צו עולמי

פרשת צו זו הזדמנות נפלאה לגעת באחד הנושאים המרתקים והיסודיים במחשבת ישראל - נושא הנס והטבע. שתי סיבות לדבר. האחת, משום שהנושא מוזכר בפרשה עצמה. שנית, מחמת התקופה בה קוראים פרשה זו מידי שנה בשנה - חודש ניסן וחג הפסח.

נפתח בדבריו של שלמה המלך בספר קהלת – הספר שעוסק בחידת החיים. בתחילת פרק ג' כותב שלמה "רשימה" של כל מיני אירועים ומקרים העוברים על האדם בתחנות חייו. והוא כותב, שלכל אירוע ומקרה "ברשימה" זו יש צורך, והכל קורה בתזמון מושלם ובמיקום מדויק. וכך הוא כותב - "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים, עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע וגו'".

בסיום רשימת האירועים מסכם שלמה - "את הכל עשה יפה בעתו". פירוש, כל פרט ומרכיב, כל מקרה, חשוב וחיוני מאין כמוהו. "גם את העלם (העולם) נתן בליבם" – פירוש, האנושות מסתקרנת ובני אדם מנסים לפצח את חידת היקום, הסקרנות "מולידה" חוקרים שמעלים תובנות מדהימות וגילויים חשובים, אולם עדיין – "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוקים מראש ועד סוף" – זאת אומרת, החקירה של הפרטים עדיין לא מביאה אותם לכדי תמונה שלימה – לאן כל זה הולך ואיך כלל הפרטים מובילים לדבר אחד גדול, לתכלית...

נבאר יותר. העולם מורכב מאין סוף פרטים. גם אם אנחנו מבינים כל פרט לכשעצמו אל נכון, עדיין  כשאנו משקללים את הכוחות כולם ושואלים לאן כל זה הולך ומה המטרה של כל הפרטים יחד, או במילים אחרות - מה משמעות העולם בכלל ומה תפקיד האדם בפרט, אנו עלולים למצוא את עצמנו מול קיר חסום. זה אומר כה וזה אומר כה, השלישי אומר שכלל אין משמעות ואנחנו עומדים נבוכים בתווך, בין בליל הדעות...

נעיין שוב בפסוק ונראה דבר מעניין – "גם את העלם נתן בליבם" – "העלם" כתוב חסר ו'. לאמור – העולם הוא העלם. העולם מעלים, את מי? את סיבתו, את הבורא. זאת אומרת, "מנגנון ההפעלה" של העולם מאפשר לאנושות לטעות ולחשוב שאין בורא לעולם והוא מתנהל בכוחות עצמו. עד היום, רבים וטובים מאנשי המדע טועים לחשוב שהעולם יכול להיווצר ולהתקיים ללא בורא...

היהדות אומרת שהבורא ברא את העולם במכוון באופן שיאפשר להעלים את מציאותו, והבורא נתן בידי האדם את ההחלטה, האם להסתכל על העולם כאל מסך ולהחליט שמה שאני רואה זה מה שיש, או להסתכל מעבר למסך ולגלות את הבורא שמסתתר מאחור, את המקרן שמקרין על המסך...

אחת השאלות המהותיות היא, מדוע ברא אלוקים את העולם באופן שמאפשר לאנושות לטעות  ולהתעלם מעובדת קיומו, הרי אם הבורא חפץ שבני אדם יכירו את מלכותו, מדוע הוא לא ברא את העולם ללא מערכת מסכים והעלמות? האם לא יותר פשוט לברוא עולם גלוי וברור, באופן שכולם יראו את האמת?

שאלה זו היא אחת השאלות המהותיות ביותר במחשבת ישראל, וכמובן שהיא דורשת התייחסות מעמיקה ואי אפשר להרחיב במסגרת קצרה זו, רק נזכיר נקודה מסוימת. אלוקים רוצה שהאדם יגלה אותו מתוך מאמץ ומתוך התבוננות. כשאדם מתאמץ ומתבונן ומתוך ההתבוננות מגיע למסקנה שהעולם מורכב מידי בכדי לטעון שהוא נוצר באקראיות – הוא עושה מהלך אקטיבי של התחברות לאמת, וכך, רמת הדבקות שלו באמת הרבה יותר חזקה.

הבורא יצר רמת מיסוך מאוד מדויקת – לא גלויה מידי וגם לא מסתירה מידי - רמה שמאפשרת לאדם בחירה הוגנת, ואלוקים מצפה שהאדם יגיע להכרה באמת מתוך בחירה.

כל זה נכון באופן כללי, ובדרך כלל אלוקים לא "חורג" מהנהלים אותם הוא קבע, והוא מנהל את העולם בדרך הטבע. אולם בהיסטוריה של עם ישראל נרשמו כמה אירועים "חריגים", בהם אלוקים "שבר" את כללי הטבע וניהל את העולם באופן ניסי ועל טבעי, באופן שכמעט לא הותיר ספק בעובדת קיומו וכולם ידעו שיש מנהיג ששולט על הטבע ועל כל המתרחש.

התקופה המפורסמת ביותר, בה אלוקים חרג לחלוטין מגדרי הטבע וניהל את עולמו בדרך נס, הייתה תקופת יציאת בני ישראל ממצרים. אולם לפני שניגע קצת בהיסטוריה – נשוב אל פרשתנו.

אחת ממצוות התורה המובאות בפרשתנו היא – "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה" (ויקרא ו', ו'). זאת אומרת, על הכהנים לגרום לכך שהאש תהא יוקדת על גבי המזבח באופן תמידי, ואסור לגרום לכבויה.

ציווי זה דורש הבנה, משום שכשמשה סיים לחנוך את המשכן, התורה מתארת - "ותצא אש מלפני השם, ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט', כד') – ירדה אש משמים "ואכלה" את העולות. זאת אומרת, האש הייתה אש ניסית. אש ניסית זו, לא ירדה פעם אחת באופן חד פעמי, אלא היא בערה באופן תמידי על המזבח, היא ליוותה אותם במסעותיהם במדבר עד חנוכת המשכן בבית המקדש על ידי שלמה. כששלמה חנך את בית המקדש, ירדה אש פעם נוספת – "וככלות שלמה להתפלל, והאש ירדה מהשמים, ותאכל העולה והזבחים, וכבוד השם מלא את הבית" (דברי הימים ב', ז'). זאת אומרת, אש בערה באופן תמידי על גבי המזבח, אש ניסית. (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב', הלכה א').

אולם למרות שירדה אש מן השמים, התורה מצווה "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א', ז'), זאת אומרת, הכהנים מצווים להבעיר את העצים אשר על המזבח באש רגילה - כך פוסק הרמב"ם להלכה – "מצוות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד, שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח. אף על פי שהאש ירדה מן השמים, מצווה להביא אש מן ההדיוט, שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח" (הלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכה א', וכן כותב רש"י במסכת יומא דף כא').

כמובן שציווי זה מעלה תמיהה, מה הטעם להבעיר אש אם היא כבר בוערת? 

כאן טמון אחד מהיסודות של נושא הנס והטבע, ולשם כך נעיין בביאורו של בעל ספר החינוך על מצווה זו - "כדי שלא תתגלה האש שירדה מן השמים. וידוע הדבר כי נסים גדולים אשר יעשה השם לבני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה אותם דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או קרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפורש, כתוב שם ויולך השם את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" (ספר החינוך מצווה קלב').

זאת אומרת. אמנם הייתה אש שבערה באופן ניסי, דבר שביטא את אהבת הבורא לעמו, אולם אלוקים מעוניין שהכהנים יסתירו את הנס על ידי פעולות מעשיות, ולכן הוא מצווה אותם להתעסק עם האש ולהוסיף עצים למערכה כדי שהנס לא יהיה גלוי...

מוסיף ספר החינוך ואומר – "וידוע הדבר כי נסים גדולים... יעשה אותם דרך סתר ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש, או קרוב לטבע". כך הנהגת הבורא בעולמו – גם כשהוא עושה ניסים, עדיין הוא נותן "נגיעה" טבעית כדי לאפשר לבני אדם לטעות ולחשוב שאולי אין כאן נס. כמובן שלפעמים הנס הוא עצום והאפשרות לטעות היא מזערית, ולפעמים הנס "קטן" והאפשרות לטעות גדולה יותר...

ספר החינוך מביא את קריעת ים סוף כדוגמא. אין ספק שנס קריעת הים היה אירוע מרשים ויוצא דופן, מעמד ניסי בקנה מידה אדיר מימדים, ובכל זאת הבורא "נתן מקום" למי שרוצה לטעות. הבורא לא קרע את הים בבת אחת בפתאומיות, אלא – "ויולך השם את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" (שמות יד', כא') – כך שיכלו ויוכלו לחשוב שהייתה כאן תופעת טבע של רוח חזקה שגרמה לים להיבקע...

דברים מעין אלו כותב גם הרמב"ן בביאורו לתורה – "היה הרצון לפניו יתברך, לבקע הים ברוח קדים מייבשת שייראה כאילו הרוח היא המחרבת ים... כי בעבור זה חשבו (המצרים) אולי הרוח שם הים לחרבה ולא יד השם עשתה זאת בעבור ישראל", ואכן "הטכניקה" עבדה, וזו הסיבה שהמצרים נכנסו אל תוך הים, אחרת, אם היה ברור במאה אחוזים שזה נס – אין שום היגיון מדוע המצרים נכנסו לים אחרי בני ישראל...

כך הנהגת הבורא בעולמו. בדרך כלל העולם מעלים את סיבתו והוא מתנהל על פי כללי "הטבע" ורבים מבני אנוש "טובעים" בטבע ואינם רואים בו את מציאות השם. פעמים בודדות הבורא מוריד "מסכים" ומנהל את העולם בדרך ניסית, כך שרבים, שלא האמינו במציאותו עד עכשיו – כעת הם חווים את קיומו והשגחתו. אולם גם כאשר הוא מנהל את העולם בהנהגה ניסית, הוא משאיר אחוזים קטנים של העלמה, כדי שמי שעדיין רוצה להתכחש לעובדת קיומו, יוכל "להיתלות" באותם אחוזים קטנים...

אלוקים תמיד משאיר לאדם בחירה.

תקופת יציאת בני ישראל ממצרים הייתה תקופה של גילויים נשגבים, תקופה שבה הבורא הנהיג את העולם במערכת ניסית ועל טבעית. תפקידנו, לשמר את אותה תקופה וזו הסיבה שכולנו מסיבים סביב שולחן הסדר בחג הפסח, כדי לרענן ולחוות בצורה מוחשית על ידי אכילת מצה ומרור, את אותם ניסים עצומים ולהחדיר לעצמנו את אהבת הבורא לעמו.

הלימוד החשוב ביותר שעלינו לאמץ מכל אותם ניסים והנהגות על טבעיות, הוא מה שמופיע בדברי הרמב"ן שכבר הזכרנו בעבר - "ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד" (רמב"ן שמות יג', טז').

אחד מיסודות התורה הוא להאמין שכל דברינו ומקרינו הם ניסים, ואין בהם טבע ומנהגו של עולם. זאת אומרת, רצונו של הבורא שהעולם יתנהל על פי חוקיות מסוימת שאנחנו רואים אותה כטבע, אבל הטבע מוחזק כל רגע ורגע על ידי רצונו של הבורא, וכשהוא רוצה אחרת הוא משנה את "הטבע".

למשל, בכנרת יש מים לא משום שכך קבע הטבע, אלא כי כך אלוקים רוצה, ברגע שהוא ירצה אחרת הם ייהפכו לדם או לקוקה קולה, רק כיוון שאלוקים החליט שבכנרת יהיו בדרך כלל מים, לנו זה נראה כטבע כיוון שהתרגלנו לכך. וכן זה שהציפור עפה ולא שוחה במים, כי כך אלוקים רוצה, וכיוון שזהו רצונו בדרך כלל, שהעולם יתנהל על פי חוקיות מסוימת, לנו זה נראה כטבע...

אנו חיים היום בעולם עם תפיסה מטריאליסטית, קשה לנו לחשוב על כך – אבל זו האמת, ואת האמת הזו אלוקים רוצה שנשנן על ידי שנזכיר לעצמנו את סיפור יציאת מצרים.

כעת נראה דבר מרתק.

המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל עוד טרם צאתם ממצרים, היא מצוות "קידוש החודש" – "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב', א'). מהי מצוות "קידוש החודש"? במצווה זו נאמר לעם ישראל לחשב את לוח השנה על פי מחזור הלבנה (הירח).

הלבנה, בשונה מהשמש – הינה דינאמית ולא קבועה (איך שהיא נראית לעינינו, כמובן), פעמים היא מלאה ופעמים היא נסתרת לחלוטין. אומר אלוקים למשה, כשהלבנה אינה נראית, סימן הוא שמסתיים חודש, וכשהיא מתחילה להיראות שוב – כשיש "מולד הלבנה" – כשהלבנה כביכול "נולדת" מחדש, זהו תחילתו של  החודש הבא. ההשלכות חשובות עד למאוד, שהרי כל החגים והמועדים נקבעים על פי המחזוריות של הירח.

אולם ישנה "בעיה" מסוימת. שנת הלבנה היא 354 יום, ושנת החמה היא 365 יום, כך שמידי שנה נוצר פער של 11 יום בין  שנת הלבנה לשנת החמה – וזאת בעיה, מדוע? משום שאלוקים חפץ שחג הפסח תמיד ייצא בתקופת האביב – "שמור את חודש האביב", וכיוון שעונות השנה נקבעות על פי החמה נוצרת בעיה לא פשוטה, שהרי אם נקבע את לוח השנה באופן שרירותי על פי הלבנה, חג הפסח "יטייל" באופן שמידי כמה שנים הוא יצא בחורף ולפעמים בקיץ... [להבדיל, באסלאם, כיוון שלוח השנה שלהם נקבע אך ורק על פי הלבנה, "חג" הרמדאן שלהם, חל פעם בקיץ ופעם בחורף].

אולם כיוון שהבורא מעוניין שחג הפסח יחול תמיד בתקופת האביב, הוא מבקש שנעשה סנכרון עם השמש. ואכן, בערך אחת לשלש שנים, אנו מוסיפים חודש נוסף למעגל השנה, וכך נסגר הפער ביניהם ושוב הכול מאוזן [שהרי כל שנה יש פער של 11 יום, תוך שלוש שנים יש פער של 33 יום, החודש שמתווסף מצמצם את הפער].

יש הרבה מה להרחיב בנושא, אולם הזכרנו את הנושא בשביל להשלים את משמעות הנס והטבע עליהם דיברנו. בכל השילוב והסנכרון בין השמש לירח, טמון רעיון עצום (הרעיון מוזכר בקצרה בספר "התודעה" של הרב אליהו כי טוב).

אלוקים מצווה לבנות את מערכת הזמן משילוב של חודש ושנה – "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודש השנה".

"חודש" הוא מלשון חידוש. "שנה" זה ההיפך – מלשון דבר קבוע שחוזר ונשנה, מלשון ישן – ההיפך מחדש. זאת אומרת, שנה זה דבר קבוע ששונה וחוזר על עצמו, ואילו חודש מתחדש כל הזמן. ואכן כך נראים הדברים, הלבנה מתחדשת (לפחות לעינינו) מידי חודש, והשנה – אשר נקבעת על פי השמש, נותרת קבועה לעינינו ואין בה שינויים והתחדשות...

כלפי מה הדברים אמורים? אלוקים ברא שתי מערכות הנהגה. מערכת "שנה", מערכת שכפופה לחוקי הטבע ואין בה שינוי וחידוש, ולכן אנו יכולים לצפות מתי תהיה זריחת השמש בטקסס בעוד מאה שנה, כי יש חוקיות קבועה שחוזרת ונשנית. אולם ישנה מערכת נוספת - הנהגת ה"חודש", מערכת חידושים של ניסים ונפלאות מחוץ לגדרי הטבע.

בחודש ניסן יצאנו ממצרים. יציאת מצרים נעשתה על ידי חידוש, על ידי מערכת ניסית של שינויי טבע רבים. אומר אלוקים לעם ישראל – "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". כלומר, הנהגה זו של "חודש" תהיה לכם ראשון ועיקר יותר מהנהגת "השנה". ואכן, לא רק לידת האומה הייתה בהנהגה ניסית של "חודש", אלא גם לידת העם – לידת יצחק, התאפשרה רק בזכות שינוי טבע, אלוקים "חידש" את כוח ההולדה אצל אברהם ושרה כדי שיצחק יוכל להיוולד, לא לחינם יצחק נולד בחודש ניסן (תלמוד בבלי, ראש השנה יא') – החודש בו נולדה האומה.

אגב, "ניסן" ו"ניסים" הם אותו דבר, הערך המספרי של האות "ן" מורכב מהאות "י" ומהאות "מ"...

יותר מכך. אלוקים מדגיש "ראשון הוא לכם לחודשי השנה", מה הדגש על "לכם"? אלוקים אומר, שרק לכם ובשבילכם אני מכניס הנהגות של חידוש וניסים, ואכן ההיסטוריה מוכיחה שכל פעם שאירע שינוי טבע בעולם זה נועד עבור עם ישראל, ודרך עם ישראל שמו מתגדל...

כשם שהבורא נוהג עימנו בניסים גלויים יותר וגלויים פחות, עלינו לנהוג כלפיו במידה כנגד מידה. הבורא רוצה שעם ישראל ייקחו את הנהגת "החודש" ויכניסו אותה אל תוך "השנה" – כולנו מבינים, שזה לא "חכמה" גדולה לגדל ולפאר את אלוקים רק מתי שהוא מחדש ועושה ניסים, עלינו להראות לעצמנו ולעולם כולו את הנס שבתוך הטבע, את ההתחדשות החבויה בתוך הטבע – שגם אם התרגלנו אליה, עדיין הכל נס והקדוש ברוך הוא מחדש בטובו מעשה בראשית...   

היסטוריונים רבים מכל הדורות מנסים להבין את סוד נצחיותו של עם ישראל ועדיין ללא הצלחה, אנחנו יודעים את התשובה - "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו – והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" – כי איתנו הקדוש ברוך הוא נוהג בהנהגת החודש, החידוש והנס...

לעתיד לבוא, אומר הנביא ישעיהו "והיה אור הלבנה כאור החמה" (ישעיהו ל', כו') – הלבנה תאיר בחוזקה כאור החמה. לאמור, הלבנה אשר מסמלת את החידוש והנס, תזרח ותגדל לעתיד לבא, יהיו גילויים רוחניים ועצומים, כך שהאמת תהיה ברורה לכולנו.

ככל שאנו – עם ישראל, נכניס את אור "הלבנה" אל תוך "השנה", כך ימהר השם ויחיש לגאלנו...