"האמא של ילדי גטו ורשה": 5 סיפורים מעוררי השראה

1. הנק דרוחט – שוטר הולנדי שסירב לעצור יהודים

הנק דרוחט, שוטר הולנדי, סירב לעצור יהודים ולשלחם לתחנת הרכבת. בנוסף, הוא נטל חלק בהברחת טייסים של בעלות הברית אל מעבר לגבול הבלגי, בסיוע ליהודים להסתתר ובפעולות מחתרתיות נוספות.

בשל סירובו זה היה דרוחט ברשימת המבוקשים הגרמנית. הוא נתפס באוגוסט 1943 והוצא להורג ב-14 באפריל, 1944. ברשומות ספר הפטירות בכלא אוראנייוטל  בסחייוויננגן צוין ביובש: "שוטר, סירב לעצור יהודים". יש לציין כי הנק דרוחט היה צעיר שציפה להולדת ילדו הראשון.

64 שנים לאחר מותו של דרוחט, הגיע בנו לירושלים וקיבל בשמו את אות "חסיד אומות העולם". 

2. אירנה סנדלר – "האם של ילדי גטו ורשה"

אירנה סנדלר, שכונתה: "האימא של ילדי גטו וורשה", הצילה את חייהם של 2500 יהודים בפולין. היא עשתה זאת בגבורה ותוך סיכון חייה וחיי בני משפחתה.  

בפולין גזרו שלטונות הכיבוש הנאצי עונש מוות על כל מי שסייע ליהודים. כמו כן האומה הפולנית הינה אנטישמית ברובה. למעשה הייתה אירנה לא רק ברשימת המבוקשים של הגסטאפו, אלא גם ברשימת החיסול של ארגון לאומני קיצוני פולני.

היא הצליחה במפעלה המסוכן אודות לרשת הצלה שכללה שורה של קשריות אמיצות, עובדות סוציאליות, אחיות מתנדבות פולניות וארגון ז'גוטה, שהוקם בעיצומה של המלחמה כדי לסייע ליהודים ועם פעיליו נמנו פולנים ויהודים, חברי מפלגות פוליטיות שונות.

גטו ורשה (צילום: shutterstock)

בדרך לא דרך העבירו אירנה והקשריות שלה ילדים מגטו וורשה למקומות מסתור ברחבי פולין. הגסטאפו עלה על עקבותיה, ומשסירבה לגלות את שמות הילדים שהצילה ואת שמות "מפעיליה", דן אותה למוות. חבריה בז'גוטה, הוועד לסיוע ליהודים, הצליחו לחלץ אותה ממוות ברגע האחרון. כשעזבה את כלא פאביאק הידוע לשמצה, ראתה בחוצות וורשה כרזה שעליה התנוסס דיוקנה ותחתיו הידיעה על הוצאתה להורג. 

אירנה נפטרה ב-2008, בבריאות לקויה וכנכת מלחמה, בעקבות העינויים שידעה מידי קלגסי הגסטאפו.   

מוסד "יד ושם" העניק לה ב-1965 את אות "חסידת אומות העולם".

3. אנדרה טרוקמה –מנהל שדרבן אנשי כפר שלם להציל יהודים

אנדרה טרוקמה היה מנהיגה הרוחני של הקהילה הפרוטסטנטית בכפר לה שמבון סור ליניון (Le Chambon sur Lignon) בחבל הוט-לואר (Haute-Loire) בדרום מזרחה של צרפת. 

טרוקמה עודד את מאמיניו להציל את יהודי הכפר. כאשר החלו הגירושים מצרפת בשנת 1942, שב טרוקמה והפציר באנשי הכפר להעניק סיוע לכל יהודי שיבקש מקלט. עד מהרה התמלאו הכפר וסביבתו במאות יהודים. חלקם מצאו מקלט קבע באזור הגבעות סביב לה שמבון ולאחרים הוענק מקלט זמני עד אשר הצליחו לעבור את הגבול, על פי רוב לשוויץ השכנה. על אף הסכנה החמורה, יהודים השתכנו אצל תושבים ואיכרים בסביבה, במוסדות ציבור ובתי ילדים. בעזרת התושבים המקומיים נלקחו חלק מהיהודים למסעות רגליים מסוכנים אל הגבול השוויצרי. הקהילה כולה נרתמה כדי להציל יהודים, מתוך אמונה שזוהי חובתם בתור נוצרים מאמינים. 

על פי הערכות שונות, כ-5,000 יהודים עברו דרך לה שמבון וכפרי הסביבה עד סיום המלחמה. אנשי לה שמבון היו משוכנעים שזוהי חובתם המוסרית לסייע ל"שכנים" שנמצאו במצוקה. לגישה הזו חברו גורמים רבים: העובדה שהפרוטסטנטים עצמם היוו מיעוט נרדף בעבר בצרפת הקתולית, אמפתיה כלפי היהודים – אנשי הברית הישנה ומורשת תנכית משותפת. לא פחות מכך השפיעו המנהיגות והדוגמא האישית שנתנו הכומר שלהם, אנדרה טרוקמה ואשתו מגדה.

הרשויות בוישי חשדו בנעשה בכפר. אחרי הכול, לא היה ניתן להסתיר פעילות רחבת היקף כזו לאורך זמן. הם תבעו מהכומר לחדול מפעילותו. תגובתו הייתה חד משמעית: "האנשים האלו הגיעו לכאן לקבל סיוע ומקלט. אני הרועה שלהם. רועה לעולם לא נוטש את עדרו... אינני מכיר יהודים. אני מכיר רק בני אדם" . טרוקמה ואנשיו לא הניחו ללחץ הרשויות או לחיפושי אנשי הביטחון לפגוע בנחישותם להמשיך במאמצי ההצלה.

ב-1971 קיבל את התואר "חסיד אומות העולם".

4. דניאל טרוקמה – מנהל בית ספר יהודי שסירב לעזוב את תלמידיו

דניאל טרוקמה, בנו של האב אנדרה טרוקמה היה מנהל גוי של בית ספר יהודי. כאביו ניחן גם הוא באהבת אנוש והוא סירב לעזוב את תלמידיו. תחת איומי מכונות ירייה, נלקח על יד הגרמנים יחד עם 18 מתלמידיו למעצר בעיר מולין. בעת מאסרו המשיך טרוקמה להפגין אומץ ונחישות ועודד את רוחם של תלמידיו. טרוקמה נלקח לחקירה במטה הגסטאפו במולין וכשהואשם בכך שהגן על ילד יהודי בן 16, ענה שהוא בסך הכול הגן על חסר ישע. באוגוסט 1943 נשלח טרוקמה למחנה המעצר קומפיין משם גורש למחנה דורה ומשם למיידנק, באפריל 1944 נרצח טרוקמה בתא הגזים במיידנק. הוא היה בן 34 בלבד. 

ב-18 במרץ 1976, הכיר "יד ושם" בדניאל טרוקמה בתור "חסיד אומות עולם".

5. לוסיין בונל – כומר ומנהל בית ספר שהסתיר תלמידים יהודים בבית ספרו

לוסיין בונל, הידוע יותר בכינויו האב ז'אק, היה כומר כרמליטי ומנהל בית הספר הפנימיתי דה-קארם (Petit Collège des Carmes)  באוון (Avon), ליד פונטנבלו (Fontainebleau).

בתקופת הכיבוש החליט בונל לפתוח את שערי המוסד בפני פליטי הרדיפות הנאצים. שלושה נערים יהודים: מרכוס הלפרן (Halpern), דוד שלוסר (Schlosser) והאנס הלמוט מישל (Michel), התקבלו לפנימייה. השלושה שחיפשו נואשות אחר מקום מקלט שוכנו על ידו בתחילה אצל משפחה שהתגוררה מול הפנימייה, אך בהמשך הגיע למסקנה כי יהיה זה בטוח יותר אם יישארו במוסד. הם חיו ולמדו תחת שמות בדויים שבונל בחר בעבורם. האב ז'אק גם העסיק מורה יהודי בשם לוסיין וייל (Lucien Weil), מורה למדעי הטבע, אשר איבד את משרתו בבית הספר בפונטנבלו בגלל חוקי משטר וישי שאסרו על העסקת מורים יהודים.

(צילום: shutterstock)

תחת חסותו של האב בונל חיו היהודים המסתתרים חיים כמעט רגילים, עד לאותו יום חורפי בינואר בו בוצעו המאסרים. ב-15 בינואר 1944, על בסיס מידע מדויק ומפורט שהגיע ממלשין, הופיע כוח של הגסטאפו בשערי המוסד. ללא כל אזהרה מוקדמת, הם פשטו על הכיתות ואסרו את שלושת התלמידים היהודים וכן את האב ז'אק, מנהל המוסד. שלושת הנערים נלקחו תחילה אל מחנה המעבר דראנסי (Drancy), וב-3 בפברואר 1944, הועלו על טרנספורט מספר 67 לאושוויץ. האב ז'אק נאסר, ובמקביל נסגרה הפנימייה על פי צו של הגרמנים. באותו היום גם נעצרו לוסיין וייל, אמו ואחותו. גם הם גורשו לאושוויץ, שם נספו.

על פי דבריו של הקולונל דה-לרימנה (de Larminat) מפונטנבלו אמר האב ז'אק, זמן קצר לפני מאסרו: "לפעמים מאשימים אותי בחוסר אחריות. אומרים לי שבתור מי שאחראי על ילדי הפנימייה, אין לי הזכות להסתכן במעצר אפשרי על ידי הגרמנים. אבל אני סבור שהיה ואם הדבר יקרה ואני איהרג, אתן לתלמידיי דוגמא אישית חשובה יותר מכל שיעור אחר שאוכל ללמדם".

לוסיין בונל נכלא בכלא פונטנבלו ומאוחר יותר גורש למאוטהאוזן. הוא הצליח לשרוד עד השחרור אך התשישות מן התנאים הבלתי אנושיים במחנה הכריעו אותו, ומספר ימים לאחר השחרור הלך לעולמו.

כיוון שמעשה ההצלה שלו הסתיים למרבה הצער ללא ניצולים, נחשף הסיפור רק שנים מאוחר יותר בזכות עדותה של אחותו של האנס הלמוט מישל. על פי עדותה, לא זאת בלבד שהאב ז'אק הסתיר את אחיה, הוא גם הצליח לארגן שתי פגישות בינה לבין אחיה במהלך חופשות מבית הספר. באחת הפגישות הביעה האחות את תודתה בפני האב ואמרה לו שהיא מסופקת אם אי פעם תוכל לשלם עבור לימודיו של אחיה בבית הספר. האב ז'אק השיב כי הוא אינו מצפה לדבר בתמורה, לא באותו זמן ולא בעתיד. יתרה מכך, הוא מקווה לראות את אחיה ממשיך בלימודיו במוסד גם לאחר המלחמה עד לבחינות הבגרות.

ב-1988 סיפר לואי מאל, אחד מתלמידי בית הספר, לכתב עיתון הניו יורק טיימס: "הזיכרון הזה היה ללא צל של ספק הזיכרון החזק ביותר שנחרט מילדותי. הזיכרון שנותר בבהירות מעל כל שאר הזיכרונות." הוא סיפר לכתב כי הוא זוכר כיצד הסתובב האב בונל אל התלמידים שעה שהובילו אותו יחד עם שלושת תלמידיו היהודים וכיצד אמר: "שלום ולהתראות. נתראה בקרוב". "אחר כך" הוסיף מאל "קרה משהו מאוד יוצא דופן. מישהו החל למחוא כפיים וכולם הצטרפו אליו, חרף צעקותיהם של אנשי הגסטפו לשמור על השקט."

ב-17 בינואר 1985, יד ושם הכיר בלוסיין בונל, הידוע בכינוי האב ז'אק, בתור "חסיד אומות העולם".