתי לעצמי שיום אחד אלמד את הנושא ברצינות", היא מתארת.

ביד ושם (צילום אילוסטרציה: מרים אלסטר / פלאש 90)

"היום, כמדריכה בתחום, אני מרגישה שליחות עצומה וחושבת שזה דבר מאוד מהותי בחיבור שלנו להיסטוריה, למסורת ולזהות היהודית שלנו. אני רואה ערך מוסף מאוד משמעותי בעיסוק בנושא הזה, בזיכרונות, בלקחים, במה שאנחנו צריכים לקחת לעצמנו מהתופת ההיא, ובמיוחד במסעות לפולין, שבעיני הם משני חיים ברמה האישית והכללית.

"במרוצת הזמן, הכרתי המון בנות שהתקרבו ליהדות דווקא בעקבות המסעות לפולין, מה שלא קרה בדרך אחרת. זה מעניין, כי מצד שני, נושא השואה זה דווקא הנושא שמציף את השאלות הכי קשות בנוגע להנהגת הקב"ה. אבל אם הנושא עובר נכון ויש הדרכה נכונה - אז אדם מבין שגם אם לעולם לא נוכל להבין את דרכי ה' ולא באמת יהיו לנו תשובות ברורות לשאלות האלה של למה זה קרה – אבל בכל זאת, משהו מאוד חזק קרה פה, וזה מחייב כל אחד ואחד מאיתנו בחיים שלו. החוויה הזו לוקחת אותנו למקומות משמעותיים וערכיים, ומעוררת לשאול את השאלות הכי מהותיות, שמשנות את חייהם של רבים מן הקצה אל הקצה".

"גבורה בשואה? כבר לא רק בגוף, אלא גם ברוח"

כמי שלמדה לא מעט על תקופת השואה, אותה מדריכה מצביעה על שינוי מהותי בהשקפה היהודית על השואה, ובפרט של זו המוצגת במוזיאון השואה, "יד ושם". "לפני עשר שנים, במרץ שנת 2010 נפתח המוזיאון החדש של יד ושם", היא מתארת, "לאחר שנערכו הרבה מאוד שינויים בתפיסה ובקונספט, בהשוואה למוזיאון הישן של יד ושם, והבינו שיש צורך לערוך לא מעט שינויים במוזיאון במתכונתו הנוכחית. אחת הסיבות לכך היא בשל מחקרים היסטוריונים עדכניים, שממצאיהם הפכו את הקערה על פיה בלא מעט תחומים, ובאמת הרבה מאוד דברים שנחשפו גרמו לשינוי עצום בשנים האחרונות.

"חלק מהשינוי המהותי במוזיאון החדש היה, שנפתח לראשונה מדור הדרכה חרדי ביד ושם, במסגרתו מוכשר כל העת צוות חרדי מטעם המוזיאון, על מנת לתת מענה ראוי ומקצועי לחרדים שירצו לבקר במקום. שוב, זה מצביע על שינוי תפיסה מאוד משמעותי, שגרם לכך שגם הטאבו, שהיה שנים רבות כל כך על יד ושם בקרב החרדים, השתנה. ובאמת מאז יש מדור הדרכה גדול, ובמשך עשר השנים האחרונות יש כבר זרם רציני של מבקרים חרדיים וכן השתלמויות והרצאות לימודיות מטעם יד ושם במקומות שונים.

"מלבד זאת, ברמת התפיסה – הנושא השנתי של יד ושם השנה זה 'רוח האדם'. זה הנושא הכללי, שלא שייך רק למדור החרדי. התפיסה הבסיסית ביותר השתנתה. היום כבר לא חושבים שהגבורה בשואה היא דווקא פיזית, אלא יש מקום כביר לגבורת הרוח. ולא רק בהקשר דתי – אלא ההגדרה של יד ושם לגבורה יהודית כיום, היא כל מה שאדם עשה כדי לשמר את עולם הערכים, צלם האנוש והצלם היהודי שבו – כל אלה זה רוח האדם. וזה משהו שהלך והתקדם במהלך השנים, שבאמת פתאום אנשים התחילו לספר ולחקור שאם אדם עזר למישהו, או אם אישה הדליקה נרות מזנבות של נרות שהשיגה, או אם גטו שלם לא אכל בכיפור, למרות שאנשים גוועו בו ברעב - זאת התנגדות לא פחות חזקה מגטו מרד וורשה. זו התנגדות לכך שרצו להוציא מהיהודים בשואה את צלם האנוש שבהם עוד לפני שהרגו אותם, להפוך אותם למה שהם כינו 'אונטר מנץ'', כלומר 'תת אדם'.

(צילום: shutterstockI)

"וזה באמת היה חלק מהסיבה לכל מערכת ההתעללות וההשפלה שסבלו היהודים. כי למות בתאי הגזים זה היה קל יחסית לקושי האמיתי, שהיה לשרוד בתנאים הקשים של ההשפלות, המכות, העונשים, ההתעללויות, הקור, הרעב, וכל מה שעשו ליהודים. מכאן הגיעו למסקנה שכל מה שיהודי עשה בשביל לשמר את צלם האדם שבו, גם בקטע הרוחני והדתי, וגם בתחום של בין אדם לחברו – זאת גבורה רוחנית, גבורת הרוח".

ואם ברוח עסקינן, יש ביקורת חריפה שנשמעת כבר שנים כנגד יהודים בתקופת השואה שהלכו "כצאן לטבח", כשהיום כבר נשמעות יותר ויותר טענות נגד, שמפריכות את הטענה הזאת. אז איך אנחנו יודעים שזה באמת לא נכון ולא היה ככה?

"באופן כללי, היום, המושג הזה שהיהודים בשואה 'הובלו כצאן לטבח', עבר כבר מן העולם בקרב חוקרי השואה, כשלמעשה יש אינספור עדויות שמעידות על כך שההנחה הזאת מוטעית. השאלה הראשונה שצריך לשאול היא מה היתה האופציה שלהם, שמטיחים בהם כזאת ביקורת? האם יכלו לנהוג בכלל אחרת? כי אמנם מבחינה ויזואלית, כשרואים קבוצת יהודים שהולכת לכיוון בור הירי או לכיוון תאי הגזים, זה באמת נראה שהם הולכים כצאן לטבח. הנקודה היא, שאם אתה רוצה להבין למה למרות שזה מרגיש ונראה מבחינה ויזואלית 'כצאן לטבח', אתה צריך לשאול את עצמך אם היו להם אופציות אחרות, או מה היה קורה אם היו מנסים לברוח.

"לכן המחקר המעמיק שנערך בנושא, גילה למשל את המערך המשוכלל שהיה לנאצים, הרישום המדוקדק, השיטות שהיו להם להגיע לכל יהודי באשר הוא, גם כשהוא כבר רחוק שלושה דורות מהסבא היהודי שלו וכבר חי כנוצרי לחלוטין, וכן השיטות שהיו להם כדי לתפוס אותם - אז אתה מבין שהיכולת של הקבוצה הזאת לעמוד ולהתנגד היא כמעט אפסית. לכן, צריך להבין שלא היו להם באמת אופציות, או שהיו כאלה מאוד מינוריות, וגם מי שכן הצליח לברוח – זה היה לא מובן מאליו, זה היה ממש נס גלוי.

"דבר שני, צריך להבין שגם יהודי שהצליח לברוח, לאן יש לו ללכת? אי אפשר לשכוח שמדובר בשטח כבוש, באוכלוסיה עוינת, שבה כל אחד מחפש רק להלשין על יהודים ולקבל על כך תגמול. בנוסף, היום אנחנו כבר יודעים, שבשביל להציל יהודי אחד בשואה, אפילו ילד אחד, היו זקוקים למערכת משומנת של עזרה ותמיכה בל יתוארו. היה צורך למצוא מקום להחביא אותו, מי שיעזור להעביר אותו ממקום אחד לשני, מי שידאג לו כל העת בקור וברעב – אז על מה אנחנו בכלל מדברים פה?! וקל וחומר כשמדברים על מיליונים, איך היה אפשר להציל את כולם?

(צילום: shutterstock)

"מלבד זאת, צריך להעמיק את ההתבוננות, ולשאול אם עצמנו האם באמת כשאמא אוחזת בידיהם של ילדיה, יודעת שהם צועדים כרגע אל מותם, אל בור הירי או אל תאי הגזים, ואומרת להם 'בואו נקרא שמע ישראל ביחד', האם היא הולכת כצאן לטבח, או שהיא שומרת על כבוד אחרון, כדי לתת לילדים שלה את הזכות למות בשלווה ולא מתוך פחד ואימה. הלא כמה כוחות נפש היא צריכה כדי להחזיק את עצמה, למרות שהיא יודעת לקראת מה הם הולכים, ולהמשיך לתפקד ולהיות המבוגר האחראי ועוד להגן עליהם כמה שאפשר בנסיבות המטורפות הנוכחיות, ומעבר לזה, עוד להגיד איתם 'שמע ישראל' ולהעביר להם את המסר האחרון, הנעלה כל כך, שאנחנו יהודים ושמתנו כיהודים בכבוד. זה כצאן לטבח?! זה כצאן לטבח אולי ברמה הפיזית, אבל צריך להבין איפה נמצאת הרוח, באיזה מקום גבוה! ואת הרוח הזאת לא הצליחו ולא יצליחו לקחת מאיתנו לעולם".

בנוסף, מתוך אינסוף סיפורים שהתוודעה להם במשך שנות עבודתה ולימודיה בתחום השואה, במהלך הרצאתה, הציגה חמישה סיפורי גבורה יהודיים מתקופת השואה, שלא יצליחו להשאיר הרבה עיניים יבשות. כמובן, שברור לכל שיש עוד סיפורים רבים שהתרחשו, בלא שנותר מי שיספר אותם, ושלמעשה, בכל הנוגע לגבורה יהודית - רב הנסתר על הגלוי...

"האם ברכת גם היום 'אתה בחרתנו מכל העמים?'"

האדמו"ר מקלויזנבורג, הרב יהודה יקותיאל הלברשטאם, היה אחד האנשים שהפסידו יותר מכל את כל מה שהיה להם בתקופת המלחמה. במהלך השואה, איבד האדמו"ר את אשתו ואחד-עשר ילדיו, שנספו לאחר שנשלחו לאושוויץ. באחד הימים, פגש אותו יהודי בגטו ורשא, לאחר שעבדו יום שלם ומפרך בפינוי של ההריסות של גטו וורשא לאחר המרד, כאסירים יהודים, שגם נדרשו לחפור בין ההריסות, ולבדוק אם נשאר שלל מהנרצחים, ולהעביר אותו לידי הנאצים.

העבודה התבצעה בתנאים קשים במיוחד, שכן מלבד היותה קשה מאוד, ששיברה את גופו החלוש של כל אסיר ואסיר, גם מזג האוויר היה קשה מאוד, והימים היו הימים שלאחר תום המרד בגטו, שהיה הגטו הגדול ביותר שהוקם, וכתוצאה מכל האמור, רוחם של האסירים היתה שפופה במיוחד.

אותו אסיר שאל את האדמו"ר: "נו רבי, האם גם היום בירכת את ברכת 'אתה בחרתנו מכל העמים' בכוונה ובהתרגשות, כמו תמיד?'". והאדמו"ר ענה לו ללא היסוס: "איזו שאלה, היום יותר מאי פעם! דווקא כשאני רואה את מעשיהם המזוויעים והנפשעים של האומות בנו, אני מתחזק בכך שה' בחר דווקא אותנו כעם הנבחר שלו, שלא מסוגל לעשות כפשעים האלה מטבע היותו רחמן, ושמח בזה..."

בזכות זוג גרביים

לאחר פטירתו של האדמו"ר מקלוייזנבורג, בין המנחמים, הגיעה גם אישה, שהוציאה מתיקה גרביים, וסיפרה בדמעות שקיבלה אותם מהאדמו"ר. ומעשה שהיה כך היה: הימים היו הימים שלאחר המלחמה, והאדמו"ר נהג לעבור בין מחנות העקורים כדי לעודד את האודים המוצלים מאש והנפשות הדאובות ששכנו בהם. באותה תקופה, שרר קור נורא, והאדמו"ר ראה את האישה, שהיתה אז בחורה צעירה, כשהיא רועדת מקור, ואין לה גרביים. באותו הרגע, הוריד את גרביו מרגליו ונתן לה אותם, ואמר בעדינות: "זה לא יפה שבת ישראל מסתובבת בלי גרביים, קחי".

מאוחר יותר, הבינה הנערה שהרב ביקש לעשות עמה חסד ברגישות ובחכמה. הוא כאב את העובדה שהיא סובלת מהקור, וידע אם ייתן לה את הגרביים ויתרץ את המעשה מפאת הקור – היא בוודאי תסרב לקבל אותם, כיוון שמן הסתם גם לאדמו"ר קר. אולם ידע, שעל צניעות בת ישראל לא תתווכח, ולכן 'תירץ' את החסד שלו בעניינים של צניעות.

הנערה הצעירה התרגשה עד עמקי נשמתה מהמחווה והדאגה הכנה של האדמו"ר כלפיה, עד ששמרה את הגרביים כל אותן שנים, וסיפרה שהרב בדמותו העניק לה המון אמונה וכוח, שעזרו לה לשרוד את השנים הקשות שעברו עליה.

(צילום: shutterstock)

ככלל, הרב היה ידוע בדאגתו לבנות ישראל. לאחר המלחמה, כשבת הגיעה וסיפרה לו שקיבלה הצעת שידוך, הרב היה הופך את העולם כדי לברר אודות הבחור המוצע. באחת הפעמים, כשהועלו כלפיו טענות על המאמצים הרבים שהוא משקיע על מנת לברר, הוא נשאל: "הרב, מדוע לברר כך הרבה? מה זה משנה עם מי יתחתנו? במצב הזה, העיקר שיתחתנו!", הרב שמע את הדברים אולם לא קיבל אותם, ואף ביטל את הטענה מכל וכל באמרו: "כל בת ישראל היא כמו הבת שלי! ובשביל הבת שלי אני אהפוך את העולם כדי לדעת שהיא מתחתנת עם בחור טוב!".

"הקב"ה לקח לי חמש נפשות יקרות, והחזיר לי חמש נפשות יקרות"

הרב דוד חטואל, איבד את אשתו ההרה, שהיתה אז בחודש השמיני להריונה, יחד עם ארבעת בנותיו בפיגוע ירי רצחני שאירע לפני 12 שנים בציר כיסופים. לאחר הרצח הנורא, מטבע הדברים, התקשה חטואל למצוא נחמה.

באחד הימים, החליט חבר קרוב של חטואל לעשות מעשה ולקחת אותו לבנו של האדמו"ר מקלוייזנבורג שמתגורר בנתניה, ומשמש כאדמו"ר הנוכחי בארץ, לאחר מותו של אביו זיע"א.

כשהגיעו לאדמו"ר הבן, התבונן בו הלה עמוקות, ופתח את השיחה בשאלה: "אני רוצה שתסתכל מהחלון ותגיד לי מה אתה רואה בחוץ". הרב חטואל לא הבין מה פשר שאלתו של הרב, וענה בפשטות: "את בית החולים לניאדו", שכן ביתו של האדמו"ר ניצב בסמוך לו. אז שאל אותו האדמו"ר: "האם אתה יודע מי בנה את בית החולים?", הרב חטואל ענה בשלילה, והאדמו"ר סיפר לו, כי אביו הוא זה שבנה אותו. "האם אתה יודע מי היה אבי, ומה עבר במהלך חייו?", והרב חטואל שוב ענה שלא.

במהלך שעה ארוכה, גולל הבן את קורותיו של אביו בפני הרב חטואל, וסיפר לו על כך שאיבד את אשתו ויחד איתה את אחד-עשר ילדיו, שהיו כל עולמו. הוא תיאר איך בקלות יכל להפוך לשבר כלי, אולם הבטיח לעצמו כל העת שאם ישרוד מהמלחמה – יבנה בית חולים בארץ ישראל שיעזור ליהודים. האדמו"ר האב לא רק קיים את צוואתו זו – אלא אף נשא אשה מחדש, הביא לעולם עוד שבעה ילדים נוספים, ובתוך כך גם ייסד בעשר אצבעותיו את כל קריית צאנז, ושיקם יהודים רבים מהריסות חייהם.

באותו היום, לאחר השיחה ההיא, יצא מהחדר דוד חטואל אחר, חזק ומנוחם יותר, שגמל בליבו להינשא ולהקים משפחה בשנית. שנה וחצי לאחר האסון הנורא שפקד אותו כבר הקים בית מחדש, והיום הוא אב לחמישה ילדים. בברית של הבן החמישי, שהתקיימה לפני מספר חודשים, אף קרא האב בהתרגשות: "הקב"ה לקח לי חמש נפשות יקרות, והחזיר לי חמש נפשות יקרות!".

"עם הניגון הזה צעדו יהודים למותם, ואיתו גם יקבלו את המשיח"

רבי עזריאל דוד פסטג נחשב ל'מלחין החצר' של חסידות מודז'יץ. באחד הימים הוא נשלח ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה, יחד עם משלוח שלם של יהודים בני משפחתו ועירו. תוך כדי נסיעה, לקצב קולות שקשוק הגלגלים ש ל הרכבת, התחיל פסטג לזמזם נעימה למילים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא"... לאט לאט הזמזום גבר, וכל יושבי הקרון החלו מצטרפים אליו, עד שעלתה מן הקרון שירה גדולה של אמונה.

בשלב כלשהו, עצר פסטג לפתע את השרים ואמר ששירת האמונה הזו חייבת להימשך ולהגיע לעם ישראל לדורותיו. משכך, הכריז כי מי שיאזור עוז בנפשו ויקפוץ מהרכבת, וידאג שהניגון יגיע לאדמו"ר ממודז'יץ ולבית מדרשו, הרי הוא מבטיח לתת לו חצי מהעולם הבא שלו. שני צעירים ששמעו את הדבר החליטו לקפוץ. אחד מהם נהרג במקום, ואילו השני ניצל באורח ניסי.

(צילום: shutterstock)

בערב יום הכיפורים שלאחר מכן, ממתין לאדמו"ר כל קהל המתפללים בבית הכנסת של חסידות מודז'יץ, על מנת להתחיל בתפילה, אולם הלה לא מגיע. הזמן עובר והחמה כבר שוקעת, ואילו האדמו"ר עדיין בושש להגיע. בסופו של דבר, כעבור שעה ארוכה, נכנס האדמו"ר ואמר בקול בוכים: "היום לא מתחילים את התפילה ב'קול נדרי'. נמצא איתנו כאן יהודי שהגיע מהתופת, אחרי שקפץ מהרכבת, והביא איתו את השיר ששרו כל בני אותו קרון בדרך למותם במחנה טרבלינקה, וזה גם השיר שיפתח את יום הכיפורים הזה". עוד הוסיף, כי "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח-צדקנו... כאשר ר' עזריאל דוד שר את ה'אני מאמין' בוודאי נעו אמות הסיפים בעולמות העליונים".

ועד היום, מבצע אותו החזן בן ציון שיינקר, וכך הניגון הגיע אלינו, ומסמל עד היום מצד אחד את השואה הנוראה, ומצד שני, למרות כל התלאות, את האמונה הנצחית של היהודי בבורא.

"זה השער לה' – צדיקים יבואו בו"

בפתח תאי הגזים של מחנה ההשמדה טרבלינקה היתה תלויה באורח משונה פרוכת, שככל הנראה נשדדה על ידי הנאצים, באחד מבתי הכנסת בהם עברו. על הפרוכת, היו רקומות מילים בעברית, שלא כולם הבינו, שכן לא כולם ידעו לקרוא בעברית. אולם מי שהבין - הצטמרר עד עמקי נשמתו. על הפרוכת היו רקומות המילים: "זה השער לה', צדיקים יבואו בו", ומדי יום, חלפו על פניה עשרות אלפי יהודים בדרכם למותם, במחנה ההשמדה השני בגודלו, שבו נרצחו כ-870,000 יהודים תוך 13 חודשים בלבד.

את המניע האמתי למעשה אי אפשר לדעת בוודאות, אולם היו שסברו כי כשתלו את הפרוכת, מחשבתם של הנאצים היתה נתונה לטשטש את המעשים הנוראים שנעשים בחדר אליו צפויים היהודים להיכנס, ולהפחית את ההתנגדות שבכניסה אליו, על ידי זיהוי של חפץ אותנטי שמזכיר להם את הבית ואת האמונה.

אולם היו גם מי שחשבו שהפרוכת נתלתה כאקט ציני ומשפיל. אולם אף אחד כמעטלא ידע כמה צדקו הנאצים כשתלו את הפרוכת עם המילים הקדושות והסמליות. שכן, שם, במחנה ההשמדה ההוא, בתוך חדר הגזים ההוא, עלו על המזבח ומסרו את נפשם קרוב למליון יהודים, ללא עוול בכפם. למעט "עוול" אחד שהואשמו בו – עובדת היותם יהודים.

וכולם, קטנים כגדולים, שומרי מצוות כרחוקים מחיי תורה, דקות לפני מותם, זעקו את קריאת שמע בכוחות אחרונים. הנרצחים, לא קראו את הקריאה בשקט, כמו רק לעצמם, אלא זעקו חזק כל כך, עד שהקריאה הגיעה גם לאנשי ה'זונדר קומנדו', שהיו היהודים שעסקו במלאכה הבלתי אנושית של פינוי הגופות מן החדר, לאחר שמתו על קידוש ה'. כל יהודי, ברגעיו האחרונים, כמו התחבר לבורא העולם וזעק: ריבונו של עולם, אני לא יודע כלום. לא יודע למה זה קורה, ולמה כל זה נגזר על עם ישראל, בניך אהובייך, אבל אני יודע שכל מה שנדמה בעיני כטוב או רע, אחד הוא, טוב גמור. שכן אין רע יורד מלמעלה. שהאמת, הראשונה והאחרונה, הבסיסית והיסודית היא, שאתה אחד ושמך אחד, ושניהם אמת.  "זה השער לה' – צדיקים יבואו בו".